ברכהמ"צ על עירובין/טבילה/שחיטה כאשר הצורך מסופק

[עושה חדשות]

אשמח לקבל כל תוספת מקור וסברא:

יש מצוות שהתוכן שלהם הוא כמכשיר ותיקון לדבר אחר, כמו למשל שחיטה המתרת את האכילה, טבילה המטהרת ומכשירה לעסוק בטהרות, נטילת ידים לאכילה, עירוב תחומין ליציאה חוץ לתחום, עירוב חצירות להוצאה מרשות לרשות, עירוב תבשילין לבשל מיו"ט לשבת, קידושין להתיר ביאה, וכו'.

בהרבה מהם מבואר הדין שאין לברך על עשייתם אא"כ יש בזה צורך. הרי לא מברכים על טבילה כאשר אדם אינו מעותד לעסוק בטהרות, וכן אשה פנויה אינה מברכת על טבילתה, וכנ"ל נט"י כאשר אינו הולך לאכול, ויש בפוס' על עירוב תבשילין כאשר אינו עומד להשתמש בהיתר ולבשל משבת ליו"ט, וכן הלאה. (אולי יל"ע גם על הפרשת תרו"מ כשאינו מתעתד לאכול השיירים).

(דוקא לגבי שחיטה ראיתי בריב"ש סי' שצח שכ' "...שכיון שהיא חופה גמורה להיות כאשתו לכל דבר ומותרת לו ואסורה לאחרים, לאו ברכה לבטלה היא. והשוחט את המסוכנת אע"פ שאין דעתו לאכלה מברך על השחיטה". אמנם זכורני שהגר"ש איגר מבאר את הדין שכ' אלדד הדני שאין לאכול משחיטה בלא ברכה, כי ע"י מניעתו מאכילה יתקן את הפסד הברכה למפרע, ודו"ק).

השאלה היא, מה קורה בספיקות. דהיינו המערב עירוב תחומין כי יש לו צד שיצטרך ללכת לעיר אחרת, האם מברך על זה? נטילת ידים כי אולי ירצה לאכול, מברך? טבילת נדה שמא בעלה יבוא מעיר אחרת, מברכת?
ובכל זה מתאים גם לחלק בין ספק דלשעבר וספק דלהבא, כי גם אם בספק דלהבא מברך, משום שהמצוה מזמנת לו את האפשרות וההיתר למקרה שיצטרך, אבל בספק דלשעבר, (כגון שאינו יודע האם העיר שצריך לילך אליה היא בתוך אלפיים או מחוץ לתחום), שמא ודאי הוי רק ספק ואינו מברך.

מה דעתכם?

[עושה חדשות]

אייכם?

נשאל כך: למה הנוטל את ידיו כי אולי יובא לפניו לאכול, אינו מברך על הנטילה, (כך יוצא מהריטב"א שדן על ברכה לבטלה למפרע, ולא דן להתיר מעיקרא בכל ספק), ואילו המערב עירוב תבשילין כי אולי ירצה לבשל עבור שבת, מערב בברכה.

בכלל צ"ע במצוות אלו, כמו שחיטה ועשיית עירוב וכד', האם אמרי' בהו "העוסק במצוה פטור מן המצוה"? (ובאמת לגבי טבילה מצינו כך בתוס' בשבועות דמ"ד: אבל כבר מצאנו חילוק בין טבילה לשחיטה, הרי בשחיטה לא אמרי' מצוות לאו ליהנות נתנו, ובטבילה אמרי' הכי, ודו"ק).

וכנ"ל יש לחקור האם המפריש תרומה פטור מן המצוה בשעת ההפרשה, (ושם צריך להגדיר האם זה מצוה בעצם, והרי יש בזה בל תאחר, ומאידך אם ישרוף את התבואה לא עבר על כלום, ומשמע דהמצוה היא בתיקון. והנה ערום אינו תורם, אבל שוחט).

גם יל"ד בכל הני, האם ברכהמ"צ שלהם היא רק בעמידה או גם בישיבה, (והאם מהני בהם 'ערבות'), ואולי תליא בהנ"ל.

וכן האם במצוות של תיקון שייך לומר הואיל ואיתעביד ביה חדא מצוה ליתעביד בהו מצוה אחריתי, או דל"ש כן. והנה בעירוב אמרו כך, אבל בשחיטה לא מצאנו. (וגם לא מצינו הידור מצוה בסכין יפה. וכיסוי הדם אסור לעשות ברגל, משא"כ שחיטה).

(אגב אזכיר, הנהגת הגר"ד בהר"ן לחנך הילדים בהכאה עם הלולב, הואיל ואיתעביד וכו'. ודו"ק).

(אגב אשאל, כיון דמבו' דעירוב תחומין מהני גם למ"ד תחומין דאו', מה שייך ע"ז ברכהמ"צ, הרי עוקר דירתו באמת).

[שומע ומשמיע]

אייכם?

ואילו המערב עירוב תבשילין כי אולי ירצה לבשל עבור שבת, מערב בברכה.

[/size]

יש לך מקור?
כי שמעתי מת"ח אחד להקפיד לבשל משהו.

[עושה חדשות]

יש לך מקור?
כי שמעתי מת"ח אחד להקפיד לבשל משהו.

אין לי מקור ברור. אדרבה.

(אגב, בימינו שאין רגילים לאפות ביו"ט, האם יש עוד טעם להניח גם פת לעירוב? או לבצוע עליו בשבת הואיל ואיתעביד וכו'? הרי לא נעשה בו כלום).

[בסדר]

יש לך מקור?
כי שמעתי מת"ח אחד להקפיד לבשל משהו.

אין לי מקור ברור. אדרבה.

(אגב, בימינו שאין רגילים לאפות ביו"ט, האם יש עוד טעם להניח גם פת לעירוב? או לבצוע עליו בשבת הואיל ואיתעביד וכו'? הרי לא נעשה בו כלום).

במועדים וזמנים (ח"ז סי' קכ"ב) כ' דאפי' הכין הכל מערב יו"ט ואינו צריך לבשל כלום מיו"ט לשבת, מ"מ יראה להניח עירוב תבשילין בברכה, כי אף שלא מבשל כלום, הרי אחד מהטעמים של עירוב תבשילין הוא כדי שיזכור שאסור לבשל לצורך חול, וזה שייך אף אם אינו מבשל כלום לצורך שבת.
מ"מ הכרעת רוב האחרונים לענין מי שרק מדליק בביתו אבל לא מבשל, לדגומא מי שאוכל אצל הוריו, דיניח עירוב בלא ברכה, ולכאו' ה"ה לענין זה.

[עושה חדשות]

מנחת שלמה תנינא סי' נח -
אמנם מהא דנחלקו הפוסקים בסימן תקכ"ז סעיף י"ט בעירוב תבשילין אם צריך להניחו בשביל הדלקת הנר בלחוד, דאפשר שמכיון שנהנה מהאור גם סמוך לשבת כשעדיין הוא יום טוב אין צריך להניח כלל עירוב, וכמו כן כתבו שבאורח שאין לו מה לבשל יניח ערוב תבשילין בלי ברכה (עי' כף החיים שם ס"ק קי"ג בשם המאמר מרדכי אות י"ח), ואף על גב דאם יניח ודאי יהא מותר לו גם לאפות ולבשל אם ירצה ומ"מ אין לו לברך, ולא מהני מה שממילא הותר לענין אחר כדי שיברך עליו, וטעמא דמלתא נראה דהיינו משום דערוב תבשילין לא חשיב בגדר מצוה, והברכה היא רק על מה שהעירוב מועיל לו להתירו בעשיית מלאכה, ולכן אם אין בדעתו לעשות מלאכה אין מקום לברכה, וכיון שכן מוכח דבכל מקום שהדבר בא להתיר צריך דוקא כוונה להדיא כדי שיוכל לברך, ולא סגי במה שניתר מאליו.

חוט שני פרק כא -
ואמנם אדם שלא מוטלים עליו צרכי הבית והכנת התבשילין ואין לו ספק כלל שלא יצטרך לבשל ביום טוב כמו בחור בישיבה או אורת בבית מלון וכן הסמוך אצל הוריו וכיוצ"ב אינו צריך לעשות עירוב תבשילין וכ"ש שלא יברך ע"ז דכיון שלא מוטלים עליו צרכי הבית א"כ לא מוטל עליו לדאוג להתיר לבשל ביום טוב ואמנם אם הוא בגוונא שיש לו ספק שמא יצטרך לבשל או לאפות יעשה העירוב ויברך עליו. וכן בעירובי חצירות אדם שודאי לו שלא יוציא מביתו בשבת ולא יצטרך להיתר דעירובי חצירות אינו צריך להניח העירוב וכ"ש שלא יברך עליו.

[עושה חדשות]

ראיתי כעת שהקטע הקודם במנח"ש, ג"כ רלוונטי לעניננו, ז"ל -
גם מצינו בנשים שמברכות על טבילה שהיא מחומרא ומספק ואינה מעיקר הדין, והוא משום שקבלו עליהם חובת טבילה גם מצד החומרא ולכן מברכות, וא"כ קשה להנוהגות כשיטת המחבר שאין מברכות אפילו במצוה שקבלו עליהם וכגון במ"ע שהזמן גרמא היאך יכולות לברך בטבילה זו. והיה נראה לומר דהיינו כיון שמ"מ הטבילה מועילה להן לענין שתהיינה טהורות מטומאת פולטת ש"ז ותהיינה מותרות להכנס להר הבית אם ירצו, לכן שפיר יכולות לברך אף שלא מתכוונים לזה ואין רצונם להטהר מטומאתן. ואף על פי ששנינו (חגיגה י"ח) טבל לחולין אסור למעשר הוחזק למעשר אסור לתרומה הוחזק לתרומה אסור לקודש, ומבואר דצריך כוונה לקודש ולביאת מקדש, מ"מ נראה דזהו רק על ביאת מקדש ולא על כניסה להר הבית שהרי מעיקר הדין גם טמא מת ואפי' מת עצמו מותר להכניס להר הבית, ולא נאסר אלא למי שטומאה יוצאת מגופו וכגון בעל קרי וכדומה, ולפי"ז לא שייך לומר שכל החומרות והמעלות שנאמרו לגבי קודש וביאת מקדש נאמרו גם לענין כניסה להר הבית, ולכן שפיר יכולה גם לברך אף על פי שלא התכוונה לזה. אמנם מהא דנחלקו הפוסקים בסימן תקכ"ז סעיף י"ט בעירוב תבשילין...

[עושה חדשות]

לגבי השאלה האם העוסק במצות שחיטה פטור מן המצוה, ראיתי כעת בתשובות והנהגות ח"א סי' שעט -
נראה דשוחט אין לו דין שליח מצוה הפטור מסוכה, כיון שעובד לפרנסתו ואין בזה דין עוסק במצוה, וכן מבואר בבה"ל תר"מ (ד"ה שלוחי מצוה) בשם הח"ס ס' קי"ט (הוא ט"ס במ"ב וצ"ל כתב סופר בתשו' סי' קי"ט) שאין פטור לשלוחי מצוה אלא אם עוסק כולו לה' ואין בה הנאה לעצמו ולא בהולך בשכר וכ"כ במ"ב סי' ל"ח סקכ"ב בשם המג"א ע"ש.
שאלה: שוחט עופות בחוה"מ, והוא כל היום במשחטה, אם חייב לאכול בסוכה
נראה דשוחט אין לו דין שליח מצוה הפטור מסוכה, כיון שעובד לפרנסתו ואין בזה דין עוסק במצוה, וכן מבואר בבה"ל תר"מ (ד"ה שלוחי מצוה) בשם הח"ס ס' קי"ט (הוא ט"ס במ"ב וצ"ל כתב סופר בתשו' סי' קי"ט) שאין פטור לשלוחי מצוה אלא אם עוסק כולו לה' ואין בה הנאה לעצמו ולא בהולך בשכר וכ"כ במ"ב סי' ל"ח סקכ"ב בשם המג"א ע"ש.
הן אמת שבסימן ל"ח תמה הבה"ל (בד"ה הם) מב"מ (פב א) במלוה צריך למשכון ופוחת עליו דנהנה ומ"מ נקרא עוסק במצוה ופטור ממצוה ולכן חשוב כשומר שכר, ונדחק לחלק בין עוסק במצוה או בהכשר מצוה ע"ש היטב. ונראה החילוק דהתם צריך הוא למשכון אבל לא היה מלוה בשביל כך אלא למצוה ולכן דינו כעוסק במצוה, אבל שוחט או סופר אף אם נהנה מהעבודה מ"מ עיקר כוונתו הוא בשביל שכרו ולא למצוה, ע"כ לא חשיב עוסק במצוה, ודומה לקבלן הבונה בית כנסת או ישיבה בשכר או מתקן שם דלא נקרא עוסק במצוה שמתכוין בעיקר לשכרו, וכ"ה למסקנת המ"ב וביאור הלכה שם שתלוי מה עיקר כוונתו.
ויש לדון לענין עוסק במצוה אי שחיטה נקרא מצוה, ולכאורה תלוי זה אי שחיטה מ"ע כרמב"ם או לא, ועיין בהגהות רע"א ליו"ד (סימן י') שמביא דברי הפלתי דאמרינן בשחיטה מצוות לאו ליהנות ניתנו, ותמה הגרע"א שמפורש בעירובין (לא א) שאי מערבין לדבר הרשות לא אמרינן לאו ליהנות ניתנו, ולפ"ז שחיטה שהיא לדבר הרשות, לא אמרינן לאו ליהנות ניתנו, ולדברינו בשחיטה המעשה גופא הוא מצוה משא"כ בעירוב, ובעירוב לכ"ע הברכה היא על ההיתר.
ומיהו לשאר ראשונים נראה שאין בשחיטה גופא מצוה (עיין תוס' שבועות כד א) ואינו שוחט אלא להכשר למצות אכילה ביום טוב, אבל מ"מ גם לדידהו יש לומר דאף אם אין בו דין עוסק במצוה, מ"מ הוא שליח מצוה לדאוג שיהיה לישראל בשר לשמוח בו ביום טוב, שעל כרחך שוחט הוא לכבוד החג, דאילו לצורך אחר החג לא הותר שחיטה לכמה פוסקים גם בחוה"מ, מאחר ואין בו צורך כלל, וכיון ששוחטין כדי שיהיה בשר ליום טוב הני שוחטים שלוחי מצוה הם וטרידי וראוי לפוטרם ודו"ק היטב בזה (וצע"ג אצלי אם שרי לברך לישב בסוכה, דאם הם כשלוחי מצוה הם ופטורין בין ביום ובין בלילה, שטרודים הם גם בלילה לצורך שחיטה דלמחר יש לצדד דאי אפשר לברך וכמבואר במ"ב סימן תר"מ ס"ק ל"ג ובשעה"צ סימן תע"ה ס"ק ל"ט ע"ש. ומיהו אם נשאר שמה משך יומיים נעשה אצלו כדירת עראי וחייב בסוכה).
ולמעשה לענין סוכה נראה דתלוי אם שוחט כל יום בחוה"מ ואוכל סעודות קבע צריך לבנות לעצמו סוכה לימי חוה"מ, אכן אם בא רק ליום אחד נראה דלא חייבו אותו חז"ל לבנות סוכה, וכמסקנת הבה"ל שם (תר"מ) שהולכי דרכים ביום שחייבין בלילה היינו לענין לטרוח אחר סוכה אם יש סוכה בסביבה, אבל אין חייב לבנות לכך סוכה ע"ש.
ולפי זה בשוחט שרוצה לאכול סעודה בחוה"מ במקום עבודתו, אם מיירי רק באכילה חד פעמית או אולי אפילו פעמיים נראה להקל בשלוחי מצוה וכהולכי דרכים, אבל יותר מזה ראוי לו לדאוג לסוכה סמוך למשחטה כדי שיוכל לאכול שמה בסוכות. ועיין בעמק ברכה שמביא שיטות הפוסקים אם הולכי דרכים ביום חייבים לבנות סוכה בלילה ומסיק שספיקא דאורייתא היא, ולכן ראוי כיום למנוע מללכת בדרכים בחג הסוכות, ולא מהני להחמיר ולבנות שם סוכה במקום חנייתו, דבזה נכנס הוא לחשש מלאכה בחוה"מ ע"ש.

[עושה חדשות]

לגבי השאלה הנ"ל, למה על עירובין מברכים (לכאו') גם כשהצורך מסופק, ואילו על נטילה/טבילה/שחיטה נראה שלא מברכים אם אין ודאי צורך, אולי י"ל שמכיון שהעירובין נתקנו מעיקרא לעשותם בער"ש עבור שבת, ואין אדם יכול לידע בוודאות מבעו"י מה יצטרך למחר, ממילא הברכה והמצוה על הספק נתקנה, משא"כ בנטילת ידים וכד' שיש דין ברור שאינו נוטל ומברך אא"כ נצרך לזה בוודאות. מה דעתכם?

=

עוד התעוררתי, דבמצוות אלו לא מצינו איסור של "חבילות", ואפשר לשחוט כמה יחד, וכן לערב וכו'. האמנם כך?

[עושה חדשות]

(אגב, בימינו שאין רגילים לאפות ביו"ט, האם יש עוד טעם להניח גם פת לעירוב? או לבצוע עליו בשבת הואיל ואיתעביד וכו'? הרי לא נעשה בו כלום).

חשבתי עוד, דהנה יש בפוס' שהקילו שאם נאבד התבשיל ביו"ט, יכול לסמוך בדיעבד על הפת, אבל בזמנינו הפת אינה כלום, וכנ"ל. אמנם ז"א, כי ודאי שהפת היא 'עירוב' מצד עצמה, ויכול לאפות מחמתה אם ירצה, ורק לגבי ברכה אמרי' שאין לברך על עירוב שאינו נצרך לו.

[עושה חדשות]

אולי יש עוד נפק"מ במצוות אלו, שהם באות רק לתיקון והכשר, שלא לברך שהחיינו בעשייתן פעם ראשונה. אפשרי?

[עושה חדשות]

ובכל זה מתאים גם לחלק בין ספק דלשעבר וספק דלהבא, כי גם אם בספק דלהבא מברך, משום שהמצוה מזמנת לו את האפשרות וההיתר למקרה שיצטרך, אבל בספק דלשעבר, (כגון שאינו יודע האם העיר שצריך לילך אליה היא בתוך אלפיים או מחוץ לתחום), שמא ודאי הוי רק ספק ואינו מברך.

וכך באמת נקטו הפוס' לגבי עירוב תבשילין, שאם מסופק אם יצטרך לבשל, מערב בברכה, ואם יודע שלא יבשל רק ידליק נרות, ונחלקו הפוס' האם מותר גם בלי ע"ת, מערב בלי ברכה. ולכאו' זהו החילוק.

[עושה חדשות]

עוד התעוררתי, דבמצוות אלו לא מצינו איסור של "חבילות", ואפשר לשחוט כמה יחד, וכן לערב וכו'. האמנם כך?

וכך אי' להדיא בתוספתא בביצה פ"ב - "רשאין בני חצר לעשות תבשיל לאפות ולבשל עליו בשבת ורשיין לעשותו שתוף למבוי". (ובמקו"א נסתפקתי בזה בהעלם התוספתא).

[עושה חדשות]

ובכלל צ"ע במצוות אלו, כמו שחיטה ועשיית עירוב וכד', האם אמרי' בהו "העוסק במצוה פטור מן המצוה"?

הרב אבןטובה, אולי תוכל להשיג לי מקורות על ההנחה הזו-

עוסק במצות שחיטה.png (16.1 KiB) נצפה 9591 פעמים

[עושה חדשות]

מענין לענין:
אי' בשו"ע סי' תקכז אם נזכר בי"ט ראשון שלא עירב וכו' יכול לערב בתנאי, אם היום קודש אינו צריך לערב, ואם היום חול, בעירוב זה יהא שרי לן לאפויי וכו', ובמשנ"ב שם הביא מהאחרו' דאינו מברך על עירוב זה. (ויש לזה מקורות בראש'). וצ"ע, דכשמערב קודם היו"ט, (ביום רביעי), הרי מברך, ולא אמרי' דהוי רק ספק כי אם היום הראשון הוא יו"ט אז אינו צריך עירוב תבשילין, ומאי גרע כשמערב ביו"ט ראשון בעצמו על תנאי?

[עושה חדשות]

ועוד בדא"ג: הרי מי שאינו עומד להשתמש בהיתר של עירוב תבשילין, אינו מברך על עשייתו. וא"כ כל דבר שאוסרים אותו רק בספק, עדיין אינו מספיק כדי לחייב מחמתו ברכה על עירוב תבשילין. ראה במצו"ב סיכום נאה:

הערה בענין עירוב תבשילין.PDF

(503.74 KiB) הורד 268 פעמים

[פרי יהושע]

עירוב תחומין אמנם אינה מצווה מחויבת אבל אינה כהכשר בלבד, שעצם קנית השביתה במקום אחר מחייב ברכה כיון והפקיע שביתתו הטבעית וקנה לו שביתה אחרת, אף שנתקן למי שצריך אבל אין התיקון נכלל כלל במה שעושה במצווה, וכן עד"ז שחיטה שהיא מצווה אף שאינה חיובית יש תיקון ומצווה בעצם השחיטה שהרי אין האכילה מצורפת כלל למעשה המצוה, משא"כ נט"י ובודאי ע"ת כל עניינם בהכשר שלהם כי הידים הנקיות אינם תיקון בעצמם רק כשרוצה לאכול נצטווה ליטול ידיו ולהיות קדוש, ואולי גם טבילה היא כך שאינה דבר בפ"ע רק מחויבת בזמן מסוים, וכמובן ע"ת אינו כלום רק כשמתקן ע"י, וכ"ז ברור ופשוט.

[עושה חדשות]

מענין לענין:
אי' בשו"ע סי' תקכז אם נזכר בי"ט ראשון שלא עירב וכו' יכול לערב בתנאי, אם היום קודש אינו צריך לערב, ואם היום חול, בעירוב זה יהא שרי לן לאפויי וכו', ובמשנ"ב שם הביא מהאחרו' דאינו מברך על עירוב זה. (ויש לזה מקורות בראש'). וצ"ע, דכשמערב קודם היו"ט, (ביום רביעי), הרי מברך, ולא אמרי' דהוי רק ספק כי אם היום הראשון הוא יו"ט אז אינו צריך עירוב תבשילין, ומאי גרע כשמערב ביו"ט ראשון בעצמו על תנאי?

אם צריך תנאי אולי מובן יותר למה אינו מברך בכה"ג. אבל בתור"פ ושטמ"ק וכו' מבו' דאפילו תנאי אי"צ. וצ"ל דמ"מ כאשר עושה זאת ביו"ט ראשון זה מתפרש יותר כדבר מסופק.

[פרי יהושע]

אייכם?

נשאל כך: למה הנוטל את ידיו כי אולי יובא לפניו לאכול, אינו מברך על הנטילה, (כך יוצא מהריטב"א שדן על ברכה לבטלה למפרע, ולא דן להתיר מעיקרא בכל ספק), ואילו המערב עירוב תבשילין כי אולי ירצה לבשל עבור שבת, מערב בברכה.

בכלל צ"ע במצוות אלו, כמו שחיטה ועשיית עירוב וכד', האם אמרי' בהו "העוסק במצוה פטור מן המצוה"? (ובאמת לגבי טבילה מצינו כך בתוס' בשבועות דמ"ד: אבל כבר מצאנו חילוק בין טבילה לשחיטה, הרי בשחיטה לא אמרי' מצוות לאו ליהנות נתנו, ובטבילה אמרי' הכי, ודו"ק).

וכנ"ל יש לחקור האם המפריש תרומה פטור מן המצוה בשעת ההפרשה, (ושם צריך להגדיר האם זה מצוה בעצם, והרי יש בזה בל תאחר, ומאידך אם ישרוף את התבואה לא עבר על כלום, ומשמע דהמצוה היא בתיקון. והנה ערום אינו תורם, אבל שוחט).

גם יל"ד בכל הני, האם ברכהמ"צ שלהם היא רק בעמידה או גם בישיבה, (והאם מהני בהם 'ערבות'), ואולי תליא בהנ"ל.

וכן האם במצוות של תיקון שייך לומר הואיל ואיתעביד ביה חדא מצוה ליתעביד בהו מצוה אחריתי, או דל"ש כן. והנה בעירוב אמרו כך, אבל בשחיטה לא מצאנו. (וגם לא מצינו הידור מצוה בסכין יפה. וכיסוי הדם אסור לעשות ברגל, משא"כ שחיטה).

(אגב אזכיר, הנהגת הגר"ד בהר"ן לחנך הילדים בהכאה עם הלולב, הואיל ואיתעביד וכו'. ודו"ק).

(אגב אשאל, כיון דמבו' דעירוב תחומין מהני גם למ"ד תחומין דאו', מה שייך ע"ז ברכהמ"צ, הרי עוקר דירתו באמת).

אין עוקר דירתו באמת גם אם מהני מדאו' אף שכמובן צ"ע בזה האיך זה כך, והראיה שיש סוגים שונים של עירוב ברגליו בפת וכדו' ואכן ברגליו בוודאי אין מברך.

ולעיקר הנדון נראה שיש לחלק בין עירובי תחומין וחצירות לעירובי תבשילין, שהם בזה עצמו שקונה דירה וכולי כבר יש לו לברך, משא"כ בעירובי תבשלין יש מקום לדון שכיון ובא לערב צרכי שבת עם צרכי יו"ט לעשותן יחד, כל שאין ממשיך ומבשל לאו מצוה קא עביד.

[עושה חדשות]

לגבי מצוות לל"נ, ע"ע שו"ת עין יצחק אבהע"ז ח"ב סי' סב.

[עושה חדשות]

לכאו' יש ענין נוסף בו חלוקים המצוות הללו משאר מצוות, וכפי המתבאר באשכול הזה.

[יואל שילה]

נשאל כך: למה הנוטל את ידיו כי אולי יובא לפניו לאכול, אינו מברך על הנטילה, (כך יוצא מהריטב"א שדן על ברכה לבטלה למפרע, ולא דן להתיר מעיקרא בכל ספק), ואילו המערב עירוב תבשילין כי אולי ירצה לבשל עבור שבת, מערב בברכה.

לכאורה דברי הריטב"א אינן עניין לנדו"ד, כי השאלה שלו היתה האם מותר להמלך ולא לאכול לאחר שנטל ידים בברכה, וע"ז כתב שהנטילה היתה בהיתר כי התכוון לאכול וממילא מותר להמלך, אך אין להוכיח בדבריו שהיה אסור ליטול ידים בברכה כשיש לו תכנון אפשרי לאכול אך איננו בטוח שאכן יאכל.
את הנידון על עירובי תחומין לא הבנתי. מטרת העירוב היא לקבוע לאדם מרכז אחר לשביתתו כדי שיוכל ללכת לצורך מצוה, אם יצטרך, ודי שמתכנן ללכת אם יצטרך, אך אם יתברר שלא היה צריך ללכת - וכי תימא שבירך לבטלה?

[קראקובער]

הערה אגבית: בביאור הגר"א מביא את הריטב"א לגבי נטל"י ומוסיף; כמו ברכת המפיל.

[יואל שילה]

גם בזה בפשטות הכוונה שלאחר שבירך המפיל מותר לו להמלך ולהחליט שכעת לא יישן, וממילא יוכל לקום ולדבר ולאכול כרגיל [וזה זוקק דיון נפרד האם בכלל אסור לדבר לאחר המפיל].

[עושה חדשות]

נשאל כך: למה הנוטל את ידיו כי אולי יובא לפניו לאכול, אינו מברך על הנטילה, (כך יוצא מהריטב"א שדן על ברכה לבטלה למפרע, ולא דן להתיר מעיקרא בכל ספק), ואילו המערב עירוב תבשילין כי אולי ירצה לבשל עבור שבת, מערב בברכה.

לכאורה דברי הריטב"א אינן עניין לנדו"ד, כי השאלה שלו היתה האם מותר להמלך ולא לאכול לאחר שנטל ידים בברכה, וע"ז כתב שהנטילה היתה בהיתר כי התכוון לאכול וממילא מותר להמלך, אך אין להוכיח בדבריו שהיה אסור ליטול ידים בברכה כשיש לו תכנון אפשרי לאכול אך איננו בטוח שאכן יאכל.

א. אנחנו דנים על ספק שקול ממש, (ולא על "תכנון אפשרי ואיננו בטוח", אם הכוונה למשהו שהוא לא ספק שקול).
ב. בהנחה שבספק שקול צריך לברך, נידון הריטב"א הופך להיות מיותר. הלא בודאי שאפשר להתחרט אם מלכתחילה מברכים גם על ספק.
ג. לכן יש להוכיח מדבריו דבספק מעיקרא אכן אין לברך, ואעפ"כ מותר להימלך, היות ובשעתו הצורך לברכה היה ודאי.

עכשיו צריך להסביר, למה המערב מחמת צורך מסופק - מברך (לפי דעתכם), ואילו הנוטל כה"ג אינו מברך.

[יואל שילה]

האדם הרי שובת היכנשהו, ובד"כ שובת במקום שישן בו, וב'עירוב תחומין' התחדש שמותר לו לשנות את מקום שביתתו לצורך מצוה.
משום מה חז"ל התירו לברך על שינוי משום השביתה.
מה שהוא משנה את מקום שביתתו בספק - הוא כי לא יודע האם יצטרך לזה, אך בהנחה שבסוף יצטרך לזה [כגון שהחכם יחליט לשבות במקום שבתוך 4000 ולא רחוק יותר] - הרי נמצא ששביתתו במקום אחר היא שימושית כלפיו לצורך מצוה, וממילא נמצא שבכל אופן העתקת השביתה היא קיום מצוה - כדי לאפשר לו להגיע לשם במדה ויצטרך, ולמאי נפ"מ באם בסוף החכם ישבות רחוק יותר - הוא את מצותו להתכונן לזה - כבר עשה.

[עושה חדשות]

מדבריכם משמע שנצרך עכ"פ שיהיה 'צד' של צורך, אבל הא ודאי שאם מניח עירוב תחומין סתם, (למ"ד אף לדבר הרשות), וברי לו שלא ישתמש בו כלל, ודאי לא יברך עליו. אם כן אשאל, מה תאמרו בספק דלשעבר, היינו כאשר יש צד שהעובדה לפנינו היא שאין שום צורך לילך ד' אלפים למזרח, (החכם לא בכיוון לבוא), למה זה לא כמו ספק ברכות?

[עושה חדשות]

לגבי פטור 'עוסק במצוה' במצוות של תיקון והכשר, ראה קובץ עץ חיים (באבוב) ח, (שבט תשס"ט).

[ביקורת תהיה]

עירוב תחומין - עצם קנית השביתה במקום אחר מחייב ברכה כיון שמפקיע שביתתו הטבעית וקונה לו שביתה אחרת; וכן שחיטה - יש תיקון ומצוה בעצם השחיטה.

אין אלו אלא דברי תימה: וכי היכן צונו להעתיק השביתה ממקום למקום? והיכן ציונו להמית בהמה בשחיטה?
והרי דברי ההסבר של הרב 'מגיד משנה' (בשלהי פרק ששי מהלכות עירובין) בטעם הדבר שמברכין ברכת המצוות על הנחת עירובי חצרות ועירובי תחומין:

דבר תורה מותר להוציא מן הבתים לחצרות ולמבואות בלא שום עירוב, וחכמים אסרו זה גזרה משום הוצאה מרה"י לרה"ר, והתירו ע"י עירוב, ואנו מברכין 'וצונו' לומר שאין אנו רשאין לטלטל בלא עירוב, וצונו שכשנרצה להוציא מן הבית לחצר שנערב, והרי זו כמצות נטילת ידים ושחיטה וכיוצא בהן.
אף בעירובי תחומין ידוע שמן התורה מותר ללכת שלש פרסאות בלא עירוב, וחכמים אסרו יותר מאלפים אמה לכל רוח, והתירוהו על ידי עירוב תחומין, וכשנרצה ללכת ממקום ביתנו לצד אחד יותר מאלפים אין אנו רשאין בלא עירוב, ואם כן יש לנו לברך על כך.

דברים אלו אמרם המגיד כלפי הראב"ד, שטען כנגד הרמב"ם המחייב לברך ברכת המצוה על הנחת עירובי תחומין: 'והיכן צונו לערב בתחומין?'

[ביקורת תהיה]

המערב עירוב תחומין כי יש לו צד שיצטרך ללכת לעיר אחרת, האם מברך על זה?

אם תמצא לומר המניח עירוב על צד האפשר מברך, המניח עירוב על תנאי ('אם נצרכתי למחר לרוח זו – הרי זה עירוב, ואם לא נצרכתי – אין זה עירוב והריני כבני עירי') מהו?
מי אמרינן: התם העירוב הוא עירוב ודאי, ובהנחתו ניתרת לו בודאי ההליכה ברוח זו ונאסרת עליו בודאי ההליכה ברוח האחרת; אבל הכא העירוב הוא עירוב ספק, והנחתו ספק יש בה ממש ספק אין בה ממש.
או דילמא, הואיל והנחת העירוב מקנה לו את האפשרות להעתיק את מקום שביתתו אם ירצה למחר – יש בעירוב ממש ועליו לברך על הנחתו.
תיקו.

[אוצר החכמה]

עירוב תחומין - עצם קנית השביתה במקום אחר מחייב ברכה כיון שמפקיע שביתתו הטבעית וקונה לו שביתה אחרת; וכן שחיטה - יש תיקון ומצוה בעצם השחיטה.

אין אלו אלא דברי תימה: וכי היכן צונו להעתיק השביתה ממקום למקום? והיכן ציונו להמית בהמה בשחיטה?
והרי דברי ההסבר של הרב 'מגיד משנה' (בשלהי פרק ששי מהלכות עירובין) בטעם הדבר שמברכין ברכת המצוות על הנחת עירובי חצרות ועירובי תחומין:

דבר תורה מותר להוציא מן הבתים לחצרות ולמבואות בלא שום עירוב, וחכמים אסרו זה גזרה משום הוצאה מרה"י לרה"ר, והתירו ע"י עירוב, ואנו מברכין 'וצונו' לומר שאין אנו רשאין לטלטל בלא עירוב, וצונו שכשנרצה להוציא מן הבית לחצר שנערב, והרי זו כמצות נטילת ידים ושחיטה וכיוצא בהן.
אף בעירובי תחומין ידוע שמן התורה מותר ללכת שלש פרסאות בלא עירוב, וחכמים אסרו יותר מאלפים אמה לכל רוח, והתירוהו על ידי עירוב תחומין, וכשנרצה ללכת ממקום ביתנו לצד אחד יותר מאלפים אין אנו רשאין בלא עירוב, ואם כן יש לנו לברך על כך.

דברים אלו אמרם המגיד כלפי הראב"ד, שטען כנגד הרמב"ם המחייב לברך ברכת המצוה על הנחת עירובי תחומין: 'והיכן צונו לערב בתחומין?'

פרי יהושע צודק. הדין תלוי ברצון ולא בצורך וכיוון שהוא עושה את הפעולה והיא חלה א"כ הוא רוצה שזה מה שיקרה ועל זה ציותה תורה שאם אתה רוצה שתהיה לך אפשרות ללכת לצד הזה תעשה את זה באופן זה וזה המצווה.
\

[ביקורת תהיה]

מהיכא תיתי חלוקה זו: בשחיטה ובעירובי רשויות המצוה היא בעת שיש לו רצון, בנטילת ידים ובעירובי תבשילין המצוה היא בעת שיש לו צורך?

[אוצר החכמה]

פרי יהושע הסביר לך את זה מצויין העובדה שקורה משהו אמיתי זה מה שקובע.

[ביקורת תהיה]

אולי יל"ע גם על הפרשת תרו"מ כשאינו מתעתד לאכול השיירים.

מה ענין תרומה ומעשרות אצל המצות של הכשרה? וכי ההפרשה נועדה להתיר את הדגן ואת העיסה לאכילה?! 'תרימו תרומה' ציותה תורה! 'עשר תעשר' ציותה תורה! והמכלה את יבולו או את עיסתו – מפסיד מצוות עשה של תורה בידים.

[עושה חדשות]

אולי יל"ע גם על הפרשת תרו"מ כשאינו מתעתד לאכול השיירים.

מה ענין תרומה ומעשרות אצל המצות של הכשרה? וכי ההפרשה נועדה להתיר את הדגן ואת העיסה לאכילה?! 'תרימו תרומה' ציותה תורה! 'עשר תעשר' ציותה תורה! והמכלה את יבולו או את עיסתו – מפסיד מצוות עשה של תורה בידים.

ודאי שהפסיד את קיום המצוה. אך האם דינו כדין מי שלא נטל לולב בחג הסוכות? האם ב"ד מכים אותו עד שתצא נפשו כדי שיפריש תרו"מ קודם שתעלה תבואתו באש?

[ביקורת תהיה]

במצוות אלו לא מצאנו איסור של "חבילות", ואפשר לשחוט כמה יחד, וכן לערב וכו'. האמנם כך?

בפ"ק דסוטה, גבי אין משקין שתי סוטות כאחת, תמהו בתוספות וז"ל: וכי היה אוסר בכה"ג לשחוט שני זבחים כאחד, כגון שתי עולות ושתי חטאות, שיעמיד שניהן בעזרה וישחוט אחד ואחר כך ישחוט השני.
ותירץ הרב 'מגן אברהם' בהלכות קריאת ס"ת (סימן קמז סס"ק יא) וז"ל: יש לומר, דוקא בשתי מצות של חובה הוי חבילות.
ומבאר ב'מחצית השקל': דטעם דאין עושין מצות חבילות כתב רש"י דנראה שהן עליו כמשא, וזה שייך דוקא בחובה, אבל במה שאין חוב על כרחך לא הוו כמשא, דאם כן מי בקשו מידו. ואדרבה, נראה בזה זירוז מצוה.

[ביקורת תהיה]

האם דינו כדין מי שאינו נוטל לולב בחג הסוכות?

אמאי לא? מלבד אם תשימנה מצוה שמתן שכרה בצדה, משום שכתוב בתורה 'עשר בשביל שתתעשר', ושנוי בנביאים 'והריקותי לכם ברכה עד בלי די'.

[יושב ירושלים]

אולי יל"ע גם על הפרשת תרו"מ כשאינו מתעתד לאכול השיירים.

מה ענין תרומה ומעשרות אצל המצות של הכשרה? וכי ההפרשה נועדה להתיר את הדגן ואת העיסה לאכילה?! 'תרימו תרומה' ציותה תורה! 'עשר תעשר' ציותה תורה! והמכלה את יבולו או את עיסתו – מפסיד מצוות עשה של תורה בידים.

ודאי שהפסיד את קיום המצוה. אך האם דינו כדין מי שלא נטל לולב בחג הסוכות? האם ב"ד מכים אותו עד שתצא נפשו כדי שיפריש תרו"מ קודם שתעלה תבואתו באש?

עיין בביאור ההלכה מעשר י,יג.

[לב האבן]

אולי יש עוד נפק"מ במצוות אלו, שהם באות רק לתיקון והכשר, שלא לברך שהחיינו בעשייתן פעם ראשונה. אפשרי?

כ"כ הש"ך יו"ד סי' כ"ח סק"ו, אבל עי"ש ברמ"א ובתבו"ש.

[עושה חדשות]

אולי יל"ע גם על הפרשת תרו"מ כשאינו מתעתד לאכול השיירים.

מה ענין תרומה ומעשרות אצל המצות של הכשרה? וכי ההפרשה נועדה להתיר את הדגן ואת העיסה לאכילה?! 'תרימו תרומה' ציותה תורה! 'עשר תעשר' ציותה תורה! והמכלה את יבולו או את עיסתו – מפסיד מצוות עשה של תורה בידים.

ודאי שהפסיד את קיום המצוה. אך האם דינו כדין מי שלא נטל לולב בחג הסוכות? האם ב"ד מכים אותו עד שתצא נפשו כדי שיפריש תרו"מ קודם שתעלה תבואתו באש?

עיין בביאור ההלכה מעשר י,יג.

אני שואל כעת הלכה למעשה; בצרתי היום ענבים בחצר ביתי, ואינני מתעתד לאוכלם כי הענבים חמוצים וגם נגועים (אבל בעצם הם ראויים לאכילת אדם). האם קודם השלכתם לאשפה אני מחוייב בהפרשת תרו"מ, והאם ההפרשה היא בברכה.