פורום אוצר החכמה

רציתי לברר ענין תקנות וגזירות דרבנן, עם מקורות, האם למשל כשהם הוסיפו שצריך להמתין שש שעות בין בשר לחלב, הוא רק גזירה שהם רואים לנכון לגזור בכדי שאנשים לא יכשלו בהאיסור עצמו, או שיש גם איזה שהוא הבנה פנימית שלהם שכוונת התורה הוא גם לאסור את זה?

(2) באותו ענין: זכור לי שיש מקום בספר התניא שכתוב שיש טמטום הלב גם מאיסורים דרבנן. האם יש להביא ראיה מזה שגם איסורים אלו באמת אסורים מחמת עצמם?

משך חכמה פ' שופטים עה"פ לא תסור מאריך בזה.

בנוגע לשאלה הראשונה - ראה בספר "ביאורים לפירוש רש"י על התורה" בפ' תשא בפסוק "לא תבשל גדי בחלב אמו", וכן בפ' צו בפסוק "לא תותירו ממנו עד בוקר", ותראה מהלך יפה בדברי רש"י שם, שלפיו עולה שאכן הסייגים דרבנן יש להם מקור ורמז בתוך התורה עצמה. (מן הסתם יש כזה בעוד ספרים רבים, והחידוש שם שלומד שזו כוונת רש"י בדרך הפשט).

בנוגע לשאלה השניה - דיבר בזה האדמור מחבד כמה פעמים, ומן הסתם נלקט בספרים שיצאו לאור על התניא בשנים האחרונות. המקום של זה בתניא הוא בתחילת פרק ח בלקוטי אמרים.

הרבי ידע גם לדרוש תילי תילים של הלכות על דף השער ומספר הדף וכו' אז קל וחומר שבתור דרשן ימצא מקורות על תקנות חז"ל ומן הסתם פותח האשכול חיפש מקורות מגדולי אחרונים.

הרב קוק כתב (מוסר אביך פ"א אות ג'):

עניין סייגות התורה אינו מצד עצם ההבאה לעבירה, רק שכמו שהעבירה רעה בענינה כמו-כן כל הענינים שמקושרים בה, בקשר עילה ועלול, רעים בענינם, וכדאי לפרוש מהם מאד.

ובהערה שם:

יח) ע' עולת-ראיה הגדה ש"פ חכם מ"ה אומר כל ההסתעפות וכו'. וע' מכילתא בא פ' ו' כדי להרחיק אדם מן העבירה ולעשות סייג לתורה. מסלת ישרים פ' יא : כל שסוף סוף יגיע אליו ויגרום אותו כבר הוא ככלל האיסור.

אם נניח כדמשמע מהמקורות שהבאתם שיש איסור עצמי בתקנות אלו.

(1)למה עד שלמה המלך לא נטלו ידיים?
(2)ולמה לפני הגזירה לא המתינו שש שעות בין בשר לחלב?
(3)ולמה התורה לא אסר דברים כאלו בפירוש?

אינני יודע באופן כוללני האם כל הגזירות הם כוונת התורה או סייג.

רק ישנו דבר אחד שרבנן גזרו והוא ודאי "כוונת התורה"
וזה איסור ייחוד, הם לא אסרו ייחוד רק משום שאדם יכול להגיע לעצם המעשה עבירה.
אלא גם אם נניח שהוא לא עשה את המעשה עבירה עצם מציאות של ייחוד עם אשה זה מעורר במוחו ובלבו כבר את התאוה ולכן רבנן גזרו מצד הרגשות והמחשבות גרידא. וכמובן שמתעורר המחשבות משום הפוטנציאל למעשה אבל אין המעשה גורם לאיסור של רבנן. אלא רק גורם למחשבות והרגשות ואת זה רבנן אסרו. [וזה עומק דברי הראי"ה הנ"ל אמנם הוא כותב את זה על כל הגזירות, קטונתי מלראות את זה בכל מקום]

ועי' ברמב"ם הלכות ממרים פ"ב וכמדומני שזה יניח את דעתך.

עושים פסים כתב:אם נניח כדמשמע מהמקורות שהבאתם שיש איסור עצמי בתקנות אלו.

(1)למה עד שלמה המלך לא נטלו ידיים?
(2)ולמה לפני הגזירה לא המתינו שש שעות בין בשר לחלב?
(3)ולמה התורה לא אסר דברים כאלו בפירוש?

יעויין בדברי הריטב"א על אסמכתא

כמדומני שחל פה ערבוב, ולא כל הדוגמאות שהובאו הם מאותה משפחה.

למיטב הבנתי כרגע תקנת נטילת ידים על ידי שלמה המלך אינה נחשבת לסייג אלא לתקנה חדשה, ועד כדי כך שמברכים עליה ברכה מיוחדת.

זה שמחכים שש שעות בין בשר לחלב - גם זה איני יודע אם נחשב לסייג, כי לכאורה זה תוצאה טבעית שהבשר עדיין בין השיניים או שטעמו נמשך.

זה שמפרידים בין בשר עוף לחלב - זה בהחלט נחשב לסייג, כי מהתורה זה מותר לגמרי.

ועיין ברמב"ם בתחילת הלכות ממרים, שיש בחידושי החכמים "תקנות", "גזירות" ו"מנהגות" - וזה לא ממש אותו דבר.

עוד דוגמא: זה שנוטלים לולב בשבעת ימי החג (ולא רק ביום הראשון) - אינו בגדר "גזירה" או "סייג", אלא בגדר "תקנה" חדשה. כך גם תשעה באב, פורים וחנוכה.

ועיין גם ברמב"ם בסוף הקדמתו לספר היד.

עושים פסים כתב:(2) באותו ענין: זכור לי שיש מקום בספר התניא שכתוב שיש טמטום הלב גם מאיסורים דרבנן. האם יש להביא ראיה מזה שגם איסורים אלו באמת אסורים מחמת עצמם?

לכאו' אין הכרח שהרי איסורי דרבנן בשורשם הם מדאורייתא ועוד הא כבר דרשו לא-ל גומר עלי.

ואגב שמעתי פעם חקירה יפה בענין כעין זה האם יש טמטום גם על איסור דרבנן או יש רק טמטום מדרבנן.