הנה יש לעיין, במה שמצינו לכאורה שני מושגים סותרים ששורשם באותו מטבע לשון, ספק וסיפוק, הספק מכרסם בלב האדם ואינו נותן לו מנוח, טרוד הוא למצוא פתרון הספק באין השקט. ואילו הסיפוק הוא תחושת השלימות השלוה והמנוחה שאדם בא על סיפוקו ולא יבקש עוד דבר.
כה שאלתי. ואשר אמר לי החבר, ה' יאריך ימיו ושנותיו בנעימים, כי שני ספיקות ישנן, ישנו ספק קיומי שמערער את עצם בסיס אחיזת תפיסותיו של האדם, וזהו, אכן, דבר שאין לו קיום, והאדם המסתפק בכעין זה הוא חסר מנוחה ושלוה. אבל לעומת זאת ישנו ספק שהוא רק חיפוש וחפירה בעמקי ההויה הפשוטה והברורה, וספק כזה הוא בן בריתו של הסיפוק, שכן דווקא באופן כזה של העמקה והתבוננות במושכלות הפשוטות ובעיקרים במקובלים הנפש באה על סיפוקה הרוחני, ומתחברת בשלימות לאותן הידיעות הקדומות, זהו תורף דבריו, דברי פי חכם חן .
וזאת אשר כתבתי לו בשנית, לבוא בין בתרי דבריו.
וכמובן, אשוב לענין הספק שכ"כ סיפק אותי, זוהי אבחנה נפלאה שמאירה אצלי את דברי החזו"א בתחילת ספרו אמונה ובטחון שלכאורה יש שם סתירה גלויה. מחד, אותו אדם בעל נפש ששעתו שעת השקט וכו' נרגש ונדהם מדמיון העולם לפניו כחידה סתומה כמוסה ונפלאה, והחידה הזאת מלפפת את לבבו ומוחו והוא כמתעלף, לא נשאר בו רוח חיים...ונבחר לו לבוא באש ובמים בשבילה, כי מה לו ולחיים אם החיים האלו נעלמים ממנו תכלית ההעלם, ונפשו סחרחרה ואבלה וכמהה להבין סודה ולדעת שרשה והשערים ננעלו.
ומאידך באות ט: כאשר זכה שכל האדם לראות אמיתת מציאותו יתברך מיד נכנס בו שמחת גיל אין קץ ונשמתו נעימה עליו והדמיון משלים עם השכל לחזות בנועם ה' וכל תענוגי בשרים חמקו עברו, ונפשו העדינה מתעטפת בקדושה...נגלה לפניו עולם חדש, כי אפשר לאדם בעולם הזה להיות כמלאך לרגעים וליהנות מזיו הקודש וכו'.
הייתי מגדיר את מסקנתי כך, באמיתת מציאותו ית' ויסוד האמונה דמיירי החזו"א באות ט מיניה שיש מצוי ראשון וכו' בזה אין לחקור ולחפש כלל, והספק בזה מזינובו של עמלק. ברם, בחידות הבריאה, בפלאי היקום, במסתורי החכמה, בנקיקי המקובלות והמוסכמות יש להסתפק כדי סיפוק, לחקור ולברר למוץ ולהתדשן עד כלות, עד הביטול הגמור של שכל האדם למציאות החיה שנראית למול עיני שכלו, ועד כדי ההתמזגות והחיבור בנר"נ עם האמיתות בכל שיעור קומתן, ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים, ושוב למשמש ולמצוא טעם חדש, וחוזר חלילה.