פורום אוצר החכמה

היום למדתי -

מו"ק ח. מעשה באדם אחד שכינס מעות לעלות לרגל ובא ספדן ועמד על פתח ביתו ונטלתן אשתו ונתנתן לו ונמנע ולא עלה באותה שעה אמרו לא יעורר על מתו ולא יספידנו קודם לרגל שלשים יום.

לכאו' מדובר על מקרה בודד, בו הצורך לשלם את שכרו של הספדן גרם להימנעות מעלייה לרגל. מה טעם יש משו"ה לגזור ולבטל את ההספד לכו"ע?

דוג' ידועה יותר וחריפה יותר - שבת ד"ס. סנדל המסומר מאי טעמא וכו' היו נחבאין במערה ואמרו הנכנס יכנס והיוצא אל יצא נהפך סנדלו של אחד מהן כסבורין הם אחד מהן יצא וראוהו אויבים ועכשיו באין עליהן דחקו זה בזה והרגו זה את זה יותר ממה שהרגו בהן אויבים וכו' באותה שעה אמרו אל יצא אדם בסנדל המסומר אי הכי בחול נמי ליתסר מעשה כי הוה בשבת הוה וכו'.

ושם ודאי ק', אטו אם היה ביום שלישי בשבת היו גוזרים שלא ללבוש סנדל המסומר ביום ג'?

אכן בראש' שם מבו' דבאמת האיסור של סנדל המסומר הוא שייך למצוות השבת, כדי שלא ימנעו משמחת השבת ומעונג שבת בזכירת המעשה הנורא ההוא. (ובדרשות הר"ן משמע דגדר האיסור הוא מעין מוקצה. ויש בזה נפק"מ גם לתוספת שבת, ולשביתת עבדו, ואם הוי כמומר לשבת, וכו').

והאריך בכך הר"י מלוניל שם, ז"ל: וטעמא כדי שלא יהפך ימי שמחתם מועדים לאבל וימנעו ממצות שבת ויום טוב שהוא חובה על ישראל להתענג ולשמוח בהם על כל הטובה אשר עשה לישראל השם ברוך הוא, שהבדילם מגויי הארצות ונתן להם חקים ומצוות טובים וימים ידועים לשמור מצוותיו, שלא יהיו טרודים בעיסקי העולם ולא יצא יום אחד מכל שבעת ימי השבוע שלא יעבדוהו באותו יום בכל לבם ויום השבת על כולם, להכיר שיש אדון לעולם שבראו בחכמתו כרצונו וכמאמרו בששה. ובסוף הששה יצר האדם לעבדו ולהכירו, שאם יעבדנו מכל לבו תנוח נפשו בעולם שכולו טוב וארוך. וניתן לזכר יום השבת שנח בו ושבת ושמח בכל מיני העולם, שמצא הכל עשוי בלא יגיעה

אבל עכ"פ כמדומני שהרבה מצינו כן, שגזרו חז"ל משום מעשה שהיה פעם אחת. וכמו באיסור הספד קודם הרגל, כנ"ל.

אשמח לשמוע הסבר בזה.

חגיגה כג. מעשה באחד שהיה וכו' באותה שעה אמרו הנושא את המדרס נושא את התרומה אבל לא את הקודש

עוד דוגמא
סנהדרין יט
התקין רבי יוסי בציפורי שלא תהא אשה מהלכת בשוק ובנה אחריה, משום מעשה שהיה.

ברכות ח: ואל תשבו על מטת ארמית משום מעשה דרב פפא

ביומא פ"ב משמע שעל מקרה אחד חריג אין גוזרים.

יומא כב. במשנה:
מעשה שהיו שניהם שוין ורצין ועולין בכבש, ודחף אחד מהן את חבירו, ונפל ונשברה רגלו. וכיון שראו בית דין שבאין לידי סכנה, התקינו שלא יהו תורמין את המזבח אלא בפייס.
ובגמ' שם (כג.):
ת''ר מעשה בשני כהנים, שהיו שניהן שוין ורצין ועולין בכבש, קדם אחד מהן לתוך ארבע אמות של חבירו, נטל סכין ותקע לו בלבו וכו', לעולם דשפיכות דמים קדים, ומעיקרא סבור אקראי בעלמא הוא, כיון דחזי אפילו ממילא אתו לידי סכנה - תקינו רבנן פייסא.

זה לי שנים רבות שאני תמה על כיוצא בזו.
בב"י או"ח סי' קפ, מובא טעם להסרת (או כיסוי) הסכין בשעת ברכת המזון:

וכתוב עוד בשבלי הלקט: מפי החבר רבי שמחה שמעתי טעם אחר, פעם אחת היה אחד מברך ברכת המזון, וכשהגיע לברכת בונה ירושלים ונזכר חורבן הבית לקח הסכין ותקעו בבטנו. ועל כן נהגו לסלקו בשעת ברכה.

אני חושב שראוי להסתכל על זה מנקודת מבט הפוכה. בכל דברי חז"ל גזירותיהם וטעמיהם יש עומק לפנים מעומק וטעמים לאין מספר כדברי הגר"א. רק שמתקנים על מעשה שהיה.

אוצר החכמה כתב:אני חושב שראוי להסתכל על זה מנקודת מבט הפוכה. בכל דברי חז"ל גזירותיהם וטעמיהם יש עומק לפנים מעומק וטעמים לאין מספר כדברי הגר"א. רק שמתקנים על מעשה שהיה.

השאלה היא למה מעשה שהיה הוא אכן סיבה לתקן, ואמנם היה מקום לומר שה'מעשה שהיה' הוא הדגמה קיצונית למכשולות שעלולות לקרות, למשל, שאין מעבירים מי חטאת בספינה, כיון שהספינה היא מקום שקשה לשמירה מטומאה, והביאו דוגמא לדבר מהמעשה, וכיוצ"ב יש לבאר בכל הגזירות הללו, אבל בסוגיא ביבמות [קיו:] מבואר לכאורה שטעם הגזירה הוא עצם זה שהיה כזה מעשה, ולא הסברא שעומדת מאחורי זה, וז"ל :

נימא, רבי חנניא בן עקיבא ורבנן בפלוגתא דבית שמאי וב"ה קמיפלגי! דתניא: לא ישא אדם מי חטאת ואפר חטאת ויעבירם בירדן ובספינה, ולא יעמוד בצד זה ויזרק לצד אחר, ולא ישיטם על פני המים, ולא ירכיבם לא על גבי בהמה ולא על גבי חברו - אלא אם כן היו רגליו נוגעות בקרקע, אבל מעבירם על הגשר, אחד ירדן ואחד שאר נהרות; רבי חנניא בן עקיבא אומר: לא אמרו אלא ירדן ובספינה וכמעשה שהיה; לימא, רבנן דאמרי כב"ש, ור' חנניא בן עקיבא דאמר כב"ה! אמרי לך רבנן: אנן דאמרינן אף כב"ה, עד כאן לא קאמר בית הלל התם - אלא משום דמירתת, במקום קרוב מירתת, במקום רחוק לא מירתת, הכא מה לי ירדן מה לי שאר נהרות. רבי חנניא בן עקיבא אמר לך: אנא דאמרי אף לב"ש, עד כאן לא קאמרי ב"ש התם - אלא משום דאיהי דייקא ומינסבא, מה לי מקום קרוב מה לי מקום רחוק, הכא משום מעשה שהיה, בירדן ובספינה דהוה מעשה - גזור רבנן, בשאר נהרות דלא הוה מעשה - לא גזור רבנן.

וצ"ע.

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף ה עמוד ב

יורה יורה אי גמיר רשותא למה לי למישקל משום מעשה שהיה דתניא פעם אחת הלך רבי למקום אחד וראה בני אדם שמגבלין עיסותיהם בטומאה אמר להם מפני מה אתם מגבלין עיסותיכם בטומאה אמרו לו תלמיד אחד בא לכאן והורה לנו מי בצעים אין מכשירין והוא מי ביצים דרש להו ואינהו סבור מי בצעים קאמר וטעו נמי בהא מי קרמיון ומי פיגה פסולין מפני שהן מי (בצעים) +מסורת הש"ס ביצים+ ואינהו סבור מדלגבי חטאת פסילי אכשורי נמי לא מכשרי ולא היא התם לענין חטאת בעינן מים חיים הכא אכשורי כל דהו מכשרי תנא באותה שעה גזרו תלמיד אל יורה אלא אם כן נוטל רשות מרבו

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף כא עמוד א
תנא משמיה דרבי יהושע בן קרחה גדר גדול גדרה תמר באותה שעה אמרו לבנות מלכים כך לבנות הדיוטות על אחת כמה וכמה אם לצנועות כך לפרוצות על אחת כמה וכמה אמר רב יהודה אמר רב באותה שעה גזרו על הייחוד ועל הפנויה

תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת בבא קמא פרק ד
מעשה ששילח המלכות שני איסטרטיוטות ללמוד תורה מרבן גמליאל ולמדו ממנו מקרא משנה תלמוד הלכות ואגדות ובסוף אמרו לו כל תורתכם נאה ומשובחת חוץ משני דברים הללו שאתם אומרים בת ישראל לא תיילד לעכו"ם אבל עכו"ם מיילדת לבת ישראל בת ישראל לא תניק בנה של עכו"ם אבל עכו"ם מניקה לבת ישראל ברשותה גזילו של ישראל אסור ושל עכו"ם מותר. באותו שעה גזר רבן גמליאל על גזילות עכו"ם שיהא אסור מפני חילול השם. שור של ישראל שנגח לשור של עכו"ם פטור וכו' בדבר הזה אין אנו מודיעין למלכות אפי' כן לא מטין לסולמיה דצור עד דשכחון כולן

כמובן שאם יש סבירות שהמעשה המדובר יחזור ע"ע, ודאי ראוי לגזור משום מעשה שהיה וכדי שלא יהיה עוד. אבל כגון ההוא דמו"ק דגזרו על ההספד קודם המועד, צ"ע למה זה היה חשש מצוי, ולמה לא יגזרו א"כ על כל הוצאה כלכלית חריגה. ואולי הגזירה נועדה להזכיר וללמד לכולם את חומרת הענין של עליה לרגל או כיו"ב.

עושה חדשות כתב:כמובן שאם יש סבירות שהמעשה המדובר יחזור ע"ע, ודאי ראוי לגזור משום מעשה שהיה וכדי שלא יהיה עוד. אבל כגון ההוא דמו"ק דגזרו על ההספד קודם המועד, צ"ע למה זה היה חשש מצוי, ולמה לא יגזרו א"כ על כל הוצאה כלכלית חריגה. ואולי הגזירה נועדה להזכיר וללמד לכולם את חומרת הענין של עליה לרגל או כיו"ב.

לכאורה שם הפירוש שודאי אשתו לא היתה מבזבזת את מעות הרגל, אלא שמתוך הצער על המת סילק מליבה את שמחת הרגל ובזבזה את המעות, ולא שבגלל הסיפור הזה ספציפית גזרו אלא שהסיפור הזה הוכיח להם כמה מספד המת ל' יום קודם הרגל יכול להשכיח את שמחת הרגל ולבטל את ההכנות אליו.

איש גלילי וקאצ'קלה!
בפסחים סד: מעולם לא נתמעך אדם בעזרה חוץ מפסח אחד שהיה בימי הלל שנתמעך בו זקן אחד והיו קוראין אותו פסח מעוכין
ומ"מ כ' שם הרבינו חננאל דנועלין דלתות העזרה דלא לירמסו אהדדי

צופר הנעמתי כתב:

עושה חדשות כתב:כמובן שאם יש סבירות שהמעשה המדובר יחזור ע"ע, ודאי ראוי לגזור משום מעשה שהיה וכדי שלא יהיה עוד. אבל כגון ההוא דמו"ק דגזרו על ההספד קודם המועד, צ"ע למה זה היה חשש מצוי, ולמה לא יגזרו א"כ על כל הוצאה כלכלית חריגה. ואולי הגזירה נועדה להזכיר וללמד לכולם את חומרת הענין של עליה לרגל או כיו"ב.

לכאורה שם הפירוש שודאי אשתו לא היתה מבזבזת את מעות הרגל, אלא שמתוך הצער על המת סילק מליבה את שמחת הרגל ובזבזה את המעות, ולא שבגלל הסיפור הזה ספציפית גזרו אלא שהסיפור הזה הוכיח להם כמה מספד המת ל' יום קודם הרגל יכול להשכיח את שמחת הרגל ולבטל את ההכנות אליו.

אמנם מבו' שם בגמ' דלהטעם הזה מותר להספיד קודם הרגל אם הספדן עושה זאת בחינם.

אבןטובה כתב:איש גלילי וקאצ'קלה!
בפסחים סד: מעולם לא נתמעך אדם בעזרה חוץ מפסח אחד שהיה בימי הלל שנתמעך בו זקן אחד והיו קוראין אותו פסח מעוכין
ומ"מ כ' שם הרבינו חננאל דנועלין דלתות העזרה דלא לירמסו אהדדי

לא השכלתי להבין, מה זה קשור למה שכתבתי? (וגם למה שכתב הרב המכנה עצמו קאצ'קלה)

עושה חדשות כתב:

צופר הנעמתי כתב:

עושה חדשות כתב:כמובן שאם יש סבירות שהמעשה המדובר יחזור ע"ע, ודאי ראוי לגזור משום מעשה שהיה וכדי שלא יהיה עוד. אבל כגון ההוא דמו"ק דגזרו על ההספד קודם המועד, צ"ע למה זה היה חשש מצוי, ולמה לא יגזרו א"כ על כל הוצאה כלכלית חריגה. ואולי הגזירה נועדה להזכיר וללמד לכולם את חומרת הענין של עליה לרגל או כיו"ב.

לכאורה שם הפירוש שודאי אשתו לא היתה מבזבזת את מעות הרגל, אלא שמתוך הצער על המת סילק מליבה את שמחת הרגל ובזבזה את המעות, ולא שבגלל הסיפור הזה ספציפית גזרו אלא שהסיפור הזה הוכיח להם כמה מספד המת ל' יום קודם הרגל יכול להשכיח את שמחת הרגל ולבטל את ההכנות אליו.

אמנם מבו' שם בגמ' דלהטעם הזה מותר להספיד קודם הרגל אם הספדן עושה זאת בחינם.

אכן, ואם כן אני לא מבין את עיקר שאלתך, גזרו שלא יספיד בשכר כי עי"כ יכול לבטל את העליה לרגל מפני ההוצאה. ושייך כמובן דווקא בהספד מפני שההספד מבטל את שמחת הרגל ושייך לחשוש שמפני ההספד אדם יוציא את מעות הרגל. אבל בשאר דברים שאינם סותרים את שמחת הרגל אין מקום לחשש מיוחד, ועל כל אדם מוטל לדאוג שיהיו לו מעות לעלות לרגל ולא שייך לתכנן לכל אחד את הוצאותיו הכלכליות כך שיהיה לו מעות לרגל.

יעויין חזו"א על חגיגה שם.

שהיה מקרה פעם אחת שנרמס אדם ומכל מקום גזרו שיהיו נועלין הדלתות שלא לירמסו אהדדי כמ"ש רבינו חננאל

עתניאל בן קנז כתב:תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף ה עמוד ב

יורה יורה אי גמיר רשותא למה לי למישקל משום מעשה שהיה דתניא פעם אחת הלך רבי למקום אחד וראה בני אדם שמגבלין עיסותיהם בטומאה אמר להם מפני מה אתם מגבלין עיסותיכם בטומאה אמרו לו תלמיד אחד בא לכאן והורה לנו מי בצעים אין מכשירין והוא מי ביצים דרש להו ואינהו סבור מי בצעים קאמר וטעו נמי בהא מי קרמיון ומי פיגה פסולין מפני שהן מי (בצעים) +מסורת הש"ס ביצים+ ואינהו סבור מדלגבי חטאת פסילי אכשורי נמי לא מכשרי ולא היא התם לענין חטאת בעינן מים חיים הכא אכשורי כל דהו מכשרי תנא באותה שעה גזרו תלמיד אל יורה אלא אם כן נוטל רשות מרבו

לכאו' מבו' בגמ' שבנתינת רשות וסמיכה להוראה צריך ליקח בחשבון האם ההוראות יקלטו אצל השומעים כראוי או שיתכן חיסרון בהסברה, (ואפילו חיסרון צדדי בחיתוך הדיבור וכד'), ולא מספיק להסתמך על הדרגה התורנית. אא"כ זה רק גזירה משום מעשה שהיה וכשאר הדוגמאות.

עושה חדשות כתב:

עתניאל בן קנז כתב:תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף ה עמוד ב

יורה יורה אי גמיר רשותא למה לי למישקל משום מעשה שהיה דתניא פעם אחת הלך רבי למקום אחד וראה בני אדם שמגבלין עיסותיהם בטומאה אמר להם מפני מה אתם מגבלין עיסותיכם בטומאה אמרו לו תלמיד אחד בא לכאן והורה לנו מי בצעים אין מכשירין והוא מי ביצים דרש להו ואינהו סבור מי בצעים קאמר וטעו נמי בהא מי קרמיון ומי פיגה פסולין מפני שהן מי (בצעים) +מסורת הש"ס ביצים+ ואינהו סבור מדלגבי חטאת פסילי אכשורי נמי לא מכשרי ולא היא התם לענין חטאת בעינן מים חיים הכא אכשורי כל דהו מכשרי תנא באותה שעה גזרו תלמיד אל יורה אלא אם כן נוטל רשות מרבו

לכאו' מבו' בגמ' שבנתינת רשות וסמיכה להוראה צריך ליקח בחשבון האם ההוראות יקלטו אצל השומעים כראוי או שיתכן חיסרון בהסברה, (ואפילו חיסרון צדדי בחיתוך הדיבור וכד'), ולא מספיק להסתמך על הדרגה התורנית. אא"כ זה רק גזירה משום מעשה שהיה וכשאר הדוגמאות.

רש"י מסכת סנהדרין דף ה עמוד ב
נוטל רשות מרבו - וכי יהיב ליה רבו רשותא מידק דייק ביה שיהא לשונו פתוח, ולא יטעו השומעין את דבריו.
בביאוה"ג יו"ד רמ"ב מבואר שתקנה זו זה היא מקור דין היתר ההוראה שבימינו

יושב ירושלים כתב:

אוצר החכמה כתב:אני חושב שראוי להסתכל על זה מנקודת מבט הפוכה. בכל דברי חז"ל גזירותיהם וטעמיהם יש עומק לפנים מעומק וטעמים לאין מספר כדברי הגר"א. רק שמתקנים על מעשה שהיה.

השאלה היא למה מעשה שהיה הוא אכן סיבה לתקן, ואמנם היה מקום לומר שה'מעשה שהיה' הוא הדגמה קיצונית למכשולות שעלולות לקרות, למשל, שאין מעבירים מי חטאת בספינה, כיון שהספינה היא מקום שקשה לשמירה מטומאה, והביאו דוגמא לדבר מהמעשה, וכיוצ"ב יש לבאר בכל הגזירות הללו, אבל בסוגיא ביבמות [קיו:] מבואר לכאורה שטעם הגזירה הוא עצם זה שהיה כזה מעשה, ולא הסברא שעומדת מאחורי זה, וז"ל :

נימא, רבי חנניא בן עקיבא ורבנן בפלוגתא דבית שמאי וב"ה קמיפלגי! דתניא: לא ישא אדם מי חטאת ואפר חטאת ויעבירם בירדן ובספינה, ולא יעמוד בצד זה ויזרק לצד אחר, ולא ישיטם על פני המים, ולא ירכיבם לא על גבי בהמה ולא על גבי חברו - אלא אם כן היו רגליו נוגעות בקרקע, אבל מעבירם על הגשר, אחד ירדן ואחד שאר נהרות; רבי חנניא בן עקיבא אומר: לא אמרו אלא ירדן ובספינה וכמעשה שהיה; לימא, רבנן דאמרי כב"ש, ור' חנניא בן עקיבא דאמר כב"ה! אמרי לך רבנן: אנן דאמרינן אף כב"ה, עד כאן לא קאמר בית הלל התם - אלא משום דמירתת, במקום קרוב מירתת, במקום רחוק לא מירתת, הכא מה לי ירדן מה לי שאר נהרות. רבי חנניא בן עקיבא אמר לך: אנא דאמרי אף לב"ש, עד כאן לא קאמרי ב"ש התם - אלא משום דאיהי דייקא ומינסבא, מה לי מקום קרוב מה לי מקום רחוק, הכא משום מעשה שהיה, בירדן ובספינה דהוה מעשה - גזור רבנן, בשאר נהרות דלא הוה מעשה - לא גזור רבנן.

וצ"ע.

1. דף קי"ו בימינו המנהג לקרוא לזה קט"ז... (ולכאורה יש טעם בזה, ואינו מנהג של טעות)

2. מהגמרא יבמות שם מוכח שלרבנן הגדר הוא כדבריך "הדגמה קיצונית למכשולות שעלולות לקרות" ורק לרבי חנינא בן עקיבא שייך כזה דבר שיתקנו כעין מעשה (וקי"ל כרבנן), שהגמרא מקשה מדברי ב"ה על רבנן ע"ש

ובשבת ס: לגבי סנדל המסומר גם לרבי חנינא בן עקיבא נאסר גם ביו"ט אף שהמעשה היה בשבת שאין טעם לחלק בין שבת ליום טוב
ואפילו לרבי חנינא בן עקיבא דאמר: לא אסרו אלא בירדן, ובספינה, וכמעשה שהיה, הני מילי - ירדן, דשאני משאר נהרות, אבל יום טוב ושבת - כי הדדי נינהו,
ועי' בשבת פ"ג: שיש שינוי בין ספינת הירדן לשאר ספינות.
דאמר רבי חנינא בן עקביא: מפני מה אמרו ספינת הירדן טמאה - מפני שטוענים אותה ביבשה, ומורידין אותה למים. (גם רבי חנינא בן עקביא)
ובחי' המיוחסים לר"ן שבזמן הגזירה סנדל זה היה הזכיר להם את המעשה הנורא ההוא, (והביא מהירושלמי שהיו מפילות מזה),
וברי"ד שם הביא מהירושלמי שלא עמד בית דין וביטל את הגזירה.

אבןטובה כתב:איש גלילי וקאצ'קלה!
בפסחים סד: מעולם לא נתמעך אדם בעזרה חוץ מפסח אחד שהיה בימי הלל שנתמעך בו זקן אחד והיו קוראין אותו פסח מעוכין
ומ"מ כ' שם הרבינו חננאל דנועלין דלתות העזרה דלא לירמסו אהדדי

רבינו חננאל מסכת פסחים דף סד עמוד ב
יש מי ששונה ננעלו [דלתות העזרה] מעצמם בנס מן השמים ויש מי ששונה נועלין דלתות העזרה כלומר כיון שנתמלאת העזרה נועלין הדלתות דלא לירמסו אהדדי והא דתנן בעדיות [ח"ו] שעקביא בן מהללאל נתנדה שאין העזרה ננעלת על כל אדם בחכמ' ובירא' חטא כעקביא בן מהללאל (וכו') כל השמועה פשוטה היא:

1. בר"ח לא כתוב שנעלו רק לאחר המעשה ויתכן שהיה שנה שנעלו אחרי שכבר היה צפוף מדי.
2. אף אם החלו לנעול בעקבות המעשה, שאדם נהרג מהדוחק, לכאורה מה ההגיון שיניחו שאין סכנה בדוחק והמעשה היה אקראי בעלמא?

עושה חדשות כתב:כמובן שאם יש סבירות שהמעשה המדובר יחזור ע"ע, ודאי ראוי לגזור משום מעשה שהיה וכדי שלא יהיה עוד. אבל כגון ההוא דמו"ק דגזרו על ההספד קודם המועד, צ"ע למה זה היה חשש מצוי, ולמה לא יגזרו א"כ על כל הוצאה כלכלית חריגה.

במאירי שם

מ"מ לענין לא יספידנו נאמר בגמרא טעם אחר משום מעות הרגל כלומר ששלשים יום קודם הרגל אדם מזמין מעות לצורך הרגל ושמא מתוך המרירות הוא נותנם לספדן ונמצא מועד בטל"

ומצינו שבמרירות על מת אדם אדם מתנהג אחרת כמו אגב מרריה בחשש שכה"ג יגע במת (סנהדרין יט.) וכן ברש"י ותו' )שבת קמא) אגב מרריה מבטיל ליה לכיסיה.

עושה חדשות כתב: ואולי הגזירה נועדה להזכיר וללמד לכולם את חומרת הענין של עליה לרגל או כיו"ב.

רא"ש מסכת מועד קטן פרק א סימן יג
וכתב ה"ר יצחק גיאות ז"ל וכיון דטעמא משום עליית הרגל שרי
והקשה הרמב"ן ז"ל א"כ לימא איכא בינייהו בזמן הזה?
אלא אף בזמן הזה אסור:
אי משום דכל שבמנין צריך מנין אחר להתירו
אי משום דלאו דוקא משום עליית רגל אלא נמי משום שמחת רגל שאדם מקמץ מעות לצורך המועד ואתו לבטולי משמחת הרגל

וכטעם שני של הרמב"ן הבינו בט"ז (או"ח תקמז) ובערוך השולחן (יו"ד שמ"ז).
וכן לכאורה יש קצת ראיה שכך הבין הפמ"ג שם (או"ח תקמז), שהסתפק שם אם מותר להספיד בל יום של ר"ה ויו"כ, שאין בהם דין עלייה לרגל.
ואם לרב מותר בל' יום של ר"ה ויו"כ אסור, יקשה שוב קושיית הרמב"ן שלימא איכא בינייהו ר"ה ויו"כ.

ביעב"ץ כאן יש חידוש מופלא.

וכאן העיר על דבריו.

יש גם במסכת פרה על הבאת הבאת אפר בספינה, והובא כמה פעמים בש"ס

עושה חדשות כתב:דוג' ידועה יותר וחריפה יותר - שבת ד"ס. סנדל המסומר מאי טעמא וכו' היו נחבאין במערה ואמרו הנכנס יכנס והיוצא אל יצא נהפך סנדלו של אחד מהן כסבורין הם אחד מהן יצא וראוהו אויבים ועכשיו באין עליהן דחקו זה בזה והרגו זה את זה יותר ממה שהרגו בהן אויבים וכו' באותה שעה אמרו אל יצא אדם בסנדל המסומר אי הכי בחול נמי ליתסר מעשה כי הוה בשבת הוה וכו'.

ושם ודאי ק', אטו אם היה ביום שלישי בשבת היו גוזרים שלא ללבוש סנדל המסומר ביום ג'?

כאשר למדתי זאת, הבנתי שבשבת ויו"ט מתקבצים הרבה אנשים יחד לתפילות או לדרשות, ואז יש סכנה שיבואו אוייבים ויהרגו זה את זה מתוך הבהלה עם סנדליהם המסומרים.

כעת לאחר שראיתי את הדיון, הלכתי לראות אם מישהו הבין כך, ומצאתי שכיוונתי למאירי שם: "ולפיכך אסרו לצאת בסנדל המסומר בשבת וביום טוב לפי שהם ימי כנוסיה וכנופיא".

וכך ממשיכה הגמ' במפורש: "בשבת מאי טעמא - דאיכא כינופיא".

והר"ן והריטב"א ביארו שרק בשבת ויו"ט היו נזכרים במעשה, שאירע בשבת, והיו באים לידי עצבות. ונראה לי דחוק, וכי בחול לא היו נזכרים? וגם מהגמ' לא משמע כך, כי מביאה הטעם משום דאיכא כינופיא, ולא משום שנזכרים.

לכאורה, הפשט הוא שהכינופיא זה הטעם לכך שגזרו דווקא שבת יו"ט, אבל טעם הגזרה מעיקרא על עצם הדבר הייתה בגלל מעשה שהיה (ורואים שגם חלק גדול מהגדרים של הגזירה הם על-פי המעשה)

לא הבנתי מה כבודו רוצה לומר.

לדבריך לא מובן מה שהגמרא אומרת, שלא גזרו על תענית שיש בה כינופיא, כי המעשה אירע בכינופיא שיש בה איסור מלאכה.

עובר ושב כתב:לא הבנתי מה כבודו רוצה לומר.

שהכינופיא אינה טעם הגזירה אלא אחד מגדריה

במחילה, אין כאן אלא משחק מילים... המעשה אירע במקום כינופיא, שדרסו זה את זה, ולפיכך גזרו על כינופיא דוקא, כדי שהמעשה לא יחזור על עצמו.

וגם בגמ' וגם במאירי מובא שהוא "טעם".

בגמ': "בשבת מאי טעמא - דאיכא כינופיא".

במאירי: "ולפיכך אסרו לצאת בסנדל המסומר בשבת וביום טוב לפי שהם ימי כנוסיה וכנופיא".

וכן בפירוש המשניות לרמב"ם: "וטעם איסורו, כי בזמן שמד מן השמדות היו מקובצים לתורה ולתפלה בסתר, ושמעו רעש, ודמו שהרגישו בהם אויבים ורמסו זה את זה באותם סנדלים המסומרים ומתו מהם רבים, ולפיכך אסרו לצאת בסנדל המסומר בשבת ויום טוב מפני שהם ימי קבוץ".

לשיטתך זו "גזירת הכתוב" שגזרו ללא סיבה וללא נימוק, כעין אותו מעשה במדוייק. ואם זה היה יום שלישי, היו גוזרים ביום שלישי. ולא משמע כן מהגמ' והמפרשים כאמור.

עובר ושב כתב:במחילה, אין כאן אלא משחק מילים... המעשה אירע במקום כינופיא, שדרסו זה את זה, ולפיכך גזרו על כינופיא דוקא, כדי שהמעשה לא יחזור על עצמו.

וגם בגמ' וגם במאירי מובא שהוא "טעם".

בגמ': "בשבת מאי טעמא - דאיכא כינופיא".

במאירי: "ולפיכך אסרו לצאת בסנדל המסומר בשבת וביום טוב לפי שהם ימי כנוסיה וכנופיא".

וכן בפירוש המשניות לרמב"ם: "וטעם איסורו, כי בזמן שמד מן השמדות היו מקובצים לתורה ולתפלה בסתר, ושמעו רעש, ודמו שהרגישו בהם אויבים ורמסו זה את זה באותם סנדלים המסומרים ומתו מהם רבים, ולפיכך אסרו לצאת בסנדל המסומר בשבת ויום טוב מפני שהם ימי קבוץ".

לשיטתך זו "גזירת הכתוב" שגזרו ללא סיבה וללא נימוק, כעין אותו מעשה במדוייק. ואם זה היה יום שלישי, היו גוזרים ביום שלישי. ולא משמע כן מהגמ' והמפרשים כאמור.

ממש לא.
מאי טעמא בגמרא שציין כת"ר מוסב לא על עצם הגזירה אלא על השאלה מדוע לא גזרו גם ביום חול וכן גזרו ביו"ט ובשבת.
המאי טעמא על עצם הגזירה הוא המעשה שהיה

וזה נוסח הדברים:

סנדל המסומר מאי טעמא
אמר שמואל שלפי הגזרה היו והיו נחבאין במערה ואמרו הנכנס יכנס והיוצא אל יצא נהפך סנדלו של אחד מהן כסבורין הם אחד מהן יצא וראוהו אויבים ועכשיו באין עליהן דחקו זה בזה והרגו זה את זה יותר ממה שהרגו בהם אויבים
רבי אילעאי בן אלעזר אומר במערה היו יושבין ושמעו קול מעל גבי המערה כסבורין היו שבאו עליהם אויבים דחקו זה בזה והרגו זה את זה יותר ממה שהרגו בהן אויבים
רמי בר יחזקאל אמר בבהכ"נ היו יושבין ושמעו קול מאחורי בהכ"נ כסבורין היו שבאו עליהם אויבים דחקו זה בזה והרגו זה את זה יותר ממה שהרגו בהן אויבים באותה שעה אמרו אל יצא אדם בסנדל המסומר
אי הכי בחול נמי ליתסר
מעשה כי הוה בשבת הוה
ביום טוב לישתרי אלמה תנן
(משלחין אכלים בי"ט בין תפורין בין שאינן תפורין) באבל לא סנדל המסומר ולא מנעל שאינו תפור (בי"ט)
בשבת מ"ט דאיכא כינופיא בי"ט נמי איכא כינופיא
תענית צבור איכא כינופיא ליתסר
מעשה כי הוה בכינופיא דאיסורא הכא כינופיא דהתירא הוה
ואפילו לר' חנינא בן עקיבא דאמר לא אסרו אלא בירדן ובספינה וכמעשה שהיה הני מילי ירדן דשאני משאר נהרות אבל י"ט ושבת כי הדדי נינהו דתנן אין בין י"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד




וזה ממש לא גזירת הכתוב, אלא הטעם הוא מה שאמרה הגמרא- המעשה שהיה.
ומצ"ב דבר נחמד שמצאתי

מים אחרונים הרגו את הנפש מים ראשונים האכילו בשר חזיר.
תמוה שאומרים להזהר במים אחרונים שמא יהרוג את אשתו וכו'.
ההסבר בזה (שמעתי, ופשוט) דכוונתם להמחיש דמי שאינו נוטל מים אחרונים יוצא מטונף לשוק, ומי שאינו נוטל מים ראשונים, במה שונה סעודתו מסעודת גוי?
והביאו לזה מעשה קיצוני שממחיש את זה.

בברכה המשולשת כתב:באותה שעה אמרו אל יצא אדם בסנדל המסומר
אי הכי בחול נמי ליתסר
מעשה כי הוה בשבת הוה
ביום טוב לישתרי
בשבת מ"ט דאיכא כינופיא בי"ט נמי איכא כינופיא

סיכמתי לך את השקו"ט מתוך לשון הגמ':

באותה שעה אמרו, אל יצא, כדי שהסיפור לא יחזור על עצמו.

מדוע לא גזרו בחול? כי המעשה היה בשבת, וגזרו כעין זה.

ויו"ט?

עונה הגמ', זיל בתר טעמא, מדוע גזרו על שבת דוקא, משום כינופיא, מטעם זה יש לגזור גם ביו"ט.

עובר ושב כתב:

בברכה המשולשת כתב:באותה שעה אמרו אל יצא אדם בסנדל המסומר
אי הכי בחול נמי ליתסר
מעשה כי הוה בשבת הוה
ביום טוב לישתרי
בשבת מ"ט דאיכא כינופיא בי"ט נמי איכא כינופיא

סיכמתי לך את השקו"ט מתוך לשון הגמ':

באותה שעה אמרו, אל יצא, כדי שהסיפור לא יחזור על עצמו.

מדוע לא גזרו בחול? כי המעשה היה בשבת, וגזרו כעין זה.

ויו"ט?

עונה הגמ', זיל בתר טעמא, מדוע גזרו על שבת דוקא, משום כינופיא, מטעם זה יש לגזור גם ביו"ט.

ולכן?

ולכן לא קשה מה שהקשה פותח האשכול, :אטו אם היה ביום שלישי בשבת היו גוזרים שלא ללבוש סנדל המסומר ביום ג'?" כי גזרו דוקא בשבת ויו"ט דאיכא כינופיא, מחשש שאותו מעשה יחזור על עצמו.

עובר ושב כתב:ולכן לא קשה מה שהקשה פותח האשכול, :אטו אם היה ביום שלישי בשבת היו גוזרים שלא ללבוש סנדל המסומר ביום ג'?" כי גזרו דוקא בשבת ויו"ט דאיכא כינופיא, מחשש שאותו מעשה יחזור על עצמו.

וממילא, במה כתר"ה חלוק על מה שכתבתי לעיל
שלכאורה, הפשט הוא שהכינופיא זה הטעם לכך שגזרו דווקא שבת יו"ט, אבל טעם הגזרה מעיקרא על עצם הדבר הייתה בגלל מעשה שהיה (ורואים שגם חלק גדול מהגדרים של הגזירה הם על-פי המעשה)

שסיבת הגזירה היא למנוע הישנות מקרה כזה, ולא סתם גזרו כעין המעשה (זאת אומרת, אם היו נועלים סנדלים צהובים, אז לא היו גוזרים דוקא על צהובים).

נ.ב. הציטוט נועד למקרה שמגיבים על התגובות הקודמות.