בגדרי ופרטי איסור אונאת דברים

[אריך]

בליל שבת הקרוב מתעתד אני למסור אי"ה שיעור בביהכנ"ס בענין 'אונאת דברים'. אחלה פניכם להערות והארות.

יש להבין ולעורר כמה נקודות:
א. ביאור המושג אונאה: ראשית יש להבין מפני מה נקראת אונאת דברים בשם זה. ורבינו יונה באגה"ת כתב שאונאת דברים הוא מענין הצער והמצוק מלשון והאכלתי את מונייך את בשרם. ועדיין צ"ב דלכאו' אין קשר בין אונאת ממון לאונאת דברים, דאטו באונאת ממון הוא ג"כ מלשון הקנטה.
ב. שיעור הצער: צ"ע אם בכל ציעור קל עובר. (וחקר בזה בספר 'לרעך כמוך' קונטרס הביאורים סי' א ולא העלה מסקנה בדבר).
ג. אופי הצער: ברוב הציורים שבגמ' איירי בביוש ועלבון, וכן ברמב"ם וחינוך כתבו: "שלא נאמר לישראל דברים שיכאיבוהו ויצערוהו ואין בו כח להעזר מהם". אך יוצא מן הכלל הציור של תולה עיניו במקח שאינו גורם בושת אלא צער של אכזבה.
ד. דרך הציעור: כתב ביראים: כשם שאונאה בדברים כך אונאה בענין רע שמראה לחבירו פנים רעים. וברבינו יונה: אסור לצער כל איש מישראל בין בדברים בין במעשה.
ה. בלי כוונה: יש ראיות שאיסור לא תונו שייך רק במזיד. ואילו כשפגע בחבירו בתום לב, לא קעבר כלל באיסור. וראה בספר לרעך כמוך עמ' 22 שהביא כמה וכמה מקורות לכך. וצ"ב טעם הדבר. ובספר הנ"ל ביאר שהתנהגות זו מתקבלת בהבנה, שהרי דרכם של בני אדם לטעות, והנהגה זו לא אסרה תורה. ועדיין צ"ב הגדרת ההיתר בזה.
ו. עושה בתוך שלו: יל"ע איך מותר לאדם לעשות פעולה שמצערת באופן ודאי את חבירו, כגון שהעשיר לובש בגדי נוי ליד העני שבגדיו קרועים, או אח הנושא אשה לפני אחיו הגדול וכיו"ב. ובאג"מ נשאל בזה והשיב שמותר מפני שאסור לאח לקנא. וצ"ב דאטו ביד האדם שלא לקנא כלל, ועוד דמלבד צער הקנאה שהוא פסול, ישנו הצער שמזכיר לו את מצבו הוא, וזה אינו קנאה האסורה.
ז. ציעור בשב ואל תעשה: צ"ב גדר האיסור לצער בשוא"ת, כגון שאינו בא לשמחה שעורך חבירו והלה מצטער. האם נאמר שיש לו חיוב לבא משום איסור לא תונו.
ח. סיפור המצער: יש לעיין איך מותר לספר לחבירו בשורה רעה (לולי רעותא ד'מוציא דיבה' בריש פסחים), הרי מצערו בכך. ולא שייך כאן ההיתר של 'בלא כוונה' שהרי יודע שחבירו יצטער.

ונראה שהתורה אסרה אונאה באשר יש בכך השפלת הזולת, שהמביא צער על בן אנוש זולתו מעמיד מצב שהוא 'מעליו', שהרי אם הוא כערכו, אלו פנים יש לו לצערו. והמכאיב לחבירו שם עצמו בעמדה של שליט על רגשותיו של זולתו, וברצותו חוגג וברצותו ממוגג. ולפי"ז יש מכנה משותף בכל הציורים שבגמ', שבכולם נוצרת השפלה. לא מבעיא בעלבונות שמטיח על הגר ובעל התשובה, אלא גם בציור של תולה עיניו במקח, אף שאין כאן בושת, מנצל את המוכר בציניות, ויוצא הלה מושפל.
נמצא שלא באה התורה להרחיק את גוף הצער של הזולת, וכאילו חסה על צערן של ישראל, אלא שהתורה העמידה יחס בין בנ"א, שלא יהיה מצב ש'פלוני מצער את אלמוני'.
ובאמת קיים מכנה משותף לכל הדוגמאות שיש בסוגיא בב"מ, שבכולם מנצל את נחיתותו וחולשתו של חבירו, כדי לצערו. בעל תשובה, גר, בן גרים, יסורים באים עליו, מי שמחפש לקנות תבואה והלה שולח אותו לאדם שאינו מוכר [מנצל את חוסר האונים שלו], תולה עיניו במקח [מנצל את זה שהמוכר זקוק לקונה, ומספק לו אשליה].
וכעין דברינו מבואר בספר החינוך (שלח) שכתב: "שורש מצוה זו ידוע, כי הוא לתת שלום בין הבריות, וגדול השלום שבו הברכה מצויה בעולם וקשה המחלוקת, כמה קללות וכמה תקלות תלויות בו". וזה פלא וכי מטעם מחלוקת אתינן עלה והלא האיסור הוא לצער את חבירו. ולהאמור ניחא היטב, שהתורה הקפידה על היחס הנכון בין בנ"א, וזהו שכ' החינוך שעל השלום קפדינן.
וראיה ליסוד זה מדברי הגמ' סנהדרין נח, ב שהמרים יד על חבירו נקרא רשע. ואינו מובן מאי קמ"ל, ולמה לא אמרו המרים יד לחלל שבת נקרא רשע. אלא חידשו לנו חז"ל שבהכאה מלבד העוולה בכאב שמביא על חבירו, פוגע גם בכבודו ומשפילו, וזה כבר נפעל מעצם הרמת היד עליו.
ונבוא לבאר עתה המושג 'אונאה'. בספר קול הרמ"ז כתב: "מלת אונאה ר"ל גזלה באונס, בין באונס הדעת דהיינו רמיה, בין באונס הכח שהוא גזילת ממון, ובכללה גניבת הכבוד וחמיסת הרצון". וכן מוכח בדברי הגמ' בפ' הזהב שעושים צריכותא בין אונאת ממון לגזל. אך אינו מובן, במה המאנה את חבירו בדברים גוזל את כבודו של חבירו, הרי לא לוקח שום דבר לעצמו. אלא כפי מה שכתבנו מובן, שלא מדובר בצער אצל הנפגע, אלא ביחס של משפיל ומושפל, אשר לעומת ההשפלה של המצטער, יש התגדלות של המצער שנמצא בעמדה של אדון על כבודו של הנפגע.
מובן אפוא שיש לבחון בכל סוג של ציעור אם יש כאן השפלה. והדברים מורגשים, אם כי עדינים לפעמים.
א) האיסור הוא רק במזיד. שרק בכה"ג נוצר כאן יחס של "מצער" ו"מצטער", שזה החזק המשפיל וזה הוא החלש המושפל המושם כאיסקופה, את זה התורה מנעה. [ולא צריך כוונה מפורשת אלא גם כשלא נזהר וחבירו נצטער, עובר באיסור, דעצם זה שלא נזהר שלא לצער את זולתו, גם זה נחשב כהשפלה].
ב) אין איסור במספר לחבירו עובדה המצערת, שהרי אין בכך השפלה, כי לא המספר מצער אלא המציאות היא המצערת, והמספר רק מביאה אליו. ומורגש הדבר בחוש שאין כאן השפלה. ואין אדם כועס על חבירו שסיפר לו ארוע המצער.
ולגבי המכונה 'גזל שינה' שיש שכתבו שעובר באונאת דברים, צל"ע בכך לפי מה שכתבנו, שהרי אין כאן 'השפלה' אלא גרימת צער בעלמא. וכן הפותח חלון ומצער חבירו ברוח. ויל"ע בנקודה זו.
ג) לגבי עושה בתוך שלו, אם החפצא דאיסורא היה הצער של זולתו, הרי שצריך להבין מה ההיתר לעשות בתוך שלו, אבל לאור מה שנתבאר אין האיסור אלא מחמת שכרוכה השפלה, ממילא כל שחי את חייו באופן רגיל, וכתוצאה עקיפה מגיע צער לזולתו, אין בכך השפלה.

[שש ושמח]

ח. סיפור המצער: יש לעיין איך מותר לספר לחבירו בשורה רעה (לולי רעותא ד'מוציא דיבה' בריש פסחים), הרי מצערו בכך. ולא שייך כאן ההיתר של 'בלא כוונה' שהרי יודע שחבירו יצטער.

אדם רגיל מעדיף שיספרו לו בשורות רעות הנוגעות לו ושלא יעלימו ממנו, ולכן פשוט שלא שייך אונאת דברים.

[ישורון250]

לגריח"ס שליט"א בספרו ברית יעקב יש קונטרס מיוחד בעניני אונאת דברים, דברים יקרים וחשובים, בודאי תוכל להעזר בו.

[ביליצר]

עיין בחינוך באיסור לא תונו ,
טעם המצוה והאם הנפגע צריך להשאר כאבן שאין לו הופכין,

[אוצר החכמה]

ברור שפותח האשכול צודק בהגדרה אע"פ שאני לא הייתי מייחס את זה למילה השפלה אלא הקנטה כי נ"ל שזה מתאר ביתר דיוק את העניין.

[אריך]

ח. סיפור המצער: יש לעיין איך מותר לספר לחבירו בשורה רעה (לולי רעותא ד'מוציא דיבה' בריש פסחים), הרי מצערו בכך. ולא שייך כאן ההיתר של 'בלא כוונה' שהרי יודע שחבירו יצטער.

אדם רגיל מעדיף שיספרו לו בשורות רעות הנוגעות לו ושלא יעלימו ממנו, ולכן פשוט שלא שייך אונאת דברים.

לדבריך, כאשר הבשורה לא נוגעת אליו, יעבור המספר באונאה?

[אוצר החכמה]

ואם מידע ידיע שאינו רוצה לשמוע, וודאי מדין חסד ראוי לא לספר, אבל לא מסתבר שיהיה בזה אונאה.

[אריך]

ברור שפותח האשכול צודק בהגדרה אע"פ שאני לא הייתי מייחס את זה למילה השפלה אלא הקנטה כי נ"ל שזה מתאר ביתר דיוק את העניין.

לטעמי שנינו צודקים, המושג 'הקנטה' מבאר את הפעולה, ו'השפלה' מבאר את התוצאה של הפעולה הזו.

[עושה חדשות]

איך היה השיעור? מה היו התגובות?

בעיר אחת באו איש ובנו וציוה האב לבנו כשיקרא בתורה שלא ילך על ברכיו לנשק כי היה הרבה שם שלא היה להם בנים וציוה לבנו כן כדי שלא יהא להם עגמת נפש. אם יש לאדם בן קטן או בת קטנה ומתו ואין נשאר לו קטן וקטנה אל יוליך אדם בניו קטנים מקרוב זמן בפניו כי גורם לו לזכור צערו.