פורום אוצר החכמה

תכונה אנושית היא שלא לרצות בחצי אלא בשלם. אמנם בדבר שהוא מילוי חסרון, ולא ניתן למלא אלא חלק מהחסר, ודאי שיבקש האדם למלא כפי שניתן ולא יאמר 'או הכל או לא כלום'. כגון הרעב שלא ניתן לו אלא מחצית מכדי שביעתו, ודאי יקח מה שנותנים לו. אבל אם מדובר על "מנה אחרונה" יתכן והוא יסרב לקבל חצי מנה.
זו אחת הנקודות במורשת הגרי"ס כפי שמשתקף בסיפורים שונים עליו, שלקח את ענייני התורה והמצוות ברצינות (ערנסט), וגם משהו קטן שווה את המאמץ. הסיפור היפה ביותר לענ"ד, מסופר שבנדודיו בערי גרמניה הגיע לעיר שרבו בה חילולי שבת, ונפגש עם צעיר אחד שניהל את פנקסי המכס, והיה עובד גם בשבת. כשראה הגרי"ס שאינו מצליח להשפיע עליו לעזוב את עבודתו, ישב עמו במשך כמה שעות כדי למצוא דרכים יצירתיות כיצד לקצר את המילים והמשפטים, ובכך למעט באיסורים. במקרה כגון דא הרגש הפשוט אומר, בין כך הוא כותב מאות אותיות כל שבת, אז מה כבר תרוויח. אבל הגרי"ס הלך עם האמת שכל מלאכה היא אסון, ולא אומרים בדבר זה אם הוא לא הולך לשמור שבת מה לי שיחטא יותר או פחות. כלומר, אני מגדיר זאת שהלימוד כאן הוא לא לעשות מעשים ולחיות לפי "תוית" (ואז במקרה דנן אין תוית של 'שומר שבת'), אלא לפי תוכן הדבר ממש.
ועתה התעוררתי לזה בקשר לחנוכה: אני מעוניין להדר ולשים שמן בכמות שתספיק עד שתכלה רגל מן השוק לפי הזמן כהיום, בין מצד לחשוש לשיטות ובין מצד ההרגשה שברצוני להיות מותאם למציאות שלנו היום. מכל מקום, הבעיה שלי שקני החנוכייה צפופים מכדי להציב בהן כוסיות גדולות. והנה המחשבה הפשוטה היא לעזוב את ההידור הזה. אך, בימים הראשונים אני יכול להניח כוסיות גדולות ולתת רווח ביניהן, וזה שבימים האחרונים אצטרך לוותר על הענין הזה, אינו סיבה שלא לעשות כן כמה שניתן.
או אקח את הנושא של "לעשר בבית". יש כמובן טעם בהידור זה (במחילה מהחזו"אישניקים שנקטתי במונח 'הידור'). אך אני לא מנוי על קרן המעשרות ולפיכך יש לי בעיה עם חילול מע"ש (נניח שאין לי כח להתעסק עם מטבעות). אבל למה זה מונע אותי מלהפריש לפחות תרומה גדולה (שבזה יורד הטבל ממיתה למלקות, הל' מאכ"א פ"י ה"כ), וכן על זה הדרך.
והתחושה היא שיש בסוגיא זו גם נושא של "ענוה", כי בהנהגה כזו אני נופל בין הכסאות ולא ראוי לקבל אף תווית משתי התוויות המכובדות: אינני "אחד שמעשר", וגם אינני מאלה שבעיקרון "לא מעשרים".
יש לנקודה הזו השלכות רבות מאד בחייו של צורבא מרבנן.

בתוספות יומא ב' א' מבואר דאמרינן או הכל או לא כלום.

אריך כתב:ועתה התעוררתי לזה בקשר לחנוכה: אני מעוניין להדר ולשים שמן בכמות שתספיק עד שתכלה רגל מן השוק לפי הזמן כהיום, בין מצד לחשוש לשיטות ובין מצד ההרגשה שברצוני להיות מותאם למציאות שלנו היום. מכל מקום, הבעיה שלי שקני החנוכייה צפופים מכדי להציב בהן כוסיות גדולות. והנה המחשבה הפשוטה היא לעזוב את ההידור הזה. אך, בימים הראשונים אני יכול להניח כוסיות גדולות ולתת רווח ביניהן, וזה שבימים האחרונים אצטרך לוותר על הענין הזה, אינו סיבה שלא לעשות כן כמה שניתן.
או אקח את הנושא של "לעשר בבית". יש כמובן טעם בהידור זה (במחילה מהחזו"אישניקים שנקטתי במונח 'הידור'). אך אני לא מנוי על קרן המעשרות ולפיכך יש לי בעיה עם חילול מע"ש (נניח שאין לי כח להתעסק עם מטבעות). אבל למה זה מונע אותי מלהפריש לפחות תרומה גדולה (שבזה יורד הטבל ממיתה למלקות, הל' מאכ"א פ"י ה"כ), וכן על זה הדרך.
והתחושה היא שיש בסוגיא זו גם נושא של "ענוה", כי בהנהגה כזו אני נופל בין הכסאות ולא ראוי לקבל אף תווית משתי התוויות המכובדות: אינני "אחד שמעשר", וגם אינני מאלה שבעיקרון "לא מעשרים".

דברים נפלאים ממש.
(בחור אחד מלומדי ישיבת ליקווד חשק בתורה, אבל אביו דחק בו לעזוב את הלימוד ולהצטרף לביזנע'ס. כשהגיעו הדברים בפני הגרא"ק זצ"ל טען האב, הן רה"י מכיר בכך שהבן שלי אינו בדרך להיות רעק"א, לפי כשרונותיו וכו'. והגר"א השיב לו, הן מכיר אני את כשרונותיו של בנך, עשיר כרוטשילד ג"כ לא יהיה. אלא מאי, בביזנע'ס אתה מבין שכל פרוטה היא ריוח, ולמה אינך מבין שכל שעה של ת"ת היא נצח נצחים.
אמנם המסר שכתב אריך הוא עמוק עוד יותר, אבל בכל זאת נזכרתי גם בסיפור הנ"ל.
ואם חשקה נפשכם לשמוע שיחה מהגר"א קוטלר על חנוכה, שמעו כאן ותחי נפשכם).

עי' מג"א סי' תרעא סק"א שמתייחס לשאלה דומה לשלך, לא ממש אבל ממנו יקיש הלומד

"כֹּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךָ עֲשֵׂה" (קהלת ט ,י)

מה דעתכם, האם זו טענה נכונה גם לגבי חומרא של שיטות, וכגון לאלו שאינם נוהגים בצאת השבת לחומרא כזמן ר"ת, האם מ"מ אפשר לומר כל מניעה של מלאכה היא ריוח בפני עצמו, או שבזה נכון דוקא לומר 'או הכל או כלום'.

ביו"ט שני (בארץ) יש המשתדלים להימנע ממלאכה דאורייתא, וגם אם לא הולך להם לגמרי הם לפחות משתדלים במה שאפשר...

ברור שיש מקום להחמיר בדאו' ולהקל בדרבנן, וגם ברור שאם זה איסור מוחלט אז חייבים למעט מה שאפשר. השאלה היא לגבי 'חומרות' שהם חשש לשיטה מסויימת, כמו בדוגמא של זמן ר"ת או כיו"ב, ואין ברצונו של אדם להחמיר באמת כשיטה זו, כי רבותיו לא פסקו כן, ואינו מהנוהגים כך כלל. האם מ"מ יש טעם להימנע באופן חד פעמי מעשיית מלאכה בזמן זה.

לכאורה מי שתמיד עושה מלאכה גמורה בזמן ר"ת, אינו אלא מן המתמיהין אם יבוא פעם אחת להחמיר בזה.

ויש גם מושג שנקרא 'שלא להוציא לעז על הראשונים', איני זוכר מתי והיכן אומרים אותו.

[לגבי עשרת ימי תשובה מפורש בפוסקים שאז ראוי להחמיר גם בדברים שלא מחמירים כל השנה, ויש לעיין שם].