הודעהעל ידי בברכה המשולשת » ג' דצמבר 20, 2016 8:21 am
מצ"ב מש"כ בזה בס"ד בספרי
לשון המגיד משנה, בפתיחה לפירושו לספר קנין היא: "וענינם הוא העתקת דבר מרשות אחד לרשות אחר ויש הוא אפי' בלא דעת אחרת מקנה כזוכה מן ההפקר שההפקר גם כן כשזכה בו אדם נעתק מרשות כל אדם שהיו משותפים בו לזכות בו כל מוצאו והבא לרשות זה ונעשה שלו". מלשון זו דייק הגאון רבי משה שמואל שפירא כי הפקר הנו סוג מיוחד של שותפות של כל אחד מהיחידים המרכיבים את הציבור, שכל עניינה ומהותה הוא עצם קיומה של אפשרות לזכות בחפץ ולהעבירו לבעלות פרטית של הזוכה (דבריו הובאו במאמרו של בנו הרה"ג אהרון שפירא, בקובץ שירת הבאר (ישיבת באר יעקב תשסז), עמ' ע-עא. הגדרה דומה מופיעה גם אצל הגאון רבי שמואל רוזובסקי, שיעורי ר' שמואל, קידושין, עמ' קמה, על-פי מקורות אחרים, וכלשונו: "דגדר הפקר אינו הפקעת הבעלות ... דענין ההפקר הוא דכשמפקיר הרי הוא מתפיס בחפצא בתורת הפקר ומה הוא תורת ההפקר שהרי הן מופקרות לכל מי שיחפוץ... ולהכי צריך בתחלה להתפיס חלות דין הפקר בחפצא וזה מעשה ההפקר וחידשה התורה שבזה הוא גם מפקיע את הבעלות." ויעויין עוד בספר פרי משה-בעניני קנינים (הרה"ג משה מאיר סגל), סימן לז, עמ' קפט-קצא.
על כך, יעויין בדברי הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך: "בגדר הפקר שלא אמרינן שע"י ההפקר נעשה כאילו הוא שייך לכל אדם והוי כדבר שהוא של ציבור אלא ההפקר הוא רק סילוק רשות והוא כדבר שאין לו בעלים כלל..." (מנחת שלמה, חלק ב, סימן פא.) על הספק במהותו של ההפקר יעויין עוד במקורות הבאים: בבלי, נדרים, ז ע"א; משנה תורה, הלכות נדרים, פרק ב, הלכה יד; הגאון רבי שמעון יהודה הכהן שקאפ, שערי יושר, שער ה, פרק כג; הגאון רבי משה אביגדור עמיאל, בספרו המידות לחקר ההלכה, מדה יב, אותיות לו-נג; קובץ יסודות וחקירות הנ"ל, עמ' 133.