פורום אוצר החכמה

ניקח לדוג' את השיטה המובאת בתוס', שאיסור "טעם כעיקר" הוא רק עשה ולא לאו, כי ילפי' לדין זה מגיעולי מדין, והתם הוי עשה.

וא"כ יוצא דבר מוזר, דהרי קי"ל עשה דוחה ל"ת, ואין עשה דוחה עשה, וא"כ כשיש עשה מותר לאכול נבילה, אבל יהיה אסור לאכול מאכל אחר שנתערב בו טעם נבילה.

יציבא בארעא וכו', ולהדיא אמרו בזבחים דצ"ז דאמרי' בטכ"ע עדל"ת.

ולכאו' מבו' ד'עשה' מעין זה יש לו דין של לאו.

אולי יש עוד דוג' לענין זה?

בעיקר הקושיה כבר עמד בזה החזו"א וקר"א ועוד וע"ע שחיטת חולין צח'

עושה חדשות כתב:ולכאו' מבו' ד'עשה' מעין זה יש לו דין של לאו.

אולי יש עוד דוג' לענין זה?

כן.
ראיתי ממש כעין זה במפרשי הרמב"ם הלכות יבום, שדווקא בעולה לכה"ג הוא איסור עשה שאינו נדחה מפני מ"ע דיבום, אבל איסור עשה דמצרי ואדומי הוא עשה הבא מכלל לאו, ונדחה (מדאורייתא) מפני מ"ע.

אפשר להביא עוד דוג' מדין ספק כוודאי של סוטה, דמבו' בתוס' דהוי בגדר עשה, וא"כ עשה ידחה ל"ת של ודאי סוטה, ולא ידחה עשה של ספק סוטה.

עושה חדשות כתב:אפשר להביא עוד דוג' מדין ספק כוודאי של סוטה, דמבו' בתוס' דהוי בגדר עשה, וא"כ עשה ידחה ל"ת של ודאי סוטה, ולא ידחה עשה של ספק סוטה.

לא הבנתי איזה עשה אמור לדחות איסור.

האם יש מקרה של עדל"ת המתיר אכילת מאכ"א?

עושה חדשות כתב:האם יש מקרה של עדל"ת המתיר אכילת מאכ"א?

יש דיונים לגבי מי שאין לו מצות בליל הסדר כ"א "חדש" לפני העומר.
וכמדומני שראיתי מי שאסר את זה מגזירת כזית שני אטו כזית ראשון (ע"ד גזירת חז"ל ביבום).

עושה חדשות כתב:האם יש מקרה של עדל"ת המתיר אכילת מאכ"א?

במצה של טבל, הקשה כן השאג"א (סימן צ"ו) שיבוא עשה דמצה וידחה ל"ת דאכילת טבל.
ורצה לחדש שאכן במקרה של מצה הטבולה לענין מעשר שני ועני בלבד, שאין בהם מיתה בידי שמים, שידחה אותם עשה דמצה.

וה"אור שמח" (חמץ ומצה ו' ז') חידש:
"לכן הציור האמיתי הוא, דזה לא יתכן דעבור קיום עשה שיקוים, היינו אכילת מצה שצוהו השי"ת, לאכול דבר האסור באכילה, ואכילתו נמנעת מחפץ השם, רק מצאנו ככה שעבור עשה דאכילת בשר פסח ישבור העצם שיש בו מוח, דהמוח אינו דבר האסור באכילה, שאם נפקע העצם מצוה לאכול המוח, א"כ אמרינן כיון דאי אפשר לקיים עשה דאכילה רק באופן שיעשה פעולה האסורה אתי עשה ודחי ל"ת... אבל שיתרצה לפני קונו ויקיים מצות אכילת מצה במה שמצוה שלא לאכול, היינו כלאים וטבל וכי"ב, זה מן ההפכים, ודו"ק."
כלומר לדבריו, הכלל של עשה דוחה ל"ת - לא נאמר במאכ"א.
ועיי"ש שהקשה על חידושו מהירושלמי (חלה ב' א'), דסד"א בירושלמי שם שיידחה עשה דמצה איסור אכילת חדש.

אליהו בן עמרם כתב:וה"אור שמח" (חמץ ומצה ו' ז') חידש:
"לכן הציור האמיתי הוא, דזה לא יתכן דעבור קיום עשה שיקוים, היינו אכילת מצה שצוהו השי"ת, לאכול דבר האסור באכילה, ואכילתו נמנעת מחפץ השם, רק מצאנו ככה שעבור עשה דאכילת בשר פסח ישבור העצם שיש בו מוח, דהמוח אינו דבר האסור באכילה, שאם נפקע העצם מצוה לאכול המוח, א"כ אמרינן כיון דאי אפשר לקיים עשה דאכילה רק באופן שיעשה פעולה האסורה אתי עשה ודחי ל"ת... אבל שיתרצה לפני קונו ויקיים מצות אכילת מצה במה שמצוה שלא לאכול, היינו כלאים וטבל וכי"ב, זה מן ההפכים, ודו"ק."
כלומר לדבריו, הכלל של עשה דוחה ל"ת - לא נאמר במאכ"א.
ועיי"ש שהקשה על חידושו מהירושלמי (חלה ב' א'), דסד"א בירושלמי שם שיידחה עשה דמצה איסור אכילת חדש.

בזבחים [צז:] מבואר דהו"א עדל"ת באכילת קדשים כשרים שנתבשלו עם קדשים פסולים, והטעם שאין אומרים כן הוא דאין עדל"ת שבמקדש וילפינן לה משבירת עצם, חזינן שלא ס"ל חילוק זה.

יושב ירושלים כתב:

אליהו בן עמרם כתב:וה"אור שמח" (חמץ ומצה ו' ז') חידש:
"לכן הציור האמיתי הוא, דזה לא יתכן דעבור קיום עשה שיקוים, היינו אכילת מצה שצוהו השי"ת, לאכול דבר האסור באכילה, ואכילתו נמנעת מחפץ השם, רק מצאנו ככה שעבור עשה דאכילת בשר פסח ישבור העצם שיש בו מוח, דהמוח אינו דבר האסור באכילה, שאם נפקע העצם מצוה לאכול המוח, א"כ אמרינן כיון דאי אפשר לקיים עשה דאכילה רק באופן שיעשה פעולה האסורה אתי עשה ודחי ל"ת... אבל שיתרצה לפני קונו ויקיים מצות אכילת מצה במה שמצוה שלא לאכול, היינו כלאים וטבל וכי"ב, זה מן ההפכים, ודו"ק."
כלומר לדבריו, הכלל של עשה דוחה ל"ת - לא נאמר במאכ"א.
ועיי"ש שהקשה על חידושו מהירושלמי (חלה ב' א'), דסד"א בירושלמי שם שיידחה עשה דמצה איסור אכילת חדש.

בזבחים [צז:] מבואר דהו"א עדל"ת באכילת קדשים כשרים שנתבשלו עם קדשים פסולים, והטעם שאין אומרים כן הוא דאין עדל"ת שבמקדש וילפינן לה משבירת עצם, חזינן שלא ס"ל חילוק זה.

הגאון העילוי מבני ציון וירושלים פתח ואמר:

דבריו דברי תימה. הרי האו"ש שם מביא גמ' זו ומפרש: דתמן האיסור הוא רק במה אבלע כו' דאם לא היה נבלע הפסול היה הבשר בר אכילה והמצוה לאכול הבשר לא נפקע ממנו כו' הרי רק כפעולה של איסור בשעת קיום המצוה והוי כפעולת שבירת עצם. עכ"ד. וכיוצ"ב נקט בעונג יו"ט סי' פ' בשיטת רבא בזבחים שם [ויל"ע ממש"כ הרשב"א בחולין ק"ח ע"ב ד"ה ואי שקימל"ן שבקדשים היתר מצטרף לאיסור, מהאי קרא דיקדש, ולכן הוי הכל כגוף אחד של איסור כמו בב"ח אבל יתכן שכיון שאין האיסור מחמת עצמו של הקודש אלא מדין תערובות אין בו חומרא של דבר איסור המתיחס לחפצא שלו אלא הוי כאיסור המתיחס לגברא כמו איסור חדש שבו אמרינן שחיוב הגברא דוחה איסור שמתיחס לגברא כמש"כ האו"ש שם].

איש_ספר כתב:

יושב ירושלים כתב:

אליהו בן עמרם כתב:וה"אור שמח" (חמץ ומצה ו' ז') חידש:
"לכן הציור האמיתי הוא, דזה לא יתכן דעבור קיום עשה שיקוים, היינו אכילת מצה שצוהו השי"ת, לאכול דבר האסור באכילה, ואכילתו נמנעת מחפץ השם, רק מצאנו ככה שעבור עשה דאכילת בשר פסח ישבור העצם שיש בו מוח, דהמוח אינו דבר האסור באכילה, שאם נפקע העצם מצוה לאכול המוח, א"כ אמרינן כיון דאי אפשר לקיים עשה דאכילה רק באופן שיעשה פעולה האסורה אתי עשה ודחי ל"ת... אבל שיתרצה לפני קונו ויקיים מצות אכילת מצה במה שמצוה שלא לאכול, היינו כלאים וטבל וכי"ב, זה מן ההפכים, ודו"ק."
כלומר לדבריו, הכלל של עשה דוחה ל"ת - לא נאמר במאכ"א.
ועיי"ש שהקשה על חידושו מהירושלמי (חלה ב' א'), דסד"א בירושלמי שם שיידחה עשה דמצה איסור אכילת חדש.

בזבחים [צז:] מבואר דהו"א עדל"ת באכילת קדשים כשרים שנתבשלו עם קדשים פסולים, והטעם שאין אומרים כן הוא דאין עדל"ת שבמקדש וילפינן לה משבירת עצם, חזינן שלא ס"ל חילוק זה.

הגאון העילוי מבני ציון וירושלים פתח ואמר:

דבריו דברי תימה. הרי האו"ש שם מביא גמ' זו ומפרש: דתמן האיסור הוא רק במה אבלע כו' דאם לא היה נבלע הפסול היה הבשר בר אכילה והמצוה לאכול הבשר לא נפקע ממנו כו' הרי רק כפעולה של איסור בשעת קיום המצוה והוי כפעולת שבירת עצם. עכ"ד. וכיוצ"ב נקט בעונג יו"ט סי' פ' בשיטת רבא בזבחים שם [ויל"ע ממש"כ הרשב"א בחולין ק"ח ע"ב ד"ה ואי שקימל"ן שבקדשים היתר מצטרף לאיסור, מהאי קרא דיקדש, ולכן הוי הכל כגוף אחד של איסור כמו בב"ח אבל יתכן שכיון שאין האיסור מחמת עצמו של הקודש אלא מדין תערובות אין בו חומרא של דבר איסור המתיחס לחפצא שלו אלא הוי כאיסור המתיחס לגברא כמו איסור חדש שבו אמרינן שחיוב הגברא דוחה איסור שמתיחס לגברא כמש"כ האו"ש שם].

אני לא מצליח להזכר כעת האם ראיתי בזמנו את האו"ש בפנים או לא, אבל מ"מ אכן מוכח שם שבעיקרו של דבר אומרים עדל"ת גם בל"ת דמאכ"א, אלא שאין אומרים כן [לדעת האו"ש] כאשר המאכל האסור עצמו הוא מאכל המצווה.

נ.ב. מי הוא הגאון העילוי?