פורום אוצר החכמה

כידוע שבלה"ק אות 'שין' הוא שימושי לדוג' "וכשם שאני" ובלשון ארמי משתמשים באות ד, אולם בספריות התורנית משתמשים בשניהם כא', האם יש איזשהו כלל מתי משתמשים באות ש' ומתי באות ד'.
(איני יודע אם זה המקום הנכון בהפורום לאשכול זה, ובכל זה נראה לי שהוא שייך יותר לביהמ"ד מלפורום דקדוק מכיון ששאלתי הוא לאופן התורני והישיבתי ולא האמיתי לפי כללי דקדוק של לה"ק או עברית)

הכלל הוא פשוט, ואין ספק שתוכל להגיע אליו לבדך, אם תעיין בכל הדוגמאות הבאות:

בלשון תורנית, הדוגמות הבאות כשרות:

כשם שאני.
כי היכי דאנא.
מקובלנו, שלחוש עכ"פ - צריך.
קיימא לן, דלמיחש מיהא - בעי.

אבל בלשון התורנית, הדוגמאות הבאות פסולות:
כשם דאני.
כי היכי שאנא.
מקובלנו, דלחוש עכ"פ - צריך.
קיימא לן, שלמיחש מיהא - בעי.

הכלל הוא א"כ פשוט: בלשון התורנית אפשר לכתוב משפט בלה"ק, שאחריו יבוא משפט בארמית, שאחריו שוב משפט בלה"ק, וחוזר חלילה. אבל לערבב באותו משפט את לה"ק עם לשון ארמי, זה פוגם מאד בלשון, ומעיד על הכותב שהוא אינו יודע להקפיד לנסח כראוי.

אבל עדין רבים אינם מקפידים בזה (מן הסתם משום - שמצד אחד הם רוצים לתת למשפט איזשהו נופך "תורני", אבל מצד שני - הם אינם יודעים מספיק ארמית - ולכן כותבים למשל "מקובלנו, דלחוש עכ"פ - צריך"). וגם את זה צריך לקחת בחשבון.