פורום אוצר החכמה

ידוע מש"כ התוספות בקידושין לא. (וכ"כ עוד ראש') -

גדול המצווה ועושה - נראה דהיינו טעמא דמי שמצווה ועושה עדיף לפי שדואג ומצטער יותר פן יעבור ממי שאין מצווה שיש לו פת בסלו שאם ירצה יניח

ולכאו' לפ"ז מי שאינו מצֻווה והוא מסייע לאחר המצֻווה לקיים את מצוותו, הרי ג"כ אינו דואג ומצטער וכו'.

אמנם להדיא אמרי' בגמ' סוטה דכ"א -

ויש זכות תולה ג' שנים כו' זכות דמאי אילימא זכות דתורה הא אינה מצווה ועושה היא ... רבינא אמר לעולם זכות תורה ודקאמרת אינה מצווה ועושה נהי דפקודי לא מפקדא באגרא דמקרין ומתניין בנייהו ונטרן להו לגברייהו עד דאתו מבי מדרשא מי לא פלגאן בהדייהו

ולכאו' מהגמ' הזו יש ללמוד שהגדולה של המצֻווה ועושה איננה מפני מלחמות היצר וכד', אלא מחמת החפצא של המצוה, וכפי' האחר שכ' הראש', עי' בדבריהם.

ובלא"ה ד' התוס' צ"ע, למה לא פי' כפשוטו דהגדולה היא מפני שזה מצוה מחוייבת, וכדחזי' נמי דאינו מצֻווה אינו מוציא את המצֻווה ידי חובה.

ז"ל המאירי בע"ז ג. -

גדול המצוה ועושה ממי שאינו מצוה ועושה שהמצוה עושה את הדבר אף על פי שהוא כנגד טבעו וקשה לו ודרך צחות אמרו בתלמוד המערב שהמצוה ועושה הוא כיורד לתוך שדה חברו ברשות שנפרע משלם ואת שאינו מצוה ועושה הוא כיורד שלא ברשות ששמין לו שבח והוצאה וידו על התחתונה

ובשיטה מקובצת ב"ק פז. -

גדול המצווה ועושה. פירש גאון ז"ל לפי שאין לו ליכנס באומנות שאינו שלו ונראה כאלו יורד לאומנות חברו. ע"כ

לא מצאתי כן בירו' לפנינו, אבל כפה"נ גם דברי ה'גאון' לקוחים משם, אלא שלכאו' הוא מפרשם על דרך אחרת מהמאירי.

עושה חדשות כתב:ובשיטה מקובצת ב"ק פז. -

גדול המצווה ועושה. פירש גאון ז"ל לפי שאין לו ליכנס באומנות שאינו שלו ונראה כאלו יורד לאומנות חברו. ע"כ

לא מצאתי כן בירו' לפנינו, אבל כפה"נ גם דברי ה'גאון' לקוחים משם, אלא שלכאו' הוא מפרשם על דרך אחרת מהמאירי.

דברי הגאון ממש לא זכיתי להבין, ראשית נראה שהוא מוצא גנאי במי שמקיים מצווה שלא נצטווה וזה חידוש גדול שנסתר כמובן מהרבה מקומות, שנית הלא גם חבירו המצווה ישאר מצווה גם אחרי שהוא יקיים המצווה, ולכאו' אות היא שלא ירד משדה חבירו ולא כלום

חשבתי קצת ראיה לדרכם של התוס' בענין זה,
דהנה בב"ק לח. אמרי' ראה שבע מצות שקיבלו עליהם בני נח ולא קיימום, עמד והתירן להם. איתגורי אתגר? א"כ, מצינו חוטא נשכר! אמר מר בריה דרבנא: לומר, שאפילו מקיימין אותן - אין מקבלין עליהן שכר ... אמרי: אין מקבלים עליהן שכר כמצווה ועושה אלא כמי שאינו מצווה ועושה, דא"ר חנינא: גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה, ובמאירי שם סיכם הענין בדרך קצרה, וכתב מי שהפקיע עצמו ופירק מעליו עול תורה ומצות אף על פי שמקיים מקצתם מצד נדבה אינו מקבל שכר עוד כמצוה ועושה אלא כמי שאין מצווה ועושה.
ודבר זה אינו מתיישב לכאו' לפי פשוטו כי הרי סו"ס הוא נשאר מחוייב, אבל לשי' תוס' ניחא, כי הרי כבר אינו בגדר דואג ומצטער.

עושה חדשות כתב:חשבתי קצת ראיה לדרכם של התוס' בענין זה,
דהנה בב"ק לח. אמרי' ראה שבע מצות שקיבלו עליהם בני נח ולא קיימום, עמד והתירן להם. איתגורי אתגר? א"כ, מצינו חוטא נשכר! אמר מר בריה דרבנא: לומר, שאפילו מקיימין אותן - אין מקבלין עליהן שכר ... אמרי: אין מקבלים עליהן שכר כמצווה ועושה אלא כמי שאינו מצווה ועושה, דא"ר חנינא: גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה, ובמאירי שם סיכם הענין בדרך קצרה, וכתב מי שהפקיע עצמו ופירק מעליו עול תורה ומצות אף על פי שמקיים מקצתם מצד נדבה אינו מקבל שכר עוד כמצוה ועושה אלא כמי שאין מצווה ועושה.
ודבר זה אינו מתיישב לכאו' לפי פשוטו כי הרי סו"ס הוא נשאר מחוייב, אבל לשי' תוס' ניחא, כי הרי כבר אינו בגדר דואג ומצטער.

כוכבי אור (בלאזר) סי' מ"ה

סעדיה כתב:

עושה חדשות כתב:חשבתי קצת ראיה לדרכם של התוס' בענין זה,
דהנה בב"ק לח. אמרי' ראה שבע מצות שקיבלו עליהם בני נח ולא קיימום, עמד והתירן להם. איתגורי אתגר? א"כ, מצינו חוטא נשכר! אמר מר בריה דרבנא: לומר, שאפילו מקיימין אותן - אין מקבלין עליהן שכר ... אמרי: אין מקבלים עליהן שכר כמצווה ועושה אלא כמי שאינו מצווה ועושה, דא"ר חנינא: גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה, ובמאירי שם סיכם הענין בדרך קצרה, וכתב מי שהפקיע עצמו ופירק מעליו עול תורה ומצות אף על פי שמקיים מקצתם מצד נדבה אינו מקבל שכר עוד כמצוה ועושה אלא כמי שאין מצווה ועושה.
ודבר זה אינו מתיישב לכאו' לפי פשוטו כי הרי סו"ס הוא נשאר מחוייב, אבל לשי' תוס' ניחא, כי הרי כבר אינו בגדר דואג ומצטער.

כוכבי אור (בלאזר) סי' מ"ה

יש"כ.
כעת הבחנתי, דלול"ד המאירי יש להוכיח להיפך, דמשמע דהיה בזה ענין של "התרה" והפקעת החיוב והמצווה לענין דרגת השכר, אבל בלא"ה הוו כמצווים ועושים אע"ג דאינם דואגים ומצטערים.

עושה חדשות כתב:ידוע מש"כ התוספות בקידושין לא. (וכ"כ עוד ראש') -

גדול המצווה ועושה - נראה דהיינו טעמא דמי שמצווה ועושה עדיף לפי שדואג ומצטער יותר פן יעבור ממי שאין מצווה שיש לו פת בסלו שאם ירצה יניח

ולכאו' לפ"ז מי שאינו מצֻווה והוא מסייע לאחר המצֻווה לקיים את מצוותו, הרי ג"כ אינו דואג ומצטער וכו'.

אמנם להדיא אמרי' בגמ' סוטה דכ"א -

ויש זכות תולה ג' שנים כו' זכות דמאי אילימא זכות דתורה הא אינה מצווה ועושה היא ... רבינא אמר לעולם זכות תורה ודקאמרת אינה מצווה ועושה נהי דפקודי לא מפקדא באגרא דמקרין ומתניין בנייהו ונטרן להו לגברייהו עד דאתו מבי מדרשא מי לא פלגאן בהדייהו

ולכאו' מהגמ' הזו יש ללמוד שהגדולה של המצֻווה ועושה איננה מפני מלחמות היצר וכד', אלא מחמת החפצא של המצוה, וכפי' האחר שכ' הראש', עי' בדבריהם.

אפ"ל שמצוות האנשים גדולה מפני מלחמת היצר וכו' ולכן אף התומך בו וגורם לעשיית מצוה גדולה זו, זכאי לשכר גדול.

התורא"ש בקידושין שם מגדיר את החילוק באופן חד - "שאין הקדוש ברוך הוא צריך כלום לכל המצוות אלא שאומר ונעשה רצונו הילכך המצווה ועושה הוא עושה רצון קונו אבל מי שאינו מצווה ועושה לא שייך לומר ביה עושה רצון קונו שהרי לא צוה לו כלום ומ"מ שכר יש".

ראיתי כעת במהר"ל (תפארת ישראל פ"כ) שהוא מאריך להוכיח שהמושג של קיום מצוה ב"אינו מצווה ועושה" שייך דוקא במצוות עשה, אבל במצוות ל"ת אין משמעות כלפי מי שאינו מצווה. (ומסביר לפ"ז שקודם מתן תורה קיימו דוקא מ"ע ולא מצוות ל"ת, ואין ענין אצל אשה שלא תקיף ראשה, ואין לעג לרש על הלבשת מת בכלאים, ועוד נפק"מ עי"ש). האם תוכלו להוסיף ע"ז עוד מקורות בעד/נגד?

הוספה: וע"ע בד' הרמח"ל בדע"ת סי' קכו וסי' קנח מש"כ בביאור דבר זה.

עושה חדשות כתב:הוספה: וע"ע בד' הרמח"ל בדע"ת סי' קכו וסי' קנח מש"כ בביאור דבר זה.

ב"ה לא עזבתנו לנצח.

עושה חדשות כתב:...הנה בב"ק לח. אמרי' ראה שבע מצות שקיבלו עליהם בני נח ולא קיימום, עמד והתירן להם. איתגורי אתגר? א"כ, מצינו חוטא נשכר! אמר מר בריה דרבנא: לומר, שאפילו מקיימין אותן - אין מקבלין עליהן שכר ... אמרי: אין מקבלים עליהן שכר כמצווה ועושה אלא כמי שאינו מצווה ועושה, דא"ר חנינא: גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה, ובמאירי שם סיכם הענין בדרך קצרה, וכתב מי שהפקיע עצמו ופירק מעליו עול תורה ומצות אף על פי שמקיים מקצתם מצד נדבה אינו מקבל שכר עוד כמצוה ועושה אלא כמי שאין מצווה ועושה.

אדם המקיים מצוה המחוייבת, בכוונה לשם מצוה כראוי, אבל בטעות הוא סבור שזאת מצוה קיומית ולא חיובית. (מצוי אולי באשה שאוכלת מצה וחושבת שיש לה בזה את הפטור של זמן גרמא). וכבר דנו האם נתקיים בזה הדין של מצוות צריכות כוונה. בהנחה שזה נקרא כוונה ונתקיימה המצוה, האם יש כאן שכר של מצווה ועושה, או רק כמי שאינו מצווה ועושה?