פריעת בע"ח מצווה

[איש טלז]

שאלני חכם אחד מהו גדר פריעת בע"ח מצוה
האם כשמוחלים על החוב יש קיום מצוה ?
וכן כשהשביעית שמטה את החוב האם קיים מצוה ?
יש בזה דינא דמצוה בו יותר מבשלוחו? [נפק"מ לחכות בתור לגמ"ח לפרוע ולא לשלוח עם אחר]
כשאחר פרע את החוב האם קיים בזה מצוה ?

[עושה חדשות]

ואילו חכם אחר שאלני כך:
מה הגדר של מצות והשיב את הגזילה,
האם כשהנגזל מחל יש קיום מצוה?
האם יש בזה מצוה בו יותר מבשלוחו?
ומה הדין כשאחר שילם בעבורו, מי מקיים את המצוה?

[עושה חדשות]

וכוונתי בזה להשוות בין הנידונים,
עי' בשו"ת רדב"ז חלק ב סימן תרי.

[איש טלז]

אגב ישנו דבר מעניין
דהנה חזינן בהגר"א [וכ"מ בהרבה מן הראשונים ] דגם על היתומים רמיא מצווה זו דלפרוע חובת אביהם [ונראה דאין כוונת הדברים משום כיבוד אב דמבואר דבכל היורשים אמרינן הכי ]
אלא מצוות פרעון החוב מוטלת על מי שקיבל הנכסים בתורת ירושה [ובוודאי דבר זה לא שמענו במצוות והשיב את הגזילה ששם ענינה לכאורה הוא ביטול הלקיחה] ואף שלא לווה

[צורב מתחיל]

אגב ישנו דבר מעניין
דהנה חזינן בהגר"א [וכ"מ בהרבה מן הראשונים ] דגם על היתומים רמיא מצווה זו דלפרוע חובת אביהם [ונראה דאין כוונת הדברים משום כיבוד אב דמבואר דבכל היורשים אמרינן הכי ]
אלא מצוות פרעון החוב מוטלת על מי שקיבל הנכסים בתורת ירושה [ובוודאי דבר זה לא שמענו במצוות והשיב את הגזילה ששם ענינה לכאורה הוא ביטול הלקיחה] ואף שלא לווה

כמדומ' שזה מפורש בגמ' בערכין, דהטעם שאין מוציאים מנכסי יתומים קטנים לחובות אביהם הוא משום דקטנים לאו בני מיעבד מצוה נינהו. מבואר שגם ליתומים קיימת המצוה ויתומים גדולים אכן מוציאים מהם מכח מצוה זו, וקטנים שיש להם את המצוה אבל אינם מחוייבים בה (או כל אופן אחר שנגדיר חיוב מצוות בקטנים) לכן לא גובים מהם.

כנראה שבגר"א יש יותר מזה, אנא ציין מקור.

[עושה חדשות]

אגב ישנו דבר מעניין
דהנה חזינן בהגר"א [וכ"מ בהרבה מן הראשונים ] דגם על היתומים רמיא מצווה זו דלפרוע חובת אביהם [ונראה דאין כוונת הדברים משום כיבוד אב דמבואר דבכל היורשים אמרינן הכי ]
אלא מצוות פרעון החוב מוטלת על מי שקיבל הנכסים בתורת ירושה [ובוודאי דבר זה לא שמענו במצוות והשיב את הגזילה ששם ענינה לכאורה הוא ביטול הלקיחה] ואף שלא לווה

והלא גם לגבי גזילה מצינו בטור סימן שסא שכ' -

וכן אם מת והורישו לבניו לא הוי שינוי רשות אלא הוי כאילו הוא קיים שאם הוא בעין ולא נשתנית צריכין להחזירה אפי' נתייאשו הבעלים ואם נשתנית והיא קיימת נותנין דמיה

והיינו דמכח החזקתם בגזילה מחוייבים לשלם דמיה אף שלא גזלו. (ושמא זה חוב ממון אבל בלי המצוה).

[איש טלז]

לצורב מתחיל
בגמ' מבואר שיש מצוה ולכן גובים אכן בהגר"א מבואר שליתומים ישנו שעבוד הגוף כמו לחייב עצמו וזה שעבוד הגוף [ועוד יש בזה חילוקים ואכמ"ל]
לעושה חדשות
מי יימר שיש מצוות עשה של והשיב
ועוד שיש לדון שהיתומים יורשים הקניני הגזילה וע"כ מחויבים בהשבה

[צורב מתחיל]

לצורב מתחיל
בגמ' מבואר שיש מצוה ולכן גובים אכן בהגר"א מבואר שליתומים ישנו שעבוד הגוף כמו לחייב עצמו וזה שעבוד הגוף [ועוד יש בזה חילוקים ואכמ"ל]

הרי גם לדעת הגר"א אין שעבוד הגוף על היתומים כמו בהלואה רגילה והראי' שאינם מחוייבים ככל חיובי בעל חוב, ובהכרח כוונתו (כל זמן שלא אדע מקומו ולא אראה את דבריו) רק דכלפי מה שירשו לא רק שיש שעבוד אלא זה בגדר מצוה.
הגע עצמך, לשיטת רש"י שהמצוה היא הן צדק שיהי' הן שלך צדק, וכי יש מצוה ליתומים שיהי' הן אביהם צדק

[איש טלז]

לצורב מתחיל
דברי הגר"א ריש סימן קז'
וכעי"ז לשון הר"י מיג"ש ב"ב קעד'
[ויש נקודת חידוש נוספת בהגר"א דהגם דשעבודא מה"ת וגובים מלקוחות מ"מ מיורשים ל"ש לגבות בל"ז]

[גימפעל]

ואילו חכם אחר שאלני כך:
מה הגדר של מצות והשיב את הגזילה,
האם כשהנגזל מחל יש קיום מצוה?
האם יש בזה מצוה בו יותר מבשלוחו?
ומה הדין כשאחר שילם בעבורו, מי מקיים את המצוה?

עיין ב"ק קה ע"א 'גזילה אין כאן מצות השבה אין כאן'.

[צורב מתחיל]

אגב ישנו דבר מעניין
דהנה חזינן בהגר"א [וכ"מ בהרבה מן הראשונים ] דגם על היתומים רמיא מצווה זו דלפרוע חובת אביהם [ונראה דאין כוונת הדברים משום כיבוד אב דמבואר דבכל היורשים אמרינן הכי ]
אלא מצוות פרעון החוב מוטלת על מי שקיבל הנכסים בתורת ירושה [ובוודאי דבר זה לא שמענו במצוות והשיב את הגזילה ששם ענינה לכאורה הוא ביטול הלקיחה] ואף שלא לווה

לכאורה זוהי שיטת הרא"ש בכתובות דף פ"ו (אולי סי' יד) דביאר דר"פ דאמר דפריעת בע"ח מצוה ס"ל דשעבודא דאוריי' ורק במקום מצוה. (וראיתי מציינים לתומים סי' ל"ט סק"ב שביאר הדברים, והוא לשיטתו בסי' ס"ו דהיתומים יורשים שעבוד הגוף).

ואגב, כמדומ' שהמצוה הזו היא מוכרחת שהא להדי' בסי' ק"ז דטעם הגבי' מיורשים הוא משום מצוה. ומפורש שם ג"כ דעל החיוב לפרוע חוב אביהן משום כבוד אב אין כופין. והרי נפסק להלכה דשעבודא דאוריי', וא"כ מוכרח בודאי דיש ליתומים פריעת בע"ח מצוה מצד חיוב שלהם אחרי שירשו קרקעות. (ואמנם בסמ"ע שם סק"א חידוש נוסף דכל הקרקעות שירשו מחוייבים מדאוריי' ואף היכא דלא כתב דאיקני וצ"ע).

[איש טלז]

ראה עוד תשובת רע"א קמא נד' שנקט שיש במצוות פריעת בע"ח מצוה דינא דדיחוי ומחודש למאוד
האם מצינו מי שסובר עוד כן ?

[אמסטרדם]

נקודה יסודית במצות פריעת בע"ח: חזו"א חו"מ ס"י סק"כ -

[צורב מתחיל]

היום שמתי לב לדבר מוזר (-בעיני)
דין גביית חוב מיתומים נפתח בהלכה במצוה על היתומים לפרוע חוב אביהן, כשלדעת חלק מהנו"כ המצוה היא "פריעת בע"ח מצוה". ואילו בענין גביית חוב מהלוה עצמו לא נזכר כלל מצות פריעת בע"ח.
והשאלה היא ממ"נ אם כל יסוד גביית חוב הוא בעקבות המצוה, א"כ אף גבייה מיני' דידי' שורשו במצות פריעת בע"ח, ומודע לא נזכר כן בהלכה. ואם -כפי שנראה- יסוד גביית החוב היא מכח השעבוד (ורק למ"ד שעבודא לאו דאוריי' הוצרכו להזכיר את המצות פריעת בע"ח), א"כ אף ביתומים די לנו בשעבוד ולאיזה צורך הוזכר מצות פריעת בע"ח.

[אור היוקד]

עיין בחיבורי 'משפטי השעבודים' [העומד לצאת בע"ה] פרק א' ותמצא נחת.

[איש טלז]

הרב בעל אור היוקד ישר כח על הקונטרס הנפלא

אגב שמת לב לדיוק לשון מענין שתמיד בר"מ כשמוזכר גביה מלקוחות מוזכר לשון טירפה ואילו מיתומים תמיד מוזכר לשון גביה
[וכוונתי בדיוק זה , דבלקוחות הגביה היא ע"י טירפה -היינו בלבול הסדר ,וכביכול זכותו קודמת לזכות המכירה וכמבואר ברש"י בפסחים ד"ל ,ואילו ביתומים ל"ש שהגביה תפקיע הירושה וע"כ כל מה שניתן לגבות הוא רק משום המצוה ושעבדו הגוף שיש ליתומים ועיין ]

[צורב מתחיל]

אור היוקד

יישר כח גדול חילך לאורייתא לתועלת כולנו.

[אור היוקד]

אכן כך, אצל יתומים כיון שבתנאים המבאורים בריש סי' ק"ז היכן שירשו קרקע וכו' אזי נחשבים 'במקום תחת אביהם' [ואית ליה אפי' שעבוד הגוף גביהם], ולכן אצלם שייך לשון 'גביה' שהמלוה 'גובה' כמו מה שהיה אצל המלוה, מה שאין כן אצל 'לקוחות' כל מה שנחית כבן אינו אלא משום שיעבוד הנכסים בלבד שנמצא גבן על כן שייך לשון 'טריפה' [שהלוקח יצא נקי מנכסיו, אלא שחוזר על הלוה].

[צורב מתחיל]

ועוד תמיהה בענייני שעבודים.
נחלקו בגמרא אי שעבודא דאוריי' או שעבודא לאו דאוריי'. ולכאו' ראי' ברורה דשיעבודא דאורייתא, דתניא א''ר נתן מנין לנושה בחברו מנה וחברו בחברו מנין שמוציאין מזה ונותנין לזה ת''ל {במדבר ה-ז} ונתן לאשר אשם לו. ולא מצאתי מי שיוכיח מזה. וצ"ע.

[איש טלז]

לא הבנתי מה הקושיה הלא אפילו במטלטלין יתכן ויש דין זה דשעבודא דר"נ ראה פסחים דל"א ואכמ"ל
וראה עוד ברשב"א קידושין דטו' מה שהאריך בכל ענינא ושם נראה שענין שעבודא דר"נ הוא מכח דיני השעבוד ולא שהחוב נעתק מהראשון לשני וכמ"ש הקצות סימן פו' א'

[צורב מתחיל]

ועוד תמיהה בענייני שעבודים.
נחלקו בגמרא אי שעבודא דאוריי' או שעבודא לאו דאוריי'. ולכאו' ראי' ברורה דשיעבודא דאורייתא, דתניא א''ר נתן מנין לנושה בחברו מנה וחברו בחברו מנין שמוציאין מזה ונותנין לזה ת''ל {במדבר ה-ז} ונתן לאשר אשם לו. ולא מצאתי מי שיוכיח מזה. וצ"ע.

שוב מצאתי שהרשב"א בקידושין מתייחס להדי' לנידון זה, וכתב שם

ואי אפשר לומר דהכא בשעבודא אי ישנה מדאוריי' או לא פליגי, מדלא מייתו לה בשלהי ב"ב דאיפליגו התם אמוראי בהא אי מדאורייתא או לא.

אלא שלא ביאר הרשב"א איך באמת מסתדר מ"ד דשעבודא לאו דאורייתא עם שיטת ר' נתן הלא אין שום שעבוד בין הלוה האחרון למלוה שלו, וא"כ איך ישתעבד ממלוה שני למלוה ראשון? ובפרט שצורת הילפותא דר' נתן לפי ביאור רש"י שהוא ממה שנאמר לאשר אשם לו ולא כתי' לנושה אלא למי שהקרן שלו, ולמ"ד שעבודא לאו דאוריי' איך בכלל הקרן שלו?

לא הבנתי מה הקושיה הלא אפילו במטלטלין יתכן ויש דין זה דשעבודא דר"נ ראה פסחים דל"א ואכמ"ל

הא גופא קשי', איך יש שעבוד למ"ד שעבודא לאו דאוריי'.
ואולי כוונתך להגדיל התמיהה דאפי' למ"ד שעבודא דאוריי' הא נחלקו הראשונים אם יש שעבוד על מטלטלין, וא"כ אפי' למ"ד שעב"ד קשה איך נשתעבדו המטלטלין בשעבודא דר' נתן?

וראה עוד ברשב"א קידושין דטו' מה שהאריך בכל ענינא ושם נראה שענין שעבודא דר"נ הוא מכח דיני השעבוד ולא שהחוב נעתק מהראשון לשני וכמ"ש הקצות סימן פו' א'

אכן, הרשב"א דיבר בענין המח' שעבודא דאוריי' או לאו דאוריי', וכמו שהבאתי. ואמנם ברשב"א שם מבואר ג"כ דלמ"ד שעבודא דאוריי' אף מטלטלין משתעבדים וכמו שהביאו הקצוה"ח ריש סי' ל"ט. אבל שיטת הרמב"ן בכתובות דמטלטלין לא משתעבדים, וא"כ קשה כנ"ל.

[ישנו]

לצורב מתחיל
בגמ' מבואר שיש מצוה ולכן גובים אכן בהגר"א מבואר שליתומים ישנו שעבוד הגוף כמו לחייב עצמו וזה שעבוד הגוף [ועוד יש בזה חילוקים ואכמ"ל]

בוודאי היורשים לא יורשים שעבוד הגוף מאביהם, ואינם חייבים לפרוע אלא מנכסי האב ולא מנכסיהם [לבד מדע"ח הר"ח שהובא ברשב"א כתובות פ"ו.], ומאידך על המצווה הזו מכים אותם עד שתצא נפשם וכמבואר בגמ' כתובות פ"ו. דהיכא דאמר לא ניחא לי וכו' מכים אותו, ומה יש בשעבוד הגוף יותר מזה.
גבייה מלקוחות לעומת זאת אינה אלא ע"י שהנכסים משועבדים בלי שעבוד גופו של לווה, ופשיטא שאין מכים את הלקוחות, אלא שאין הלוקח בעלים כנגד המלווה כלל וקדם לו בזכייה, וכמבואר בתשו' הרא"ש פ"ה ט' דאף שביורשים קטנים אין גובים, מ"מ מלקוחות קטנים שפיר גובים.

[נושא ונותן]

ואילו חכם אחר שאלני כך:
מה הגדר של מצות והשיב את הגזילה,
האם כשהנגזל מחל יש קיום מצוה?
האם יש בזה מצוה בו יותר מבשלוחו?
ומה הדין כשאחר שילם בעבורו, מי מקיים את המצוה?

ובקיצור, ראה בשער"י ש"ה פ"ב שהשווה מצות פריעת בע"ח למ"ש בפ"א לגבי איסור לא תגזול הבא כמקיים למשפט הממון, וה"נ הוא קיום לחוב, וראה, שכל ההכרחים ליסוד זה בדין לא תגזול מתאימים כאן.

[נושא ונותן]

ועוד תמיהה בענייני שעבודים.
נחלקו בגמרא אי שעבודא דאוריי' או שעבודא לאו דאוריי'. ולכאו' ראי' ברורה דשיעבודא דאורייתא, דתניא א''ר נתן מנין לנושה בחברו מנה וחברו בחברו מנין שמוציאין מזה ונותנין לזה ת''ל {במדבר ה-ז} ונתן לאשר אשם לו. ולא מצאתי מי שיוכיח מזה. וצ"ע.

אין שום שייכות בין הנידונים.
הרי הנידון של ר"נ הוא אם החוב של הלווה האחרון חשוב ממון של הבע"ח השני בכדי שיוכל הראשון לגבות אותו, ובזה חידש ר"נ שכן, ואילו הנידון של שעבודא דאו' מדבר בכח ההרשאה שלו בפועל לבוא ולגבות בנכסי הלוקח, במה שיש לו שעבוד בהם, [וגם בגבייה מיניה דידיה, וכדמוכח וכו' ואכ"מ] אבל עצם המושג שהחוב שלי צריך לבוא אלי ממונך זה וודאי.

אולי צריך בזמן הראוי לפתוח לזה אשכול נפרד ולבאר היטב, מ"ט בכלל צריך להגיע לשעבודא דאו' או לפריעת בע"ח מצוה, מ"ט עצם החוב אינו מחייב שאני יוכל לבא ולממש את דיני עליך.

לפני המעיין דברים שכתבתי באביב נעורים [אוף רוחם וצורת כתיבתם כך היא...]