פורום אוצר החכמה

התורה מצוה לא לנקום ולא ליטור, התרגלנו לציווי זה כדבר טריויאלי, אך התבוננות נוספת הביאה אותי לתמוה על מצוה זו, שבעיני היא ממש משונה. [מי שהעיר אותי לזה הם דברי המסילת ישרים, והנקמה לו מתוקה מדבש, כי היא מנוחתו לבדה. אז למה לא מגיע לו מנוחה?]
לא זכור לי ברגע זה מצוה דומה, שבה התורה דורשת מאדם שיתרומם ולא ידון עם מי שפגע בו או הזיקו.
ומי שיש לו ביאורים לזה אשמח.

במפרשי התורה ראיתי הבדל קטן/גדול בביאור הענין.
חיזקוני: 'אמר הקדוש ברוך הוא תנצח האהבה שיש לך עמו את השנאה שיש לך עמו'.
הדר זקנים: 'כך אמר הקדוש ברוך הוא תנצח האהבה שיש לך עמי השנאה שיש לך עמו'.

בתקווה שאין כאן טעות סופר, יש לעיין בחילוק שבדברי הראשונים.
אשמח להסברים.

יאיר1 כתב:לא זכור לי ברגע זה מצוה דומה, שבה התורה דורשת מאדם שיתרומם ולא ידון עם מי שפגע בו או הזיקו.

"לא תשנא את אחיך בלבבך", "ואהבת לרעך כמוך", ואין חילוק בין אם הזיקך ובין אם לאו.

יאיר1 כתב:בתקווה שאין כאן טעות סופר, יש לעיין בחילוק שבדברי הראשונים.

לענ"ד הנוסח הנכון הוא בהדר זקנים, וכוונתו לפסוק "ואהבת את ד". ר"ל, שבזכות זה שאתה אוהב את ד', ממילא תרצה לקיים את מצות "לא תשנא את אחיך בלבבך", וכך תצליח לקיים את מצוות "לא תיקום ולא תיטור".

מצוה דומה "כי תראה חמור שונאך...עזוב תעזוב עמו".

פלא בעיני שלא הזכירו דברי הגמ' ביומא כג' דהקשו אהא דאמרי' כל ת"ח שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם, והכתיב לא תקם ולא תטר, ומתרצי' ההוא בממון הוא דכתיב. והייינו דבצער הגוף שרי לנקום,
ואמנם עיין בח"ח לאוין ח-ט ובבאר מים חיים, דכתב דהוא מחלוקת ראשונים אי למסקנא שרי לנקום בצער בגוף, עיי"ש.

יאיר1 כתב:התורה מצוה לא לנקום ולא ליטור, התרגלנו לציווי זה כדבר טריויאלי, אך התבוננות נוספת הביאה אותי לתמוה על מצוה זו, שבעיני היא ממש משונה. [מי שהעיר אותי לזה הם דברי המסילת ישרים, והנקמה לו מתוקה מדבש, כי היא מנוחתו לבדה. אז למה לא מגיע לו מנוחה?]

יעויין בתפארת שמשון על אתר.

יאיר כתב:מצוה דומה "כי תראה חמור שונאך...עזוב תעזוב עמו".

לא כל כך נכון, מצות פריקה היא מצער בעלי חיים, וטעינה מצד השבת אבידה. ומפני שאתה שונאו תראה ממונו נאבד ולא תסייעו?
אבל לא כתוב שם שכאשר אתה פורק וטוען לא תאמר לו שאתה מסייעו אפילו שהוא שונאך וכדו'..

מאור עינים כתב:פלא בעיני שלא הזכירו דברי הגמ' ביומא כג' דהקשו אהא דאמרי' כל ת"ח שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם, והכתיב לא תקם ולא תטר, ומתרצי' ההוא בממון הוא דכתיב. והייינו דבצער הגוף שרי לנקום,
ואמנם עיין בח"ח לאוין ח-ט ובבאר מים חיים, דכתב דהוא מחלוקת ראשונים אי למסקנא שרי לנקום בצער בגוף, עיי"ש.

אני לא כל כך מתפלא שלא הזכרתי את זה...
דבר זה יכול רק להגביר את חוסר ההבנה, שהרי רואים שעצם הנקמה והנטירה אנו דבר שיש בו איסור.

סעדיה כתב:

יאיר1 כתב:התורה מצוה לא לנקום ולא ליטור, התרגלנו לציווי זה כדבר טריויאלי, אך התבוננות נוספת הביאה אותי לתמוה על מצוה זו, שבעיני היא ממש משונה. [מי שהעיר אותי לזה הם דברי המסילת ישרים, והנקמה לו מתוקה מדבש, כי היא מנוחתו לבדה. אז למה לא מגיע לו מנוחה?]

יעויין בתפארת שמשון על אתר.

מה זה הספר הזה והיכן הוא נמצא, ואולי יואיל מר להעלותו הנה. בתודה מראש.

יאיר1 כתב:

יאיר כתב:מצוה דומה "כי תראה חמור שונאך...עזוב תעזוב עמו".

לא כל כך נכון, מצות פריקה היא מצער בעלי חיים, וטעינה מצד השבת אבידה. ומפני שאתה שונאו תראה ממונו נאבד ולא תסייעו?
אבל לא כתוב שם שכאשר אתה פורק וטוען לא תאמר לו שאתה מסייעו אפילו שהוא שונאך וכדו'..

לכן כתבתי דומה...

יאיר כתב:לכן כתבתי דומה...

דומה אבל שונה :)

יאיר1 כתב:

סעדיה כתב:

יאיר1 כתב:התורה מצוה לא לנקום ולא ליטור, התרגלנו לציווי זה כדבר טריויאלי, אך התבוננות נוספת הביאה אותי לתמוה על מצוה זו, שבעיני היא ממש משונה. [מי שהעיר אותי לזה הם דברי המסילת ישרים, והנקמה לו מתוקה מדבש, כי היא מנוחתו לבדה. אז למה לא מגיע לו מנוחה?]

יעויין בתפארת שמשון על אתר.

מה זה הספר הזה והיכן הוא נמצא, ואולי יואיל מר להעלותו הנה. בתודה מראש.

נמצא באוצר - מר"ש פינקוס

ספר החינוך - מצוה רמא
שנמנענו מלקחת נקמה מישראל. והענין הוא כגון ישראל שהרע או ציער לחבירו באחד מכל הדברים, ונוהג רוב בני אדם שבעולם הוא שלא יסורו מלחפש אחרי מי שהרע להן עד שיגמלוהו כמעשהו הרע או יכאיבוהו כמו שהכאיבם. ומזה הענין מנענו השם ברוך הוא באומרו [ויקרא י"ט, י"ח] לא תקום. ולשון ספרא, עד היכן כוחה של נקמה, אמר לו השאילני מגלך ולא השאילו, למחר אמר לו השאילני קרדומך, אמר לו איני משאילך כדרך שלא השאלת לי מגלך, לכך נאמר לא תקום. ועל כגון זה היקש כל הענינים:
משרשי המצוה, שידע האדם ויתן אל לבו כי כל אשר יקרהו מטוב עד רע, הוא סיבה שתבוא עליו מאת השם ברוך הוא, ומיד האדם מיד איש אחיו לא יהיה דבר בלתי רצון השם ברוך הוא, על כן כשיצערהו או יכאיבהו אדם ידע בנפשו כי עוונותיו גרמו והשם יתברך גזר עליו בכך, ולא ישית מחשבותיו לנקום ממנו כי הוא אינו סיבת רעתו, כי העוון הוא המסבב, וכמו שאמר דוד עליו השלום [שמואל ב' ט"ז, י"א] הניחו לו ויקלל כי אמר לו השם יתברך, תלה הענין בחטאו ולא בשמעי בן גרא. ועוד נמצא במצוה תועלת רב להשבית ריב ולהעביר המשטמות מלב בני אדם, ובהיות שלום בין אנשים יעשה השם שלום להם.

אמנם עיין שם גם במצוה שלח ...

ברמב"ם (סוף הל' דעות) משמע שמפרש טעם אחר ממ"ש החינוך, וז"ל:

הנוקם מחבירו עובר בל"ת שנאמר לא תקום, ואע"פ שאינו לוקה עליו דעה רעה היא עד מאד, אלא ראוי לו לאדם להיות מעביר על מדותיו על כל דברי העולם, שהכל אצל המבינים דברי הבל והבאי ואינן כדי לנקום עליהם ... וכן כל הנוטר לא' מישראל עובר בל"ת ... וזו היא הדעה הנכונה שאפשר שיתקיים בה יישוב הארץ ומשאם ומתנם של בני אדם זע"ז.

[ואמנם לא הבנתי, שלכאו' פתח בטעם אחד ומסיים בטעם אחר, שמתחילה כתב שהוא מפני שכל דברי העולם אינם חשובים, ולבסוף נראה מדבריו שהטעם הוא כדי שיתקיים משאם ומתנם של הבריות, וצ"ע].

יאיר1 כתב:

יאיר כתב:לכן כתבתי דומה...

דומה אבל שונה :)

גם שמך דומה לשמו, אבל שונה :)

סתם יהודי כתב:גם שמך דומה לשמו, אבל שונה :)

לא נכון, יש לנו אותו שם, רק הניק שונה :)

דברי החינוך לעיל אינם מתיישבים על ליבי.

למה מי ששרף קמת חברו, לא נאמר שאינו בא מחברו אלא מרצון ה', וייפטר מתשלום.

למה הגמרא מתירה לנטור למי שציערו צער הגוף?

ודברי הרמב"ם גם לא כל כך מובנים, ראשית, למה? למה הכל דברי הבל, או למה שריפת קמה אינה הבל.
וגם לא מובן לי, למה זה קיום העולם, הרי כך אנשים צרי העין לא ישנו דרכם...

אינני בטוח שירדתי לסוף דעת השואל, ומ"מ אכתוב מה שהתקשיתי ותירצתי לעצמי, ואולי תתיישב שאלת השואל.

בתו"כ [ומשם ברש"י עה"ת ושא"ר] איתא, א"ל השאילני מגלך א"ל לאו, למחר א"ל השאילני קרדומך א"ל איני משאילך כדרך שלא השאלתני, זו היא נקימה. עכ"ל. ולכאורה תמוה איך יתכן שאדם רשאי להיות צר עין ולא להשאיל חפציו לשום אדם, ואם מתחסד עם אוהביו ומשאיל להם חפציו ועם שונאיו אינו מתחסד הריהו עובר בלאו.
וי"ל שלא נאמר לא תקום אלא באופן שיש מצוה להשאיל חפציו מדין גמ"ח, ועובר ואינו מקיים המצוה משום שנאתו לפלוני, [ואף שבאינו משאיל משום צרות עינו אינו עובר אלא בעשה וכאן נוסף ל"ת, י"ל דמשום שהיצר מפתה ע"ז הוסיפה התורה לאו, וכהנה רבות], אבל באופן שאינו חייב להשאיל חפציו [כגון חפצים שמצוי שיינזקו ע"י השימוש] אף אם מתחסד עם חבריו ומשאיל להם, ולזה שהרע לו אינו משאיל, אינו עובר בלא תקום. הא למה זה דומה לנותן מתנות לכל סובביו חוץ מזה שהרע לו שלכאו' פשוט דאין בזה משום לא תקום.
אמנם כמדומני שמסתימת הראשונים לא משמע כן, ולא חיפשתי כעת.

ולפי האמור לענ"ד לא קשה מה ששאל פותח האשכול, דהרי נצטוינו ואהבת לרעך כמוך ובגמ"ח וכו', ומהיכ"ת שיותר להרע לו כיון שהוא הרע לי. אשמח לשמוע דעות וראיות בענין מה שכתבתי

חינוך מצוה דאונאת דברים,

ואולם לפי הדומה, אין במשמע שאם בא ישראל אחד והתחיל והרשיע לצער חבירו בדברים הרעים שלא יענהו השומע, שאי אפשר להיות האדם כאבן שאין לה הופכים, ועוד שיהיה בשתיקתו כמודה על החירופין, ובאמת לא תצוה התורה להיות האדם כאבן שותק למחרפיו כמו למברכיו, אבל תצוה אותנו שנתרחק מן המידה הזאת, ושלא נתחיל להתקוטט ולחרף בני אדם, ובכן יינצל אדם מכל זה, כי מי שאינו בעל קטטה לא יחרפוהו בני אדם, זולתי השוטים הגמורים, ואין לתת לב על השוטים.
ואם אולי יכריחנו מחרף מבני אדם להשיב על דבריו, ראוי לחכם שישיב לו דרך סלסול ונעימות ולא יכעס הרבה, כי כעס בחיק כסילים ינוח, וינצל עצמו אל השומעים מחירופיו וישליך המשא על המחרף, זהו דרך הטובים שבבני אדם. ויש לנו ללמוד דבר זה, שמותר לנו לענות כסיל, לפי הדומה, מאשר התירה התורה הבא במחתרת להקדים ולהורגו, שאין ספק שלא נתחייב האדם לסבול הנזקין מיד חבירו, כי יש לו רשות להינצל מידו, וכמו כן מדברי פיהו אשר מלא מרמות ותוך, בכל דבר שהוא יכול להנצל ממנו.
ואולם יש כת מבני אדם שעולה חסידותם כל כך שלא ירצו להכניס עצמם בהוראה זו להשיב חורפיהם דבר, פן יגבר עליהם הכעס ויתפשטו בעניין יותר מדי, ועליהם אמרו זכרונם לברכה: הנעלבין ואינם עולבין, שומעין חרפתם ואינם משיבין, עליהם הכתוב אומר (שופטים, ה', ל"א): 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו'‏

שש ושמח כתב:אינני בטוח שירדתי לסוף דעת השואל, ומ"מ אכתוב מה שהתקשיתי ותירצתי לעצמי, ואולי תתיישב שאלת השואל.

בתו"כ [ומשם ברש"י עה"ת ושא"ר] איתא, א"ל השאילני מגלך א"ל לאו, למחר א"ל השאילני קרדומך א"ל איני משאילך כדרך שלא השאלתני, זו היא נקימה. עכ"ל. ולכאורה תמוה איך יתכן שאדם רשאי להיות צר עין ולא להשאיל חפציו לשום אדם, ואם מתחסד עם אוהביו ומשאיל להם חפציו ועם שונאיו אינו מתחסד הריהו עובר בלאו.
וי"ל שלא נאמר לא תקום אלא באופן שיש מצוה להשאיל חפציו מדין גמ"ח, ועובר ואינו מקיים המצוה משום שנאתו לפלוני, [ואף שבאינו משאיל משום צרות עינו אינו עובר אלא בעשה וכאן נוסף ל"ת, י"ל דמשום שהיצר מפתה ע"ז הוסיפה התורה לאו, וכהנה רבות], אבל באופן שאינו חייב להשאיל חפציו [כגון חפצים שמצוי שיינזקו ע"י השימוש] אף אם מתחסד עם חבריו ומשאיל להם, ולזה שהרע לו אינו משאיל, אינו עובר בלא תקום. הא למה זה דומה לנותן מתנות לכל סובביו חוץ מזה שהרע לו שלכאו' פשוט דאין בזה משום לא תקום.
אמנם כמדומני שמסתימת הראשונים לא משמע כן, ולא חיפשתי כעת.

ולפי האמור לענ"ד לא קשה מה ששאל פותח האשכול, דהרי נצטוינו ואהבת לרעך כמוך ובגמ"ח וכו', ומהיכ"ת שיותר להרע לו כיון שהוא הרע לי. אשמח לשמוע דעות וראיות בענין מה שכתבתי

מדברי החיזקוני מפורש שאת צר העין לא ציותה התורה, אך את הנוקם ציותה. מבואר שלא תקום נאמר כאשר אין חיוב נוסף להשאיל.
וממילא גם החידוש שהעלת אינו נכון, שבכל אופן נאמר איסור נקימה.
והשאלות שלך אכן נכונות, אך עדיין דבר מבואר אינני רואה.

סעדיה כתב:

תפארת שמשון.PDF

יש"כ

יאיר1 כתב:מדברי החיזקוני מפורש שאת צר העין לא ציותה התורה, אך את הנוקם ציותה. מבואר שלא תקום נאמר כאשר אין חיוב נוסף להשאיל.
וממילא גם החידוש שהעלת אינו נכון, שבכל אופן נאמר איסור נקימה.
והשאלות שלך אכן נכונות, אך עדיין דבר מבואר אינני רואה.

אדרבא, לענ"ד מבואר בחזקוני כפי עיקר הסברא שכתבתי, ואמנם יתכן שכתוב שם נגד הדין הפרטי שכתבתי. שהנה ז"ל החזקוני:

לא תקם. פרש"י אמר לו השאילני מגלך וכו'. וא"ת מאי שנא שאין הקב"ה מזהיר בלאו על אותו שלא רצה על לא דבר להשאיל לחבירו כליו ועל זה שיש לו עליו טענה גדולה שלא רצה להשאילו תחלה הזהיר בלאו. וי"ל שהראשון לא הניח להשאיל לו אלא מחמת צרות עין שהיה מגלו חביב עליו, ואין הקב"ה מכריחו להשאיל כליו שלא מרצונו, אבל זה שהיה משאיל לו לולי השנאה שהוא רוצה להנקם, א"כ מחמת שנאה הוא עושה כך, לפיכך אמר הקב"ה תנצח האהבה שיש לך עמו את השנאה שיש לך עמו ומתוך כך יבא שלום בעולם.

והנה מבואר שהמדובר באופן שאינו משאיל לו משום שנאה, והרי נצטוינו לא תשנא את אחיך בלבבך, וא"כ מובן למה אסרה התורה, דמהיכ"ת שיותר כאן ל"ת שלא תשנא, וכמו שכתבתי. [וכבר כתבתי שאע"פ שכאן נוסף עוד ל"ת אין בזה קושי, שכן הוא בהרבה מקומות שמפני שהיצר מפתה הוסיפו עוד לאו על דבר שאסור ממילא].
ומה שכתב בתחילת דבריו "ואין הקב"ה מכריחו להשאיל כליו שלא ברצונו" מסופקני האם כוונתו שלא נצטווה ע"ז כלל [ומדובר רק בכלים יקרים וכדו' שאין מצוה להשאילם], או שהכוונה שלא נוסף ע"ז ל"ת דלא תקום אלא הוא רק בכלל מ"ע של גמ"ח, כי לענ"ד תמוה מאד שיהיה מוכרח להשאיל כלים שאינם בכלל מ"ע דגמ"ח, וכמו שתמהתי למעלה דאטו כשמחלק מתנות לכל אוהביו חייב לתת גם למי שהרע לו? ועוד דבכה"ג א"א לומר שכשאינו משאיל זהו משום שנאה.

ברמב"ם סוף הלכות דיעות:

"כיצד היא הנקימה? אמר לו חבירו 'השאילני קרדומך'. אמר לו: איני משאילך.

למחר צרך לשאול ממנו, אמר לו: 'השאילני קרדומך'. אמר לו: 'איני משאילך כדרך שלא השאלתני כששאלתי ממך' - הרי זה נוקם...

וכן כל הנוטר לאחד מישראל עובר בלא תעשה .. כיצד?

ראובן שאמר לשמעון 'שכור לי בית זה' או 'השאילני שור זה' ולא רצה שמעון.

לימים צרך שמעון לראובן לשאול ממנו או לשכור, ואמר לו ראובן 'הא לך, הריני משאילך ואיני כמותך ולא אשלם לך כמעשיך' - העושה כזה עובר בלא תיטור".

ע"כ לשונו הזהב.

ולא הבנתי, למה לא המשיך הרמב"ם באותה דוגמא שהביא לנקימה, גם לנטירה? [וכן הוא באמת בספר המצוות שלו, ובתו"כ וברש"י בפ' קדושים שמביאים אותה דוגמא גם לנקימה וגם לנטירה]

ולמה בנקימה זה בהשאלת קרדום, ובנטירה זה בשכירות בית ובהשאלת שור?

ועוד קשה, למה בנקימה זה אנשים סתמיים ("אמר לו חבירו"), ואילו בנטירה הם קיבלו שמות - 'ראובן' ו'שמעון'?...

יאיר1 כתב:התורה מצוה לא לנקום ולא ליטור, התרגלנו לציווי זה כדבר טריויאלי, אך התבוננות נוספת הביאה אותי לתמוה על מצוה זו, שבעיני היא ממש משונה. [מי שהעיר אותי לזה הם דברי המסילת ישרים, והנקמה לו מתוקה מדבש, כי היא מנוחתו לבדה. אז למה לא מגיע לו מנוחה?]
לא זכור לי ברגע זה מצוה דומה, שבה התורה דורשת מאדם שיתרומם ולא ידון עם מי שפגע בו או הזיקו.
ומי שיש לו ביאורים לזה אשמח.

הגמ' ביומא שם מחלקת בין דבר שבממון לבין צער הגוף. ויש שני דרכים בראשונים איך לבאר את החילוק הזה.
דעת היראים (קצז-ח) שהגמ' מדברת על הענין שבו הוא נוקם, שכל מה שנאסרה הנקמה הוא רק בדבר שבממון, ז"א למנוע מחבירו צדקה או גמילות חסדים, אבל לצער אותו צער הגוף, לא נכלל באיסור הנקמה. (פירוש זה אינו כפירושו של הח"ח ביראים, אבל כך נראה מלשונו, עיין בדבריו ותכריע בעצמך). וסברתו מובנת, כי היות והתורה ציוותה אותנו על מצוות אלו, אין לאדם רשות להמנע מקיומם בגלל שחבירו נהג עמו שלא כשורה. וקיום מצוות צדקה וחסד לא תלוי ברצונו וחשקו של האדם, אלא גזירת מלך הם עלינו.
ויש פירוש נוסף, והוא פירושו של המאירי ביומא שם (ועוד מהראשונים) שהגמרא מדברת על הדבר שבעבורו הוא נוקם, שאם חבירו מנע ממנו הטבת ממון אסור לו לנקום ממנו. אבל אם הוא ציער אותו צער הגוף מותר לו לנקום (או לפחות לנטור, לשיטת רבינו יונה שע"ת ג לח). והסברא שבזה, בגלל שאם מישהו ציער אותו, יש לו זכות טענה על המצער. שיש לאדם זכות למנוע את השני מלהזיקו או מלדבר עליו לה"ר וכד', ולכן אם הוא עשה לו משהו מעין אלו, מותר לך לנקום בו. (עיין בפירוש הרמב"ן עה"ת בסוף דבריו, שיש שם משמעות לדברים אלו). אבל אם מישהו מנע ממך טובה, שלא רצה להשאיל לך חפץ, אכן הוא רשע במה שהוא עשה, אבל רשעותו היא כלפי ה', אבל לך אין שום זכות אצלו שישאיל לך את חפציו, או שילווה לך את ממונו. ובמקום שאין לאדם זכות תביעה, גם אין לו זכות לנקום על זה.
כ"ז שמעתי בשם הגר"ה זקס, בתקוה שדייקתי בדברים.

שש ושמח כתב:שלא נאמר לא תקום אלא באופן שיש מצוה להשאיל חפציו מדין גמ"ח, ועובר ואינו מקיים המצוה משום שנאתו לפלוני, [ואף שבאינו משאיל משום צרות עינו אינו עובר אלא בעשה וכאן נוסף ל"ת, י"ל דמשום שהיצר מפתה ע"ז הוסיפה התורה לאו, וכהנה רבות], אבל באופן שאינו חייב להשאיל חפציו [כגון חפצים שמצוי שיינזקו ע"י השימוש] אף אם מתחסד עם חבריו ומשאיל להם, ולזה שהרע לו אינו משאיל, אינו עובר בלא תקום. הא למה זה דומה לנותן מתנות לכל סובביו חוץ מזה שהרע לו שלכאו' פשוט דאין בזה משום לא תקום.
אמנם כמדומני שמסתימת הראשונים לא משמע כן, ולא חיפשתי כעת.

בכור שור ויקרא פרק יט
ואם תאמר: מאי שנא שאין הקדוש ברוך הוא מזהיר בלאו על אותו שלא רצה להשאיל לי מגלו ולא היה לו שום טענה עלי שלא עשיתי לו מאומה, ועלי שיש לי טענה עליו שלא רצה להשאיל לי, הזהיר בלאו אם לא אשאיל לו קרדומי, איכא למימר, שאותו לא הניח בשנאה אלא שחביבה עליו מגלו ואינו רוצה להשאילו. ולא הכריחו הכתוב להשאיל את שלו שלא כרצונו, אבל לך שקרדומך עשוי להשאיל שהרי היית משאיל לו לולי הנקימה, ואם כן משנאה ומרוע לב אתה מניח להשאיל, ואומר לך הקדוש ברוך הוא: תנצח האהבה שיש לך עמי את השנאה שיש לך עמו ותשאיל לו בשביל אהבתי ולא תקום, ומתוך כך יבא שלום ביניכם.

ייש"כ. [כלשון זו הובא לעיל מדברי החזקוני].

ועדיין איני יודע גדר הדין לפי"ז. אסור לאדם לחלק מתנות רק לחבריו?

האם מי שאומר לחבירו "איני משאילך" ובליבו מהרהר "כדרך שלא השאלתני" נקרא נוקם ?

)היכי תמצי אחרת מהספרא בו מבואר שאומר לו בפירוש את כל המשפט)

מצרף מאמר שכתבתי שבע שעבר בנושא זה. אולי זה יתרץ כמה דברים.

באיסור לא תקום ולא תטור

א. "לא תקם ולא תטר את בני עמך" (יט, יח). וכתב המסילת ישרים (פרק יא), "גם השנאה והנקימה קשה מאד לשימלט ממנה לב הותל אשר לבני האדם, כי האדם מרגיש מאד בעלבונותיו ומצטער צער גדול, והנקמה לו מתוקה מדבש, כי היא מנוחתו לבדה. על כן לשיהיה בכחו לעזוב מה שטבעו מכריח אותו ויעבור על מדותיו, ולא ישנא מי שהעיר בו השנאה, ולא יקום ממנו בהזדמן לו שיוכל להנקם, ולא יטור לו, אלא את הכל ישכח ויסיר מלבו כאילו לא היה - חזק ואמיץ הוא. והוא קל רק למלאכי השרת שאין ביניהם המדות הללו, לא אל שוכני בתי חומר אשר בעפר יסודם". ובשו"ע (יו"ד רכח, י) כתב, שאם נדר שלא להשאיל כליו לחבירו או שלא לשאול בשלומו, פותחין לו אילו ידעת שאתה עובר על לא תקום לא היית נודר. וכתב הט"ז (יג), שכיון שאדם מורגל בעבירה זו, וכמעט רוב העולם נכשל בה, על כן אינו בוש לומר שלא היה נודר אם אינו מתחרט באמת, ולכן הוא פתח להתיר עבורו.
ב. ובגדר איסורים אלו אמרו (יומא כג, א), איזו היא נקימה ואיזו היא נטירה. נקימה - אמר לו השאילני מגלך, אמר לו לאו, למחר אמר לו הוא השאילני קרדומך, אמר לו איני משאילך כדרך שלא השאלתני, זו היא נקימה. ואיזו היא נטירה, אמר לו השאילני קרדומך, אמר ליה לא, למחר אמר לו השאילני חלוקך, אמר לו הילך, איני כמותך שלא השאלתני זו היא נטירה.
והקשו הראשונים (הדר זקנים וריב"א ויקרא, שם), וא"ת למה לא הזהיר הקדוש ברוך הוא בלאו על אותו שלא רצה להשאיל לו על לא דבר, ועל זה שיש עליו טענה גדולה מאשר לא רצה חברו תחלה להשאיל לו הזהיר בלאו לא תקום ולא תטור. יש לומר, לפי שהראשון לא הניח להשאיל לחבירו אלא מחמת צרות העין שהיה מגלו חביב עליו, ואין הקדוש ברוך הוא מכריח האדם להשאיל דבריו שלא מרצונו, אבל זה שהיה משאיל לו לולי השנאה שרוצה להנקם ובתחרות עושה כך, אמר הקדוש ברוך הוא תנצח האהבה שיש לך עמי השנאה שיש לך עמו.
ומבואר בדבריו שאין חיוב מן התורה להשאיל חפציו לאחרים ולכן אינו מוזהר בכך, ורק השני שאינו משאיל מפני נקמה, דבר זה אסרה התורה, [ועי' בפנים יפות (משפטים) שכתב שרק הלואה היא מצוה מן התורה אבל אין מצוה להשאיל חפציו כיון שהם מתקלקלים. וכן משמע בשו"ת הר"ן (יט) שכתב שאם משאיל ס"ת פטור מפרוטה דרב יוסף, ומשמע שרק בשאלת ס"ת שיש בה מצוה. וכן כתב האור שמח (נדרים ו, טז). וכן כתב באהבת חסד (נתיב החסד א, ז)].
וכן האריך ביד הקטנה (דעות, ז) וכתב, "אל תאמר הלא דברי התורה סותרים זה את זה, כי כבר מצינו בתורה ציווין ואזהרות רבות בהיפך מזה הענין כאשר ציותה התורה בגונב מחבירו דבר ממון שחייב לשלם תשלומי כפל, לפי שהוא היה רוצה לחסר ממון של חבירו לכך ציותה התורה לקחת נקמה ממנו ולחסר ממון עצמו, וכמו נזקי הגוף ציותה התורה ואיש כי יתן וכו' שבר תחת שבר עין תחת עין וכו', וכאן ציותה התורה בהיפך מכל זה, אשר אם יעשה איש לחבירו איזה רעה לבל לנקום ממנו ואפילו לבל לנוטרו כי אם למחול לו ולמחות הדבר מלבו. היש לך סתירה גדולה מזה".
וכתב ליישב, "כי בכל אשר הזהירה התורה שלא להזיק איש את חבירו אם בממון ואם בגוף כמו גניבה וגזילה וחבלה וכו', ודאי לא הזהירה התורה שלא ינקום ושלא יטור, כי כבר מבואר בתורה שיקח נקמתו ממנו על יד בית דין וכו'. אבל כל ענין אזהרות הנקימה והנטירה היא רק דבר שלא חייבה התורה בה את בני אדם, כמו כל ענינים אשר מדרכי בני אדם מהעזר קצתם לקצתם, כדרך השכנים אשר עוזרים זה לזה בשאילת כלים על מעט מהזמן וכו', באה האזהרה שכאשר יבקש ראובן משמעון שאילת כלי או שאר איזה ענין ושמעון לא יתרצה לו, לבל יקשה בעיניו ויהיה שונא לשמעון ככה לקחת נקמתו ממנו, כי אם יקשה בעיניו ויהיה שונא לו על דבר הבל כזה, כבר יהיו בני אדם כל ימיהם בשנאה וקטטות ומריבות, היום יהיה שונא לו על שלא השאיל לו כלי ולמחר שונא לו על שלא הקדים בשלומו, וכבר אין קץ וסוף לענינים אלה וכו'".
ומבואר בדבריו כדברי הראשונים, שכל איסור נקמה הוא דוקא באופן שהראשון לא היה מחוייב להשאיל, וכדי שלא תהא מריבה ביניהם הזהירה התורה שלא לנקום ממנו, אבל במקום שחייב מן התורה שלא להזיקו, ודאי שמותר לו לדרוש ממנו ממון שהזיקו [ולתביעה זו קרא בשם נקימה].
וכבר כתב כן הרמב"ן (ויקרא, שם) בקצרה, "וענין הנקימה והנטירה, כבר פירשוהו רבותינו שהוא בדבר שאין בו חיוב ממון, השאילני מגלך השאילני קרדומך. כי בדבר שנתחייב לו חברו ממון כגון בנזיקין וכיוצא בהן, אינו מחוייב להניח לו אבל יתבענו בב"ד וישולם ממנו".
ג. עוד נחלקו הראשונים אם איסורים אלו נאמרו דוקא בעניני ממונות, שלא השאילו חפץ שרצה וכדו', או אף אם ציערו והלבינו שאסור לנקום ממנו ולצערו.
היראים (קצז) כתב, "ומנלן דבממון משתעי קרא ולא בדברים, צא ולמד מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן דבר למד מעניינו במה הכתוב מדבר בממון פעולת שכר שכיר עושק גזל לקט ופרט כיחש ממון ושיקר, ולאו דוקא שאילת כלים דלאו כלים כתיבי בקראי אלא אפילו שאר ממון או כלים למדנו שמוזהרים ישראל שלא ימעט צדקה וגמילות חסדים בממון בשביל שלא עשאהו עמו בהיותו צריך שזו נקימה היא, וגם מוזהרים שלא להזכיר ולומר להם אף על פי שלא עשית עמי אעשה עמך שזו היא נטירה".
ומבואר בדבריו שדוקא על נטירת ממון הזהירה התורה ולא על צער של דברים, שאם ציערו צער הגוף מותר לנקום ממנו. ועי' בחפץ חיים (לאוין, ח) שכתב שלשיטת היראים אף מותר לדבר עליו לה"ר כיון שציערו צער הגוף [אלא שהעירו הפוסקים (עי' זרע חיים על הח"ח) שדוקא אם דיבר לה"ר בפניו כתב החפץ חיים (הל' רכילות כלל ה, במ"ח ז) שהוא נחשב כצער הגוף, אבל גנות שלא בפניו אינו צער הגוף. ועוד הסתפק הח"ח במקום שציערו צער הגוף אם מותר לנקום ממנו רק צער הגוף או אף נקמת ממון שלא להשאילו וכדו'].
וכן נראה מדברי הסמ"ג (לאוין, יב) שכתב, "ושאר כל אדם שמתקוטטים עם חביריהם אף על פי שאין לאו בזה אם ינקום מחבירו, מדת חסידות היא להעביר על מדותיו". וכן היא שיטת המאירי (יומא, שם). וכן היא שיטת רבינו יונה (שערי תשובה ג, לח).
אבל בספר החינוך (מצוה רמא) כתב, "שנמנענו מלקחת נקמה מישראל. והענין הוא, כגון ישראל שהרע או ציער לחבירו באחד מכל הדברים, ונוהג רוב בני אדם שבעולם הוא שלא יסורו מלחפש אחרי מי שהרע להן עד שיגמלוהו כמעשהו הרע או יכאיבוהו כמו שהכאיבם, ומזה הענין מנענו השם ברוך הוא באומרו לא תקום". ומפורש בדבריו שאף בצער הגוף עובר באיסור לא תקום. אלא שבשעת מעשה הצער כתב החינוך שמותר להשיב על החירופין מן הדין, ורק משום מצוה ומדה טובה בעלמא אמרו הנעלבים וכו' שומעין חרפתן ואין משיבין וכו' וכל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו. וביאר הח"ח (לאוין, שם) שסברא נכונה היא, שבשעת מעשה החירוף אי אפשר בטבע האדם להיות כאבן שאין לה הופכין אם לא מי שברכו ה' במדות קדושות, אבל אח"כ שכבר נח רוגזו אסרה התורה להעיר רוחו ולנקום ממנו, אלא בהרחב זמן מעט אח"כ צריך לשכוח הדבר מלבו.
וכן דייק הח"ח (שם) מדברי הרמב"ם שסובר כהחינוך שאף בצער הגוף יש איסור לא תקום.
וצריך ביאור מהו שורש מחלוקתן של היראים והסמ"ג נגד החינוך והרמב"ם.
ד. עוד נחלקו הראשונים הנ"ל האם איסורים אלו הם דוקא אם אומר לחבירו, וכלשון הגמ' "אמר לו איני משאילך כדרך שלא השאלתני, זו היא נקימה וכו'. אמר לו הילך, איני כמותך שלא השאלתני זו היא נטירה", או שעובר באיסור אף אם חושב כן בלבו ואע"פ שאינו אומר לו.
והנה היראים (הנ"ל) והסמ"ג (הנ"ל) העתיקו את לשון הגמ', ומשמע שסברו שהאיסור הוא דוקא באופן שאומר לחבירו דברים הללו, אבל אין איסור אם רק חושב כן בלבו.
אבל החינוך (הנ"ל) כתב, "ועובר עליה וקבע בלבו לשנוא חבירו על שהרע לו עד שיגמלהו כרעתו עבר על לאו זה". וכן כתב הרמב"ם (דעות ז, ח) "העושה כזה עובר בלא תטור, אלא ימחה הדבר מלבו ולא יטרנו, שכל זמן שהוא נוטר את הדבר וזוכרו שמא יבא לנקום, לפיכך הקפידה תורה על הנטירה עד שימחה העון מלבו ולא יזכרנו כלל". ומבואר מדבריהם שהאיסור הוא על מחשבת הלב בלבד.
[ועי' באהבת חסד (א, ד) שכתב, "ודע עוד דמוכח מכל הראשונים דאיסור הנקימה הוא אפילו אם לא השיב לו איני משאילך וכו' אלא משידע בנפשו שמטעם זה הוא מונע מלהיטיב עמו עובר בלאו זה, וכן לענין נטירה אין האיסור בזה דוקא על הדבור אלא על נטירת הלב אלא צריך שימחה הדבר מלבו". אמנם מדברי היראים והסמ"ג נראה לא כן].
וצריך ביאור מהו שורש מחלוקתן של הראשונים בגדר איסורים אלו.
ה. ונראה לבאר ולהקדים, שהנה בטעם האיסור לנקום כתב הרמב"ם (שם, ז) הנוקם מחבירו עובר בלא תעשה שנאמר לא תקום, ואף על פי שאינו לוקה עליו דעה רעה היא עד מאד, אלא ראוי לו לאדם להיות מעביר על מדותיו על כל דברי העולם שהכל אצל המבינים דברי הבל והבאי ואינן כדי לנקום עליהם". וכן כתב בספר החינוך (שם), "משרשי המצוה, שידע האדם ויתן אל לבו כי כל אשר יקרהו מטוב עד רע, הוא סיבה שתבוא עליו מאת השם ברוך הוא, ומיד האדם מיד איש אחיו לא יהיה דבר בלתי רצון השם ברוך הוא, על כן כשיצערהו או יכאיבהו אדם ידע בנפשו כי עוונותיו גרמו והשם יתברך גזר עליו בכך, ולא ישית מחשבותיו לנקום ממנו כי הוא אינו סיבת רעתו, כי העוון הוא המסבב".
ומבואר מדבריהם, שמדת הנקמה בעצמותה היא מדה גרועה, כי כל העולם הזה כולו הבל, וכן הכל מאתו יתברך ואין מקום לשנאת חבירו כלל בזה העולם, והכל מפני עוונותיו.
אולם מדברי הרמב"ן והיד הקטנה (הנ"ל) נראה שהם סברו שאין חסרון בעצם הנקמה בחבירו, שהרי הם דימו את הנקמה לחיוב כפל ונזיקין, שמצד הסברא היה מקום לומר שע"פ ההיגיון והמשפט יש להניח לאדם לנקום בחבירו ולא להשאיל לו חפציו כיון שאף הוא לא השאיל לו, אלא שכתבו לחלק שאזהרת התורה היא שלא לנקום בדבר שחבירו אינו מחוייב לעשות עבורו, ולכן שונה איסור נקמה מחיוב תביעת נזיקין. ועכ"פ מבואר מדבריהם שאין איסור הנקמה מצד הנוקם, אלא מצד גדרי בין אדם לחבירו, שאף שחבירו לא התנהג עמו כראוי ע"פ מדת החסד וההטבה, בכל זאת אמרה התורה שלא להינקם ממנו על כך, כיון שאינו מחוייב בדבר על פי הדין.
ולפי זה מובן היטב מחלוקתן של הראשונים, שהרמב"ם והחינוך סברו שהנקמה מצד עצמה היא מדה גרועה, וא"כ אין גדר האיסור הוא של בין אדם לחבירו אלא הוא איסור מצד הנוקם, ולכן לא חילקו אם ציערו בממון או צער הגוף ולעולם אסור לנקום ממנו, כי הנקמה מצד עצמה היא מדה מגונה שהזהירה עליה התורה, ולכן אין שום סברא לחלק באיזה אופן חבירו ציערו, והכל הבל ומאת ה'. וכן אין לחלק בין אם אומר לחבירו מדוע אינו משאילו או שרק חושב כן בליבו, כי האיסור הוא מצד הנוקם עצמו שיש בו מדה רעה זו, ולכן אף אם חושב את הדברים בלבו עובר באיסור זה.
אבל היראים והסמ"ג סברו כדברי הרמב"ן והיד הקטנה שאין חסרון מצד הנקמה עצמה, ומצד הסברא היה מקום לומר שיכול לנקום ולהתנהג עם חבירו כפי שהוא התנהג עמו, אלא שבכל זאת הזהירה התורה שלא לנקום מחבירו כי לא היה מחוייב בכך ואין להתנהג עמו בדרכי נקמה עבור כן, ונמצא שהוא בגדרי איסור של בין אדם לחבירו, ולכן יש סברא לחלק בין צער הגוף לצער ממון, שדוקא אם ציערו בממון שלא השאילו בזה אמרה התורה שלא להינקם ממנו, אבל אם ציערו צער הגוף מותר לצערו ולהינקם ממנו, כי חבירו עבר על איסור, והוא כגדרי נקמה של תשלומי נזיקין שמותר לתבוע ממנו, (כן ביאר ביד הקטנה, שם. אלא שצ"ע מדברי הגבורת ארי (יומא, שם) שכתב, שיש איסור לנקום ולנטור אף ממי שנקם ממנו, וכגון ששמעון ביקש מראובן מגל ולא השאילו, ולמחר ביקש ראובן קרדום ושמעון נקם ממנו דרך נקמה ולא השאילו, ואח"כ בא שמעון שנית וביקש מראובן את המגל אסור לו לנטור וכ"ש לנקום (וכן פירש המלבי"ם. ולפי זה ביארו מדוע שינו בגמ' שלגבי נטירה כתבו מגל ולגבי נקימה כתבו קרדום, כי הכל הוא מעשה אחד), ולפי סברת היד הקטנה צ"ב מדוע אסור לו לנקום ממנו והלא חבירו עבר על איסור).
וכן היראים והסמ"ג סברו שהאיסור הוא דוקא באופן שאומר לו שאינו משאילו, כי גדר האיסור הוא של בין אדם לחבירו ולא מצד מעשה הנקמה עצמה, ולכן אינו עובר על מחשבת לבו בלבד, אלא רק אם נוקם מחבירו, וזה שייך רק כשחבירו יודע שהוא נוקם ממנו.

כמובן שקודם כל צריך לדעת היטב את גדרי ההלכה במצוה זו מה נאסר ומה מותר וכו', מה עיקר הדין ומה לא וכו', ורק לאחר מכן לדון רעיונית, לאור הנתונים שבהלכה.
יש הרבה דברים שלא ידועים לציבור בהלכות אלה, וממילא חושבים וכו'.
יש ספרים שלמים שנתחברו על מצוה זו, בהבאת כל דברי חז"ל והראשונים והפוסקים וסידור הדברים במשנה סדורה הלכה למעשה מילתא בטעמא.
למשל ספר מסדרת בין אדם לחבירו של מכון תורת האדם לאדם על מצוות לא תיקום ולא תיטור, או ספר מסדרת לרעך כמוך על מצוה זו.
יעויי"ש ובעז"ה יימצא נחת.