פורום אוצר החכמה

סעדיה כתב:או"ח ח"א סי' קס"ו

יוסף משה כתב:חשוב להדגיש שזמן ר"ת אליבא דהאג"מ תואם את זמן הגאונים שלנו מעיקר הדין (עי' אג"מ או"ח ד:סב).

יוסף משה כתב:ב"myzmanim" כותבים ש50 דק' בשיא הקיץ בניו יורק שווה ל43 דק' בירושלים. זו פחות או יותר שיטת הגרימ"ט לזמן מוצ"ש.

לעומקו של דבר כתב:האם יש למישהו עוד דוגמאות לחומרות רבינו משה?]

ישראל אליהו כתב:

לעומקו של דבר כתב:האם יש למישהו עוד דוגמאות לחומרות רבינו משה?]

viewtopic.php?f=7&t=25491&p=260572#p260572

רחמנא ליבא בעי כתב:בעל אגרות משה כתב באו"ח ח"א סי' קנג, שהרוצה לאפות מצות על טס ברזל, צריך שלא תהיה המצה מגולה לאויר, לפי שהאויר מקרר ואפשר שמלמעלה תתחמץ עד שלא תאפה, ולכן צריך לעשות לתנור גג וכתלים.
בחיפוש בינוני לא מצאתי שו"ת נוסף שהזכיר תשובה זו, או שדן באותו ענין. אם יש מי מהחו"מ ומן הבקיאים במנהגי הקהילות שמכיר איזכור כזה, או עדות מקהילה כלשהי על אפיית מצות בחוץ כשהמצות חשופות לשמש, אודה לו אם יעלה לאשכול זה, כי יש חבורות מצות, שלדידם הדבר נוגע למעשה.

יאיר1 כתב:יש עוד דבר דוגמת חומרה.
ר' משה אומר, שמי שפשט את הטלית בלילה, לא ילבשנה שנית.

יוסף משה כתב:

יאיר1 כתב:יש עוד דבר דוגמת חומרה.
ר' משה אומר, שמי שפשט את הטלית בלילה, לא ילבשנה שנית.

לא מדויק. הוא כותב (יו"ד ח"ב סי' קל"ז) "איני רואה בזה איסור אבל צורך והדור ללובשו בחזרה נמי ליכא".

יאיר1 כתב:עוד חומרה.
החמיר לחוש בבעלי תשובה לבן הנדה, במקום שהרבה פוסקים כתבו שלא לחוש לזה, כל אחד וטעמו הוא.
אמנם למעשה הקל מסברא אחרת, דמי ייאמר דהא בן הנדה, ואפשר שאימו הלכה לים או לבריכה, וחישבן בזה כמה עניינים, אך באופן שנודע שלא היתה בים או בריכה הורה לחוש. והיקל רק בנכד.

לעומקו של דבר כתב:(והאמת שעל זמרא דמנא יש הרבה להאריך וכו' שעיקר ההיתר שנוהגין מפוקפק כידוע. ומידי שנה בשנה אני נוהג בספיה"ע לפקפק במה שהחמירו שלא לשמוע מוזיקה מ"ט' יום, ואחר בירור מתברר לי שגם כל השנה זה הרבה יותר אסור ממותר... ואומרים שהקילו מפני חולשת הדור שהכל חלשי הנפש. אגב אני נזכר שהקלויזנבורגר החמיר בזה ומחה במנהג)

מבני עליה כתב:

יאיר1 כתב:עוד חומרה.
החמיר לחוש בבעלי תשובה לבן הנדה, במקום שהרבה פוסקים כתבו שלא לחוש לזה, כל אחד וטעמו הוא.
אמנם למעשה הקל מסברא אחרת, דמי ייאמר דהא בן הנדה, ואפשר שאימו הלכה לים או לבריכה, וחישבן בזה כמה עניינים, אך באופן שנודע שלא היתה בים או בריכה הורה לחוש. והיקל רק בנכד.

צ"ע

יאיר1 כתב:

מבני עליה כתב:

יאיר1 כתב:עוד חומרה.
החמיר לחוש בבעלי תשובה לבן הנדה, במקום שהרבה פוסקים כתבו שלא לחוש לזה, כל אחד וטעמו הוא.
אמנם למעשה הקל מסברא אחרת, דמי ייאמר דהא בן הנדה, ואפשר שאימו הלכה לים או לבריכה, וחישבן בזה כמה עניינים, אך באופן שנודע שלא היתה בים או בריכה הורה לחוש. והיקל רק בנכד.

צ"ע

מה?

מבני עליה כתב:אך איזה צד בעולם יש שהבריכה השאובה כולה תטהר אפילו מדאורייתא ?

לעומקו של דבר כתב:נתתי את ליבי אחר שנודע בכוחא דהתירא שלו, לתור אחר המקומות ששם הוא מחמיר שלא כהמנהג להקל.

חובב_ספרים כתב:

לעומקו של דבר כתב:נתתי את ליבי אחר שנודע בכוחא דהתירא שלו, לתור אחר המקומות ששם הוא מחמיר שלא כהמנהג להקל.

זה לא הגדרה טובה לדרכו בפסק. הוא לא היה מחפש קולות אלא שהיה לו האומץ לפסוק על פי דעתו. היום מפחדים לפסוק לקולה, ואפשר לראות בכמה תשובות של פוסקי זמנינו שגם כשדעת המחבר הוא להקל למעשה הוא מפחד להורות כן ומורה בכל זאת להחמיר. אצל האג"מ אם דעתו היה להקל הוא היה מורה להקל. אבל הוא לא חיפש להקל דוקא אלא פסק כפי מה שיצא לו.

מה שנכון נכון כתב:

מבני עליה כתב:אך איזה צד בעולם יש שהבריכה השאובה כולה תטהר אפילו מדאורייתא ?

כולו שאוב הא מחלוקת ראשונים אם פסול מה"ת או מדרבנן. הרמ"א פוסק שהוא מה"ת, ובדעת השו"ע נחלקו האחרונים.
[אבל צריך שלא תהיה הברכה כלי לפני שתקבע בארץ].

פלתי כתב:

חובב_ספרים כתב:

לעומקו של דבר כתב:נתתי את ליבי אחר שנודע בכוחא דהתירא שלו, לתור אחר המקומות ששם הוא מחמיר שלא כהמנהג להקל.

זה לא הגדרה טובה לדרכו בפסק. הוא לא היה מחפש קולות אלא שהיה לו האומץ לפסוק על פי דעתו. היום מפחדים לפסוק לקולה, ואפשר לראות בכמה תשובות של פוסקי זמנינו שגם כשדעת המחבר הוא להקל למעשה הוא מפחד להורות כן ומורה בכל זאת להחמיר. אצל האג"מ אם דעתו היה להקל הוא היה מורה להקל. אבל הוא לא חיפש להקל דוקא אלא פסק כפי מה שיצא לו.

גם בית הלל לא חיפשו קולןת, ובית שמאי לא חיפשו חומרות, ועם כל זה אנו רואים שעפ"י רוב אלו הקילו ואלו החמירו. משמע שיש איזו נטיה טבעית בדבר.

אבא יודן כתב:

לעומקו של דבר כתב:(והאמת שעל זמרא דמנא יש הרבה להאריך וכו' שעיקר ההיתר שנוהגין מפוקפק כידוע. ומידי שנה בשנה אני נוהג בספיה"ע לפקפק במה שהחמירו שלא לשמוע מוזיקה מ"ט' יום, ואחר בירור מתברר לי שגם כל השנה זה הרבה יותר אסור ממותר... ואומרים שהקילו מפני חולשת הדור שהכל חלשי הנפש. אגב אני נזכר שהקלויזנבורגר החמיר בזה ומחה במנהג)

דורשי רשומות כבר שחקו על זה "האם לפני שמשתדכים שואלים זה לקבל זה אם נשמע שם מוזיקה? לאמור העצבים זה לא ככה ככה..."

יאיר1 כתב:למעשה הקל מסברא אחרת, דמי ייאמר דהא בן הנדה, ואפשר שאימו הלכה לים או לבריכה, וחישבן בזה כמה עניינים.

יט. אם יש מעלה למנוע מלישא בן או בת שנולדו מן הנדה והם יראי שמים ובעלי מידות טובות ‏
בבן ובת שנולדו מן הנדה שמותרין מדינא אפילו לכהונה, ומה שאיתא בש"ע אה"ע סימן ד' סעיף י"ג שהוא פגום, איתא בבית ‏שמואל ס"ק ט"ו בשם הדרכי משה, שאין זה מצד איסור אלא שראוי להתרחק מהם. ומטעם זה כתב דאין שום צורך להמתין ג' ‏חדשים כשנזדמן שטעתה ולא טבלה כראוי, דלא כהט"ז יו"ד סימן קצ"ו ס"ק י"א, וכן כתב בנקה"כ שם והוא פשוט. ואדרבה תמוה ‏שיטת הט"ז שמצריך בשביל זה להמתין ג' חדשים, דודאי הא מודה דאין בזה שום איסור ממש. ואולי כוונת הט"ז הוא כדי שלא ‏יצטרך לגלות כשמשדכין לו איזה אשה שהוא נולד מאשה שנתעברה בנדותה, ולא יהיה טענה שאם היתה יודעת לא היתה ‏מתקדשת לו כשהוא בן הנדה, וכשהיא בת הנדה לא היה מקדשה. עכ"פ לכו"ע זה שהוא פגום אינו לפוסלה ולאוסרה ממש, אלא ‏לעצה טובה להתרחקות בעלמא כשאפשר לו ליקח אשה שנתעברה בהיתר. ‏

ומאחר שליכא איסורא כלל אלא עצה טובה להתרחקות, שהוא מזה שהבנים שנולדו מהנדה הם בעלי מדות רעות, כמו עזי פנים ‏וכדומה, דאיתא במס' כלה והביאו הגר"א בס"ק ל' (עז פנים רבי יהושע אומר בן הנדה). א"כ יש לנו סימן שאלו בנים ובנות שהם ‏בעלי מדות טובות ואין להם עזות הרי אינם בני ובנות נדה. אבל ודאי הם רק בחשיבות סימנים, ואין זה ודאי ממש, ולא היו ‏סומכין ע"ז אם היה אסור בן הנדה אפילו מדרבנן, וכ"ש אם מדאורייתא לקהל או לכהונה לא היה שייך להתיר בשביל זה. אבל ‏כיוון שליכא שום איסור אלא מעלה בעלמא, יש לסמוך על הסימנים אלו ולומר שאינו בן ובת נדה. ואף שידוע שלא הלכה למקוה ‏לטבול, הא אפשר שכשהלכה לרחוץ בים או בבריכות הגדולות העשויות בבתי מלון ובפונדקאות הגדולות - שלרובן אין בהן פסול ‏דאורייתא - והיתה טבילתן כשרה מן התורה, ששוב אינה בחשיבות נדה לעניין בניה. וטבילת נדה לבעלה חולין היא, ונטהרה ‏בלא כוונה, כמפורש בחולין דף ל"א ע"א,. ואף שהיתה לבושה בהבגד שלובשות הנשים בעת שרוחצות בים ובבריכות, נכנסות שם ‏המים, ועולה לה הטבילה. והיה ידוע לשמים שהוא בזמן שראויה לטבול מנדתה, ואז כשעדיין היתה טהורה נתעברה מבעלה. ‏ונמצא שאלו שהם יראים ושלמים, אף שהם בני ובנות נשי שלא שמרו הלכות נדה, וגם הם בעלי מדות טובות מתנהגים בדרך ארץ ‏כראוי, אין לעכב מלהתחתן עמהם אף מצד המעלה.

אליהו.ב כתב:אחרי הכל, הרי לא הפסיקה בטהרה ולא מנתה ז' נקיים??

ואף אם נימא דספירת ז' נקיים בעינן ספורים לפנינו ולא סגי במה שפסקה דמיה ז' ימים עיין בחו"ד סימן קצ"ו סק"ג, מ"מ זהו רק כשהיתה זבה בראיית ג' ימים בי"א יום ובזה"ז מונין לעולם ז' ימים נקיים אבל הרוב אינן זבות ונטהרה מדין התורה תיכף כשפסקה לראות ועברו ז' ימים מתחלת ראייתה שטהרה זו אינה צריכה ידיעה כהא דספורים לפנינו שלכן במה שהיה גלוי כלפי שמיא שפסקה מלראות נטהרה בטבילה מן התורה ששוב ליכא שום פגם על הבת שלכן יש לסמוך אסימנים כדלעיל (ראה שם לעיל: "דחז"ל נתנו במס' כלה סימנים לבן הנדה... איכא סימן לבן הנדה שהוא מקולקל")

שלמה בן חיים כתב:אני חוזר על הנאמר למעלה, אך כיון שהשיבו על הדברים בטעות אכתוב שוב:
כל המפורסם כביכול כי האגרות משה היה 'מיקל', אינו נכון. כידוע מרן זצ"ל התבטא פעם על עצמו שלעולם לא היקל, קולא זה שמצדדים להקל כשיש מקום להחמיר, והיינו במקום שעיקר הדין לחומרא אלא שמצרפים שיטות וכדומה בכדי להקל. הוא לא צירף שיטות בכדי להקל, אלא רק כשיצא לו בסוגיא מותר פסק שמותר, וכשיצא לו להחמיר החמיר. ובכן הספר אגרות משה מלא בחומרות ולאו דווקא בקולות. וכמעט אין ספר שו"ת כהאגרות משה שלא נמצא בו כמעט צירופי שיטות להקל, אלא שפעמים שיטתו יצאה להקל בדברים שהחומרא ידועה, אך כמו כן יש מקומות שהקולא ידוע והוא החמיר, אך מה לעשות שדרך העולם לילך אחר הקולות ולא אחר החומרות. גם הקולות שלו שלפעמים מפורסמות יותר ממה שהיקל באמת. אין כמעט באגרות משה נסיון להקל בגלל שכך נהגו העולם וכל מיני דברים כאלו שמצויים אצל הפוסקים המקילים. יש באגרות משה הרבה חומרות כמעט בכל נושא אין העת בידי כעת לכתוב דוגמאות לכך, אך אי"ה כשיתפנה לי איזה זמן אעשה רשימה של חומרות שיש באגרות משה. נכון מה שכתבו לעיל שענין החומרא והקולא יכול להיות גם איזה נטייה טבעית, אך ממש לא אצל האגרות משה. אלא אצל אחרים אצל מרן זצ"ל לא מוצאים בשום מקום רצון להקל.
ואגב לפותח האשכול, לא מומלץ ללמוד אגרות משה בשכבך במטתך, אגרות משה הוא ספר שצריך לעיין בו בעיון רב.