פורום אוצר החכמה

מפורסמים דברי המהרי״ק (בסי׳ קל״ז) שחידש- אם גוי כפה ישראל לבשל לו תבשיל הוי בגדר משאצל״ג, דהוא מבשל רק כדי להיפטר מאונס הגוי. וראיתי דברי הגר״י הרצוג זצ״ל (בתשובות ופסקים סי׳ נד׳) ודברי הגראי״ה זצ״ל (אגרות ג׳, תשס״ה) שהסבירו למה דבריו קשים להולמם. ושתי שאלות לי בדבר:
א. מי עוד עמד בדברי המהרי״ק ואנה צידד ומדוע.
ב. אם נניח שמלאכות שבת נלמדות מאותו פס׳ שנלמד מלאכות ע״ז (מבואר בכמה מקומות שבת ע׳. סנהדרין סב׳.) האם יש משאצל״ג במלאכת ע״ז? וכגון שרצה לחפור בור והיתה שם אבן תקועה והוציא אותה וזרק אותה למרקוליס אם אמרינן בזה משאצל״ג? ואם כן איך ייתכן לדברי המהרי״ק שאחת מג׳ עבירות צריך למסור נפשו על דרבנן? בעוד וחי בהם דאורייתא. אבל זה כנראה לא נכון כי אני לא זכור דין כזה בע״ז

למיטב זכרוני יש על זה במחנה ישראל למרנא הח"ח

עמד ע"כ ר' משה הרשלר בקובץ על רפואה והלכה (אאל"ט)
דברי הח"ח צ"ע ואכמ"ל.

עי' שו"ת אגרות משה ח"א סי' קכ"א

עי' מהרש"א ח"א ב"ב קיט. שכ' כעי"ז לגבי המקושש.

עושה חדשות כתב:עי' מהרש"א ח"א ב"ב קיט. שכ' כעי"ז לגבי המקושש.

וקדושת לוי עה"ת.

אמסטרדם כתב:

עושה חדשות כתב:עי' מהרש"א ח"א ב"ב קיט. שכ' כעי"ז לגבי המקושש.

וקדושת לוי עה"ת.

וע"ע בישורון כרך לד (ניסן ע"ו) מש"כ הגרי"ב שמעונוביץ בעמוד רב.

עושה חדשות כתב:עי' מהרש"א ח"א ב"ב קיט. שכ' כעי"ז לגבי המקושש.

ז"ל -

... כיון שלא היה צריך למלאכה זו אלא לידע באיזו מיתה כו' ה"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה כמו חופר גומא וא"צ אלא לעפרה שהוא פטור לר"ש ומיהו הוא ודאי דהיה חייב מיתה בדיני אדם שלא ידעו העדים שהתרו בו שהוא עשה על דעת זו ואינן אלא דברים שבלב ודנין היו אותו למיתה ע"פ העדות ...

שמעתי מא' מגאוני הזמן שליט"א שהעיר ע"ז בחריפות, היתכן לומר כי משה רבינו טעה והרג אדם על חינם, ואף הסכימה דעת המקום לדעתו בענין הזה.

ואני הקטן איני רואה בזה תימה כ"כ, כיון שכך הוא הדין בדיני אדם, ולא בשמים היא וכו', (ותנא דמסייע לי כנגד הגאון הנ"ל, ה"ה המהרש"א זי"ע). אבל מאידך יש בזה מן הטענה, כי סו"ס כלפי האמת הוי עונש שלא כדין. ונבוך אני בזה.
מה דעתכם?

עושה חדשות כתב:

עושה חדשות כתב:עי' מהרש"א ח"א ב"ב קיט. שכ' כעי"ז לגבי המקושש.

ז"ל -

... כיון שלא היה צריך למלאכה זו אלא לידע באיזו מיתה כו' ה"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה כמו חופר גומא וא"צ אלא לעפרה שהוא פטור לר"ש ומיהו הוא ודאי דהיה חייב מיתה בדיני אדם שלא ידעו העדים שהתרו בו שהוא עשה על דעת זו ואינן אלא דברים שבלב ודנין היו אותו למיתה ע"פ העדות ...

שמעתי מא' מגאוני הזמן שליט"א שהעיר ע"ז בחריפות, היתכן לומר כי משה רבינו טעה והרג אדם על חינם, ואף הסכימה דעת המקום לדעתו בענין הזה.

ואני הקטן איני רואה בזה תימה כ"כ, כיון שכך הוא הדין בדיני אדם, ולא בשמים היא וכו', (ותנא דמסייע לי כנגד הגאון הנ"ל, ה"ה המהרש"א זי"ע). אבל מאידך יש בזה מן הטענה, כי סו"ס כלפי האמת הוי עונש שלא כדין. ונבוך אני בזה.
מה דעתכם?

אמנם הוא נהרג לכאורה "על חינם", אבל בפנימיות ניתן לומר שהוא נהרג כדי לקדש שמו יתברך, ולא הייתי אומר שזו פחיתות למשה רבינו.

ועוי"ל שהא גופא מלמד אותנו הקב"ה בסיפור זה - שההלכה נפסקת לפי ראות עיני הדיינים ולא לפי מחשבות הלב.

לא כל כך הבנתי.
אם הטענה היתה שנהרג בטעות כגון שהעידו שקר או ששגגו העדים במציאות אני מבין את הדיון. אבל אם הטענה לסיבת ההריגה היא דברים שבלב אינם דברים, אין פירוש הדבר שב"ד לא מאמינים לו שזה מה שחשב אלא שאין הדברים יכולים להוציא מאמירתו (כגון קבלת התראה) וממילא המעשה באמת נחשב מעשה איסור. דוגמא לדבר אם אדם חשב בעניין ממוני שלא מוכר אלא באופן מסויים והתנאי הזה הוא דברים שבלב, לא רק בי"ד יפסקו שלא צריך שיתקיים התנאי אלא גם הוא אסור לקחת את הממון.

רק אולי לא התכוונתם באמת לדברים שבלב וסבירא לכו שבעצם כדי לפטור ממיתה דברים שבלב גם מהני, רק שאין אנו מאמינים לטענתו. וע"ז אתם דנים.

הרב אוצה"ח.
השאילה היא מה הדין כשאני 'יודע' בוודאות שהמחלל שבת שב"ד עתידים לסוקלו, הוא באמת נתכוין לדבר אחר והו"ל מלאכה שאצל"ג, האם כלפי היודע ג"כ המיתה הזו היא צודקת ומחוייבת, כי כך ב"ד צריכים להכריע וכל השאר זה בגדר דבשב"ל, או דרמיא עליו חיובא לעשות כל טצדקי כדי לפטור אותו ממנה. לענ"ד הצד השני נראה יותר. ולכן אני נבוך בהאי טענה כנגד דברי המהרש"א.

על דברי המהרי"ק, ראה עוד יביע אומר ח"ח או"ח סי' לח.

החתן סופר כתב:מפורסמים דברי המהרי״ק (בסי׳ קל״ז) שחידש- אם גוי כפה ישראל לבשל לו תבשיל הוי בגדר משאצל״ג, דהוא מבשל רק כדי להיפטר מאונס הגוי. וראיתי דברי הגר״י הרצוג זצ״ל (בתשובות ופסקים סי׳ נד׳) ודברי הגראי״ה זצ״ל (אגרות ג׳, תשס״ה) שהסבירו למה דבריו קשים להולמם. ושתי שאלות לי בדבר:
א. מי עוד עמד בדברי המהרי״ק ואנה צידד ומדוע.
ב. אם נניח שמלאכות שבת נלמדות מאותו פס׳ שנלמד מלאכות ע״ז (מבואר בכמה מקומות שבת ע׳. סנהדרין סב׳.) האם יש משאצל״ג במלאכת ע״ז? וכגון שרצה לחפור בור והיתה שם אבן תקועה והוציא אותה וזרק אותה למרקוליס אם אמרינן בזה משאצל״ג? ואם כן איך ייתכן לדברי המהרי״ק שאחת מג׳ עבירות צריך למסור נפשו על דרבנן? בעוד וחי בהם דאורייתא. אבל זה כנראה לא נכון כי אני לא זכור דין כזה בע״ז

א. הציור בגמרא עליה דן המהרי"ק הוא במקום שהעכו"ם אנס את הישראל לקצור השחת ולשדותו בנהר - וע"ז הקשה המהרי"ק דלכאורה הוו משלאצל"ג משום שהישראל עשה את המלאכה להציל את עצמו ממות - (ולכאורה יש לדון גם כן דהוו משלאצל"ג משום שנאנס גם לשדותו בנהר) ולכן פי' המהרי"ק כיון דמיירי בשעת השמד מחויב למסור עליה לא פחות מערקתא דמסאני.

ב. מלאשצל"ג הוא פטור משום מלאכת מחשבת אסרה תורה ובוודאי אין זה פטור רק במלאכת שבת ולא בשאר איסורים שבתורה

ג. זרק אבן למרקוליס בלי כוונה לעבודה לא גרע מעובד ע"ז מאהבה ומיראה דלרבא מותר וכוותיה נקטינן

ד. באותו ענין ראיתי בספר חמרא וחיי עמ"ס סנהדרין לפרש למה בשבת אינו מצווה ליהרג ואל יעבור הרי שקולה שבת כע"ז, וע"ז תירץ משום דבנאנס לחלל שבת אינו עובר עליה משום דהוו מלשאצל"ג

כתבן כתב:עי' שו"ת אגרות משה ח"א סי' קכ"א

תודה רבה

יל"ע בדברי המהרי"ק, למאי אסרה תורה וציוותה על שביתת עבדו הכנעני, והרי אין העבד עושה כן אלא מחמת ציווי רבו ושעבודו אליו, ולדבריו הא הויא מלאכה שאצל"ג.

כגון טבי עבדו של ר"ג שניחא ליה במאי דניחא לרביה

בפיוט של רבי פנחס הכהן על תפילות משה להינצל ממיתתו מופיע הקטע הבא, אולי יש בו רמיזה לחשש שלא היה ראוי המקושש להיענש.

עושה חדשות כתב:

עושה חדשות כתב:עי' מהרש"א ח"א ב"ב קיט. שכ' כעי"ז לגבי המקושש.

ז"ל -

... כיון שלא היה צריך למלאכה זו אלא לידע באיזו מיתה כו' ה"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה כמו חופר גומא וא"צ אלא לעפרה שהוא פטור לר"ש ומיהו הוא ודאי דהיה חייב מיתה בדיני אדם שלא ידעו העדים שהתרו בו שהוא עשה על דעת זו ואינן אלא דברים שבלב ודנין היו אותו למיתה ע"פ העדות ...

שמעתי מא' מגאוני הזמן שליט"א שהעיר ע"ז בחריפות, היתכן לומר כי משה רבינו טעה והרג אדם על חינם, ואף הסכימה דעת המקום לדעתו בענין הזה.

ואני הקטן איני רואה בזה תימה כ"כ, כיון שכך הוא הדין בדיני אדם, ולא בשמים היא וכו', (ותנא דמסייע לי כנגד הגאון הנ"ל, ה"ה המהרש"א זי"ע). אבל מאידך יש בזה מן הטענה, כי סו"ס כלפי האמת הוי עונש שלא כדין. ונבוך אני בזה.
מה דעתכם?

ראה בארוכה לקוטי שיחות כח ע׳ 95 שכתב עד״ז