פורום אוצר החכמה

ידוע מש"כ המאירי בשבת קיח:

מצות עונג שבת גדולה עד מאד וענינה הוא לפי ממונו של אדם ולפי מה שרגיל בו בחול והוא שאמרו אפי' דבר מועט ועשאו לכבוד שבת הרי קיים מצות עונג שבת וכלל הדברים עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות ובירושלמי אמרו במה מענגו מר אמר בשינה ומר אמר בתלמוד תורה ולא פליגי כאן בתלמיד כאן בבעל הבית ופירשו בה רבותי שהתלמיד מענגו בתלמוד תורה ובעל הבית בשינה ואני אומר הפך הדברים שהתלמיד ששונה כל ימי השבוע מקיים בשבת עונג שינה שלא יהא שכלו לואה יותר מדאי אבל בעל הבית שמתעסק כל ימות החול בעסקיו ראוי לו להתעסק מעט בשבת בתלמוד תורה דרך עונג והוא שראיתי שם לא ניתנו ימים טובים ושבתות אלא לעסוק בהם בדברי תורה על ידי שהוא טריח בחול ואין לו פנאי ניתנו לו ימים טובים ושבתות לעסוק בהם בדברי תורה ואף במדרש מתן תורה ראיתי בסוף פרשתא תליתאה ר' יוחנן בשם ר' יוסה לא ניתנה שבת אלא לתענוג ר' חגאי בשם ר' שמואל לא ניתנה שבת אלא לתלמוד תורה ולא פליגין מאן דמר לתענוג אלו תלמידי חכמים שיגעים בתורה כל ימי השבוע ובשבת מתענגים מאן דמר לתלמוד תורה אלו הפועלים שעוסקים במלאכתן כל ימות השבוע ובשבת באים ומתענגים בתלמוד תורה

וכעת ראיתי שבתש' הרמ"א המפורסמת סי' ז על עיסוקו בפילוסופיא, יש לזה ג"כ סמך, ז"ל

ומ"מ אומר שסהדי במרומים שכל ימי לא עסקתי בזו רק בשבת ויו"ט וח"ה בשעה שבני אדם הולכים לטייל, וכל ימות החול אני עוסק כפי מיעוט השגתי במשנה ובתלמוד ובפוסקים ובפירושיהם, ושרי לצורבא מרבנן לאודועי נפשיה

כמה דברים חשובים בעניין תראה בירושלמי כפשוטו, שבת פט"ו ה"ג, עמ' 190-191 (ד"ה לא ניתנו).

בבלי שבת דקי"ט -
רב ששת בקיטא מותיב להו לרבנן היכא דמטיא שימשא בסיתוא מותיב להו לרבנן היכא דמטיא טולא כי היכי דליקומו הייא. רבי זירא מהדר אזוזי זוזי דרבנן אמר להו במטותא מינייכו לא תחללוניה.

ועי' במפרשים.

ז"ל הפמ"ג סי' שז -

וכלפי שאמרו רבותינו ז"ל דאסור להרבות בשיחה בטילה בשבת, וכן כתב הר"מ ז"ל [שם] פרק כ"ד הלכה ד' מירושלמי [שבת פרק טו הלכה ג], והביאו התוספות [שם] קי"ג ב' (בב"ח עמוד רפו ד"ה ודבר הטור מיישב פירוש רש"י שם ד"ה שלא יהא מקח וממכר, לדבר לבד), וקשה, שיחה בטילה שאין צריך כלל, בחול נמי כל השח עובר בעשה [יומא יט, ב], ומאי איריא להרבות כו'. וכי תימא ודברת בם [דברים ו, ז] ולא בדברים בטילים [מדרש שוחר טוב תהילים לט], ונשי דליתנהו בלימודי תורה שרי לדבר דברים בטילים. ואמיה דרבי שמעון בר יוחאי (אומ') אמר [לה] שבת היום כו', דמסתימת הפוסקים משמע אזהרה זו אף לגברי. ולפי מה שכתב הר"ב ניחא, דשיחה בטילה לספר שמועות דמתענג חבירו, בחול שרי, ובשבת כיון שאין לו ענג אסור.

ולדבריו נפקא, שדברים בטילים המענגים את חבירו ולא את עצמו, בשבת אסור ובחול מותר, ואם מענג את עצמו ולא את חבירו, בחול אסור ובשבת מותר.

לכאורה דבריו פלא שהרי המג"א בקנו ביאר שהאיסור בשיחה בטילה הוא רק בשחוק וקלות ראש וא"כ אין מקום לקושיה.

לפי הגירסא בירו' לפנינו בשבת שם, מצינו חידוש גדול יותר -
רבי חגי בשם רבי שמואל בר נחמן לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לאכילה ולשתייה. על ידי שהפה זה מסריח התירו לו לעסוק בהן בדברי תורה.

ולמה אסרו ללמוד בכתובים בשבת??? משום ביטול בית המדרש ועי' גיטין לח:

יש להוסיף דברי הבא"ח שלימוד תורה בשבת שקול פי אלף מלימוד ביום חול,ובפשטות נקט לשון גוזמה אבל אין מקרא יוצא מידי פשוטו.

הבאח אינו ענין כאן משום שפסק כקבלה
ועפ הזוהק צריך ללמוד ולא חילק בין תח ללא

עושה חדשות כתב:ידוע מש"כ המאירי בשבת קיח:

ואני אומר הפך הדברים שהתלמיד ששונה כל ימי השבוע מקיים בשבת עונג שינה שלא יהא שכלו לואה יותר מדאי אבל בעל הבית שמתעסק כל ימות החול בעסקיו ראוי לו להתעסק מעט בשבת בתלמוד תורה דרך עונג

יש להוסיף דברי הבא"ח שלימוד תורה בשבת שקול פי אלף מלימוד ביום חול,ובפשטות נקט לשון גוזמה אבל אין מקרא יוצא מידי פשוטו.

ומעתה יש לשאול:
ת"ח שיושב ולומד 18 שעות ביממה, כפול ששה ימים בשבוע לומד 108 שעות
ובהנחה שהוא יושב ולומד גם בשבת שלוש שעות דרך תענוג
הרי שהוא לומד 3,108 שעות בשבוע

ולעומתו הבעה"ב שלומד רק בשבת שש שעות,
הרי שהוא לומד 6,000 שעות בשבוע
אתמהה?!?!

שאלה זו שמעתי בשם הרה"ג יוסף יחיאל פרץ שליט"א ר"י תורת מאיר טבריא ופני יהושע ירושלים.

אגב, מהו המקור לדברי הבא"ח הנ"ל???

משך חכמה פ' ואתחנן -
שמור את יום השבת לקדשו כאשר צוך ה' אלקיך. הענין, דהרמב"ן כתב דעיקר השבותין בשבת הוי דבר תורה, שאם לא כן יצא כל היום בטורח מלאכותיו המותרות, כמו משא ומתן וסדור הסחורות. רק התורה מסרה פירושן לחכמים. יעויין בפירושו לתורה, והריטב"א קלסה. והנה טעם השבת יש בו הודעת החידוש שהשי"ת ברא העולם יש מאין, וזהו עדות שמעידים שהוא ברא העולם. ויש טעם פרטי, כדי שיתיחד יום אחד שינוחו ממלאכתם ויפנו לבבם לדעת דרכי ה' והנהגתו, וילמדו תורה ולא יתגשמו בהויות העולם ומסיבותיו. ומצאנו בירושלמי שבת (פרק טו הלכה ג בגמרא) "לא ניתנו שבתות (וימים טובים) אלא לעסוק (בהם) בדברי תורה", וזה כהוראה השניה. "ולא ניתנו שבתות אלא לאכילה ושתיה" - זה מורה שיעיד על החידוש שהשי"ת יצר וברא מאין. וכיון שחידש העולם, תו כל המופתים כאין נגד החידוש, ומי שיצר העולם ימציא פרנסתו, ויאכל וישתה ועליו לשלם, ולא ידאג ליום מחר. והנה במדבר, שהיו כל ישראל אוכלי מן, והיו פנויים מעסק עבודה שדה וכרם, והיו לומדים כל היום תורת ה' עם כל פרטי ההלכות - וכמו שאמרו בספרי כדי שיתבללו דברי תורה בגופן, ולא ניתנו דברי תורה אלא לאוכלי מן [מכילתא בשלח], אם כן לא היה שייך הטעם השני כדי שיעסקו בדברי תורה, רק היה טעם עדות על החידוש. לכן המלאכות שאסורין מדברי תורה היו אסורין, אבל לא השבותין. אבל כיון שנכנסו לארץ, והיו עוסקין בעבודת שדה וכרם ובבנין עירות בעבר הירדן ובמלחמות, היה להם השבת ליום קרוא מקרא קודש לקדשהו בתורת ה' כל היום. ואם השבותין יהיו מותרין, הלא יצאו כל היום במלאכות המותרות ובטורח מרובה - ותורתן אימתי נעשית?! רמזה התורה "שמור את יום השבת לקדשו", ד"שמור" נאמר על הסייג והגדר שיעשו החכמים במצוות, כמו שדרשו בפרק ב' דיבמות (כא, א) "ושמרתם" על הסייגים. וזה שיעשו סייגים בדבריהם השבותים "לקדשו כאשר צוך ה' אלקיך", שלא יפרצו במצות שבת כדי שיהא היום פנוי ממלאכה. ולכן לא זכר כאן את החידוש כמו שזכר בדברות הראשונים, רק אמר (פסוק טו) "כי עבד היית בארץ מצרים וכו' על כן צוך ה' אלקיך לעשות את יום השבת", שתזכור שקבלת עבודתו יתברך ויראתו והחלפת יראת ועבדות ה' היוצר הבורא תמורת עבדות לעבדים. והגם כי 'זכור ושמור בדבור אחד נאמרו' (ראש השנה כז, א), מכל מקום הסידור בא לכוונה שכתבנו כי הדבור היה כפי התכלית האמיתי שכתבנו במקום אחר, כי הנהגה של המדבר לא היה הכוונה בההשגחה.

רד"ק ישעיה נח, יד:

אז תתענג על ה'. אם תתענג את השבת תתענג על ה' כלומר ישפיע לך טובות עד שתתענג עליו ותודה בו ובטובו כי מאתו הכל ובידו, והתענוג על ה' הוא תענוג הנפש, והגאון רב סעדיה פירש תענוג הגוף כלומר תענוג גופך יהיה על ה' [לשם שמים, ומתוך יראת שמים, ובהודאה לקב"ה, וכו'] לא ככסילים שנאמר בהם לא נאה לכסיל תענוג. אבל המשכיל לא ירבה בתענוג יותר מדאי כי אם במשפט, בעבור כי הוא מתעסק בחכמה ובה יתענג יותר, אלא שתענוגי הגוף במשפט ייטיבו שכלו ויחזקו כחותיו השלשה והם כח הזכרונות וכח הבחינה וכח המחשבה.

יודעני בשם אחד מצדיקי הדור הקודם שהיה ממעט בשינה בשבת [אולי לא ישן בכלל], והיה עוסק בתורה בחשק רב ובהתמדה גדולה, מאריך בתפילה בהתלהבות, סעודות שבת בקדושה [למעשה גם מיעט באכילה, והגם שאכילתו היתה בקדושה וברוממות עכ"ז רק טעם מעט מכל דבר], וכל יום השבת היה אצלו חטיבה אחת קודש לה'. וכששאלוהו "מה עם שינה בשבת תענוג" [והו"ה לאכילה ושתיה], היה רגיל לענות: "זה למי שאין לו תענוג גדול יותר".

כלומר [אני כותב כהבנתי]: זה נאמר למי שאין לו תענוג גדול יותר מדברים רוחניים. אבל מי שיש לו תענוג מתורה ותפילה ודביקות [ובוודאי כשהוא אצלו תענוג גדול יותר מאכילה ושתיה ושינה] הוא מקיים מצות עונג שבת בעבודת ה'.

ועיין כעי"ז בספר הכוזרי מאמר שלישי אות א.

וכעת ראיתי שכבר כתב כן הרד"ק כאן. וביותר שכתב כן הרד"ק אחר שהביא את דברי רס"ג שמעיקרא מדובר במי שמתענג על ה' ולא כתענוג הכסילים.