פורום אוצר החכמה

כמדומני שיש לזה הרבה מקורות לכאן ולכאן, אציין כעת הרשום אצלי, ויבואו התחי"ם ויוסיפו.

ערוגת הבושם ח"ג עמוד 150: לא יקרא שמך עוד, בשלהי פ״ק בברכות קורא לאברהם אברם שבא בלאו, אלא מעתה הקורא ליעקב יעקב הכי נמי, שאני התם דהדרי קרא ויאמ׳ אלהי׳ לישר׳ במראות הלילה ויאמר יעקב יעקב, ומשם למד משה רבינו שאמר זכור לעבדיך לאברהם ליצחק וליעקב, ומיכן קשה על שפי׳ ה״ר אליעז׳ ז״ל בצפנת פענח אהא דאמר׳ בתחילת פר׳ ישמעאל דאבני בחמיסר הלא אין בינין בית המקדש דוחה יום טוב, כדאית׳ בפ׳ ידיעת הטומאה. ותירץ כי הקב״ה צוה לבני אדם שלא לבנות ואינו מצווה, ועי' רש"י ר"ה ל. ומההיא דברכות קשה לי אל סברתו.

פרשת בשלח בדעת זקנים: נכחו תחנו. תמה להרב רבי יהודה היאך אמר לו שיחנו על הים לפני בעל צפון והא אמרינן אסור לאדם לומר לחבירו המתן לי בצד ע"ז פלונית צ"ע. ולי נראה דדוקא לאדם אבל להקב"ה לא שהרי מצינו שהקב"ה יושב ודן את כל העולם אפילו בשבת ואפילו בר"ה ויום הכפורים אף על פי שלישראל אסור. ועוד נ"ל דעדיין לא נתנה התורה אין לחוש אף על פי שכבר הוא כתובה ומונחת לפני הקב"ה, ועי' גם רח"פ והדר זקנים שם.

שמות רבה פ"ל ו':
מגיד דבריו ליעקב אלו הדיברות. חקיו ומשפטיו לישראל אלו המשפטים. לפי שאין מידותיו של הקדוש ב"ו מדת ב"ו מורה לאחרים לעשות והוא אינו עושה כלום. והקב"ה אינו כן אלא מה שהוא עושה וגוזר לעשות אומר לישראל לעשות ולשמור.

בבלי ברכות ו' א': אמר רבי אבין בר רב אדא אמר רבי יצחק מנין שהקב"ה מניח תפילין וכו'.

בבלי ברכות ז' א': אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי מנין שהקב"ה מתפלל וכו'.

ירושלמי ראש השנה ז' ב': בנוהג שבעולם מלך בשר ודם גוזר גזירה, רצה מקיימה רצו אחרים מקיימים אותה, אבל הקב"ה אינו כן, אלא גוזר גזירה ומקיימה תחילה. מאי טעמא ושמרו את משמרתי אני ה' אני הוא ששימרתי מצותיה של תורה תחילה. אמר רבי סימון כתיב מפני שיבה תקום והדרת פני זקן ויראת מאלהיך אני ה' אני הוא שקיימתי עמודת זקן תחילה

ראיתי היום בפסיקתא רבתי פ' כג -

טורנוסרפוס הרשע שאל את רבי עקיבא, אמר ליה מה היום מן יומין, אמר ליה ומה גברא מן גברין, אמר ליה מה אמרתי לך ומה אמרת לי, אמר ליה אמרת לי מה נשתנה יומא דשבתות מן כל יומיא, ואמרית לך מה נשתנה טורנוסרופוס (הרשע) מן כל גברייא, אמר ליה המלך רוצה לכבדיני, אמר ליה מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא רוצה שיהיו ישראל מכבדים את השבת, אמר ליה מנו ידע, אמר ליה נהר סמבטיון יוכיח, שכל ימות החול הוא מושך ובשבת אינו מושך, ולא עוד [אלא] שאוכלי המן מעידים עליו, שכל ימות החול היה יורד ובשבת לא היה יורד, הדא הא דכתב ויאמר משה אכלוהו היום כי שבת היום לה' היום לא תמצאהו בשדה (שמות ט"ז כ"ה), א"ל את מובלי לרוח, אמר ליה בעלי אוב יוכיחו וכו', עד (ששלמן) [ששלמו] סדרים חזר אצלו ואמר ליה, אם רוצה שיהיו ישראל מכבדים את השבת מפני מה הוא עושה מלאכה בשבת, אמר ליה ומה מלאכה עושה, אמר ליה משיב רוחות ומעלה עננים ומוריד גשמים, ומזיל טללים ומזריח חמה ומדשן פירות ועונה חיות, כל מה שעושה בחול עושה בשבת, אמר ליה יודע אני שאתה בקי בתורתן של עבריים, לשנים שהם דרים [בחצר] ואם אין זה נותן עירוב וזה נותן עירוב שמא מותרים לטלטל, אבל אחד שהיה דר בחצר הוא מטלטל בכל החצר, כך לפי שכל העולם כולו הוא של הקדוש ברוך הוא ואין לאחר רשות עמו לפיכך הוא מטלטל בכל עולמות

וצ"ע איך התירוץ עונה על כל השאלות. ויש להאריך.

ליקוטי תורה לבעל התניא, תזריע כא, ג:

ובזה יובן מה דאיתא במדרש בראשית רבה פי"א ששאל מין א' מרבי עקיבא אם כדבריך שהקב"ה מכבד את השבת אל ישיב בה רוחות אל יוריד בה גשמים אל יצמיח בה עשב, והשיב לו משל מעירוב והוצאה שברשות א' א"צ עירוב להוצאה כך כל העולם שלו הוא כו'. (ועיין מזה עוד בשמות רבה פ' משפטים פ"ל). ולכאורה אינו מובן שהרי כל שאר חילוקי מלאכות אינן תלויות בחילוק רשויות כלל כגון הזורע כו'...

לדעתי צריך לשנות את הנוסח של הכותרת, הרי ברור לכל שגם כתוב כל מיני דברים בכגון דא, יש בזה סוד, והרי"ז משל בעלמא [או התיחסות עמוקה למצוה].

על עניין זה לא היה אשכול ישן נושן?

עושה חדשות כתב:וצ"ע איך התירוץ עונה על כל השאלות. ויש להאריך.

עי' במצו"ב.

וראה במצורף בזה שכבר קדמו להרב פינקוס בעיקר התירוץ, כולל יישוב קושיית התוס' מתחילת המסכתא על פי זה...

"ווארט" נאה בענין זה.
בבעל הטורים פרשת בא כתב - וינח. ב'. וינח בכל גבול מצרים. וינח ביום השביעי (להלן כ יא). מלמד שנח הארבה בשבת (עיין שו"ט תהלים צב, זהר עקב רעג א).
ושמעתי לבאר, למה לא מצינו כן גבי מכת ערוב, שנחו בשבת.
וי"ל בזה, דטעם המנוחה של הארבה הוא כענין שביתת הבהמה. וא"כ יש חילוק בין שליחת הארבה לערוב, וכמצו"ב בשם הגרי"ז. דהארבה נשלח לאכול, ועצם המכה היא שיבוא הארבה לאכול, ואינו אוכל לצורך עצמו אלא כחייל המלחמה, (כמתואר אצל הנביא יואל דהארבה הוא חיל ה'), משא"כ מכת הערוב שענינה הוא בעצם ביאת החיות למצרים, ואכילתם שם לצורך עצמן היא, ול"ש בזה שביתת בהמתו. ודו"ק. ואמר ידידי שליט"א דבר זה בפני הגרמ"ד הלוי וקילסיה.

ר' חיים פלטיאל שמות פרק יב פסוק א

בארץ מצרים. פי' רש"י חוץ לכרך או אינו אלא בתוך הכרך כו'. תימ' ומה בכך שמליאה גילולים הא קיימא לן כר' יהודה ב"ב דדברי תורה אינם מקבלים טומאה, ותמ"ה דלאו משום קבלת טומאה אלא משום דהק' י"ש שמא כמו כהן דכתיב תרימו תרומה והם כמו קברים ומה לכהן בקברות, וכן יסד הפייט אויל מוכן לעברות מה לכהן בקברות. מי' תימא היאך ירד לתוך מצרים אני ולא מלאך, אי דיבור קל לכ"ש הוא בעצמו. וי"ל כדפי' רש"י (דהש"י) [דוהש'] הוא וב"ד, ובית דינו ירדו תחילה ובטלו הע"ז כדכתיב ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים, ואז לא היתה מלאה גילולים

כתבתי על כך באריכות כאן בפורום, יבואו ויציינו.

נוטר הכרמים כתב:כתבתי על כך באריכות כאן בפורום, יבואו ויציינו.

חכם באשי כתב:על עניין זה לא היה אשכול ישן נושן?

viewtopic.php?f=7&t=3790
ואין בית מדרש בלא חידוש...

מענין לענין, יש לשאול עוד האם הקדש מחוייב בקיום מצוות,
דהנה בחולין קלה. אי' - במוקדשין מאי טעמא לא אמר קרא צאנך ולא צאן הקדש טעמא דכתב רחמנא צאנך הא לאו הכי הוה אמינא קדשים חייבים בראשית הגז,
ובב"מ קיד. אי' לגבי השבת העבוט - הקדש שמסדרין אינו דין שמחזירין אמר קרא ושכב בשלמתו וברכך יצא הקדש שאין צריך ברכה ולא והכתיב ואכלת ושבעת וברכת וגו' אלא אמר קרא ולך תהיה צדקה מי שצריך צדקה יצא הקדש שאין צריך צדקה,
ואולי מצינו כן בעוד מקומות,
ועכ"פ מבו' דלולי ילפו' מקרא היה שייך לחייב את ההקדש בראשית הגז ובהשבת העבוט וכו'.
וצ"ע.

תנדא"ר פי"ח -

מיד אמר יהושע לפניו רבש"ע אמור לי מי הוא אותו אדם שעשה מעשה זה אמר לו הקב"ה מה זה יהושע וכי אני מדבר אליך היום לשון הרע לך אתה ותעמיד שנים עשר שבטים ותשלך עליהם גורל והוצא אותו שעשה אותה מעשה...

אני לא חושב שזה ראייה לנושא. דשם הרי קשה
1. שזה הרי לתועלת ואין תועלת גדול מזה שלא ינגף ישראל לפני אויביו
2. שעכן וודאי יצא מכלל עמיתך.
3. ומי מגלה בגורל לא הקב"ה?

אלא שזה עניין של גנאי שיהא הקב"ה בדבורו דילטור, וא"כ אין לזה שייכות לקיום המצוות.

עוד אשכול בענין אשכולנו:
viewtopic.php?f=7&t=3280

עושה חדשות כתב:כמדומני שיש לזה הרבה מקורות לכאן ולכאן, אציין כעת הרשום אצלי, ויבואו התחי"ם ויוסיפו.

ערוגת הבושם ח"ג עמוד 150: לא יקרא שמך עוד, בשלהי פ״ק בברכות קורא לאברהם אברם שבא בלאו, אלא מעתה הקורא ליעקב יעקב הכי נמי, שאני התם דהדרי קרא ויאמ׳ אלהי׳ לישר׳ במראות הלילה ויאמר יעקב יעקב, ומשם למד משה רבינו שאמר זכור לעבדיך לאברהם ליצחק וליעקב, ומיכן קשה על שפי׳ ה״ר אליעז׳ ז״ל בצפנת פענח אהא דאמר׳ בתחילת פר׳ ישמעאל דאבני בחמיסר הלא אין בינין בית המקדש דוחה יום טוב, כדאית׳ בפ׳ ידיעת הטומאה. ותירץ כי הקב״ה צוה לבני אדם שלא לבנות ואינו מצווה, ועי' רש"י ר"ה ל. ומההיא דברכות קשה לי אל סברתו.

פרשת בשלח בדעת זקנים: נכחו תחנו. תמה להרב רבי יהודה היאך אמר לו שיחנו על הים לפני בעל צפון והא אמרינן אסור לאדם לומר לחבירו המתן לי בצד ע"ז פלונית צ"ע. ולי נראה דדוקא לאדם אבל להקב"ה לא שהרי מצינו שהקב"ה יושב ודן את כל העולם אפילו בשבת ואפילו בר"ה ויום הכפורים אף על פי שלישראל אסור. ועוד נ"ל דעדיין לא נתנה התורה אין לחוש אף על פי שכבר הוא כתובה ומונחת לפני הקב"ה, ועי' גם רח"פ והדר זקנים שם.

יש גם את הווארט על מהר"י אסאד שהקשה אמאי אין הקב"ה מסייע לישראל הרי איכא מצוות עזב תעזב עמו והקב"ה מקיים המצוות ותי' דצריך שיהיה "כי תפגע" בשור שונאך ואם יהודי יפתח ליבו בתפילה אזי יהיה כי תפגע ואז יעזרהו הקב"ה ודו"ק.

עושה חדשות כתב:תנדא"ר פי"ח -

מיד אמר יהושע לפניו רבש"ע אמור לי מי הוא אותו אדם שעשה מעשה זה אמר לו הקב"ה מה זה יהושע וכי אני מדבר אליך היום לשון הרע לך אתה ותעמיד שנים עשר שבטים ותשלך עליהם גורל והוצא אותו שעשה אותה מעשה...

עפ"ז יש לבאר דברי הגמ' במו"ק,
דאי' שם "ומנלן דאי מתפקר בשליחא דבי דינא ואתי ואמר לא מיתחזי כלישנא בישא דכתיב העיני האנשים ההם תנקר", ופירש"י "אי לאו דשליח דאמר ליה למשה - משה לא הוה ידע".
וצ"ע מנ"ל דמשה ידע תשובתם, ואי משום שכתב כן בתורה, הרי כמש"כ את חומש בראשית כך יכל לכתוב את תשובת דתן ואבירם מפי הגבורה.
ולפי המבו' בתנד"א הנ"ל יש ליישב.

נקודה צדדית לנושא האשכול,
מה הכוונה ומה המקור למש"כ הפייט לפרשת החודש:
בפניו צגו אילי קודש, להעיד עדות חודש, וא-ל נתעטף בקודש וכו', י-ה בדקם לעינו וכו'.

בירושלמי ראש השנה איתא דהקב"ה מקיים המצוות

אבןטובה כתב:בירושלמי ראש השנה איתא דהקב"ה מקיים המצוות

ירושלמי ר"ה פ"א ה"ג
ולכאורה כן משמע דאיתא במסכת סנהדרין [דף ל"ט ע"א] אמר האי מינא לרבי אבהו אלקיכם כהן הוא וכו', כי קבריה למשה במאי טביל וכו', א"ל בנורא וכו'. ולכאורה אמאי לא א"ל שהקב"ה אינו נוהג במצוות, אלא ש"מ דנוהג.

עושה חדשות כתב:"ווארט" נאה בענין זה.
בבעל הטורים פרשת בא כתב - וינח. ב'. וינח בכל גבול מצרים. וינח ביום השביעי (להלן כ יא). מלמד שנח הארבה בשבת (עיין שו"ט תהלים צב, זהר עקב רעג א).
ושמעתי לבאר, למה לא מצינו כן גבי מכת ערוב, שנחו בשבת.
וי"ל בזה, דטעם המנוחה של הארבה הוא כענין שביתת הבהמה. וא"כ יש חילוק בין שליחת הארבה לערוב, וכמצו"ב בשם הגרי"ז. דהארבה נשלח לאכול, ועצם המכה היא שיבוא הארבה לאכול, ואינו אוכל לצורך עצמו אלא כחייל המלחמה, (כמתואר אצל הנביא יואל דהארבה הוא חיל ה'), משא"כ מכת הערוב שענינה הוא בעצם ביאת החיות למצרים, ואכילתם שם לצורך עצמן היא, ול"ש בזה שביתת בהמתו. ודו"ק. ואמר ידידי שליט"א דבר זה בפני הגרמ"ד הלוי וקילסיה.

מצו"ב הרשום עמדי בזה.

ובספר שפתי צדיק עמד בזה, מהי הכוונה שהארבה נח בשבת, ועי' בספר לב שמחה.

ונראה לבאר לפי דברי פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) כאן, וז"ל,

יעל הארבה וגו' וינח. בוא וראה כמה גדולים מעשה ה', הארבה הזה מונח בארץ במקום שאין אדם רואה אותם, ואינו אוכל ואינו שותה, והוא חי בדברו של הקדוש ברוך הוא, וכיון שמצוה עליו לילך לאכול יבולה של ארץ שהכעיסוהו, הוא ננער ומתגבר לעשות שליחותו של הקדוש ברוך הוא, שנאמר כצל בנטותו נהלכתי ננערתי כארבה, אבל חיילותיו של בשר ודם הוא צריך ליתן להם מתנות תמיד לעמוד במלחמותיו.

ולפי"ז מבואר היטב דמנוחת הארבה היינו עצם הימצאותו במקום ללא אכילה ושתיה, ובמכת ארבה אחר מנוחתו היה ננער ומתגבר לעשות שליחותו של הקב"ה ולאכול, ובשבת שנח היינו שנמנע מאכילה זו, ודוק.

(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת בֵּין מִגְדֹּל וּבֵין הַיָּם לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן נִכְחוֹ תַחֲנוּ עַל הַיָּם:
ועיין בדעת זקנים מבעלי התוספות על שמות פרק יד פסוק ב - נכחו תחנו - תמה להרב רבי יהודה היאך אמר לו שיחנו על הים לפני בעל צפון והא אמרינן אסור לאדם לומר לחבירו המתן לי בצד ע"ז פלונית צ"ע. ולי נראה דדוקא לאדם אבל להקב"ה לא שהרי מצינו שהקב"ה יושב ודן את כל העולם אפילו בשבת ואפילו בר"ה ויום הכפורים אע"פ שלישראל אסור (וכה"ג כתב רש"י ז"ל בר"ה (דף ל' ע"א) ד"ה א"נ דאבני בליליא וכו' ה"מ בנין בני אדם וכו' יע"ש).

עושה חדשות כתב:מענין לענין, יש לשאול עוד האם הקדש מחוייב בקיום מצוות,
דהנה בחולין קלה. אי' - במוקדשין מאי טעמא לא אמר קרא צאנך ולא צאן הקדש טעמא דכתב רחמנא צאנך הא לאו הכי הוה אמינא קדשים חייבים בראשית הגז,
ובב"מ קיד. אי' לגבי השבת העבוט - הקדש שמסדרין אינו דין שמחזירין אמר קרא ושכב בשלמתו וברכך יצא הקדש שאין צריך ברכה ולא והכתיב ואכלת ושבעת וברכת וגו' אלא אמר קרא ולך תהיה צדקה מי שצריך צדקה יצא הקדש שאין צריך צדקה,
ואולי מצינו כן בעוד מקומות,
ועכ"פ מבו' דלולי ילפו' מקרא היה שייך לחייב את ההקדש בראשית הגז ובהשבת העבוט וכו'.
וצ"ע.

המשך:

פסחים כג. לגבי איסור הנאה של חלב, "יכול למלאכת גבוה יהא מותר" ופירש"י - אי לא הוה כתב לכל הוה אמינא: למלאכת גבוה יהא מותר, אם צריך למשוח ממנו עורות למלאכת בדק הבית - יהא מותר, דהא מישתרי חלב באכילה לגבי גבוה למזבח, אבל למלאכת הדיוט יהא אסור, שהרי נאמר בו לא תאכלו ואיסור הנאה במשמע תלמוד לומר לכל מלאכה.

ומשמע דהיכא דליכא קרא מותר להקדש ליהנות מאיסורי הנאה.

ולהלן שם דכ"ט האם מותר להקדש למכור חמץ לגוי בפסח, וכ' שם בתורי"ד "הרי יכול הגזבר למוכרו לגוים בתוך ימי הפסח דאטו גיזבר מאי מיתהני אי מזבין לי' הקדש קא מתהני והקדש לאו בר איסורא הוא". ובמרדכי ב"מ סי' תנג כ' "נשאלתי אם מותר להלוות מעות של הקדש או של מאור או של בית הקברות ברבית לישראל ונראה (דאין) [*דיש] להתיר מדאמרינן פרק כל שעה האוכל חמץ של הקדש במועד מעל ופ"ה משום דהקדש ה"מ מזבין ליה לעובד כוכבים [*והוי בר דמים] ואף על גב דחמץ אסור בהנאה הקדש לאו בר מיעבד מצוה הוא עכ"ל מצאתי".

אמנם בראב"ד על הרי"ף שם ביאר באופן אחר, ולפ"ד י"ל דאסור להקדש למכור לגוי חמץ בפסח.

והנה בסוכה ד"ל אי' "ואמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי מאי דכתיב כי אני ה' אהב משפט שונא גזל בעולה משל למלך בשר ודם שהיה עובר על בית המכס אמר לעבדיו תנו מכס למוכסים אמרו לו והלא כל המכס כולו שלך הוא אמר להם ממני ילמדו כל עוברי דרכים ולא יבריחו עצמן מן המכס אף הקדוש ברוך הוא אמר אני ה' שונא גזל בעולה ממני ילמדו בני ויבריחו עצמן מן הגזל".

והיינו דקרבן גזול פסול, משום מצוה הבאה בעבירה, היינו שהקב"ה כביכול לא רוצה 'ליהנות' מן הגזל, כדי שנלמד ממנו לברוח מן הגזל.

וברמב"ן במלחמות שם כ' "הקדיש גזלן בהמה גזולה אינה מכפרת ואינה קרבה שהרי אסור ליקח ממנו אמר הקדוש ברוך הוא ממני ילמדו בני". ודו"ק.

והנה יש מהראש' שגרסו דאתרוג של אשירה פסול כי הוי מצוה הבאה בעבירה, והתוס' דחו גירסא זו, כי הרי המצוה לא באה מכח העבירה, אבל הרמב"ם גרס כך.

וזה מתאים עם מש"כ הרמב"ם בהל' איסו"מ "אין מביאין מנחות ונסכים לא מן הטבל ולא מן החדש קודם לעומר ולא מן המדומע ואין צ"ל מערלה וכלאי הכרם מפני שהיא מצוה הבאה בעבירה שהקב"ה שונאה", והיינו דפסול ממשקה ישראל הוא משום שהקב"ה כביכול לא חפץ ליהנות מעבירה, ו"ממני ילמדו בני".

מה דעתכם על כל הענין?

המשך:

לגבי השבת העבוט או ראשית הגז, יש יותר מקום להבין שיש כאן חיוב (ממוני) בחפצא, וס"ד שההקדש ג"כ מחוייב לקיים את זה.

אבל לגבי איסוה"נ של חמץ או חלב או איסור הלוואה בריבית, יותר קשה להבין, מה הנושא לאסור את הקדש? מי יעבור את האיסור?

אא"כ זה בגדר "ממני ילמדו בני", וכמש"כ.

עושה חדשות כתב:והנה בסוכה ד"ל אי' "ואמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי מאי דכתיב כי אני ה' אהב משפט שונא גזל בעולה משל למלך בשר ודם שהיה עובר על בית המכס אמר לעבדיו תנו מכס למוכסים אמרו לו והלא כל המכס כולו שלך הוא אמר להם ממני ילמדו כל עוברי דרכים ולא יבריחו עצמן מן המכס אף הקדוש ברוך הוא אמר אני ה' שונא גזל בעולה ממני ילמדו בני ויבריחו עצמן מן הגזל".
והיינו דקרבן גזול פסול, משום מצוה הבאה בעבירה, היינו שהקב"ה כביכול לא רוצה 'ליהנות' מן הגזל, כדי שנלמד ממנו לברוח מן הגזל.
וברמב"ן במלחמות שם כ' "הקדיש גזלן בהמה גזולה אינה מכפרת ואינה קרבה שהרי אסור ליקח ממנו אמר הקדוש ברוך הוא ממני ילמדו בני". ודו"ק.
והנה יש מהראש' שגרסו דאתרוג של אשירה פסול כי הוי מצוה הבאה בעבירה, והתוס' דחו גירסא זו, כי הרי המצוה לא באה מכח העבירה, אבל הרמב"ם גרס כך.
וזה מתאים עם מש"כ הרמב"ם בהל' איסו"מ "אין מביאין מנחות ונסכים לא מן הטבל ולא מן החדש קודם לעומר ולא מן המדומע ואין צ"ל מערלה וכלאי הכרם מפני שהיא מצוה הבאה בעבירה שהקב"ה שונאה", והיינו דפסול ממשקה ישראל הוא משום שהקב"ה כביכול לא חפץ ליהנות מעבירה, ו"ממני ילמדו בני".

ולהבין הדבר, למה אתרוג של אשירה נחשב כביכול הנאה של גבוה מן האיסור, עי' בדברי הריטב"א המובאים כאן, ודו"ק היטב.

ישא ברכה כתב:לדעתי צריך לשנות את הנוסח של הכותרת, הרי ברור לכל שגם כתוב כל מיני דברים בכגון דא, יש בזה סוד, והרי"ז משל בעלמא [או התיחסות עמוקה למצוה].

גא"מ.

חידה בענין זה: היכן מצינו שהקב"ה מקיים מצוות מסירות נפש?...

בהמשך לרשימה שהביא הרב עו"ח לעיל לגבי ענינים שכן שייכים בהקדש או לא - יש לציין לדברי הרמב"ם הל' ערכים וחרמים פ"ז הי"ג:

"פדהו במנה ונתן הדמים ולא הספיק למושכו עד שעמד במאתים - מה שפדה פדוי, ואינו נותן אלא המנה שכבר נתן; ואין אומרים 'לא יהיה כח הדיוט חמור מכח הקדש' - שאפילו ההדיוט אינו יכול לחזור בו עד שיקבל מי שפרע, ואין ההקדש ראוי לקבל מי שפרע".

בספה"ק ישמח משה על התורה, לכל אורך הספר, יש הרבה הרבה בחינות ע"ד שהקב"ה שומר משמרתה של תורה

כמדומה ששיטת הרמב"ן הנ"ל גבי מצוה הבאה בעבירה משלימה את שיטתו במקו"א
דהנה בגיטין דנה' ס"ל לרמב"ן דכיון ששיטת ר"ת דהגם שחל היאוש בגזילה מ"מ יש בזה פסול של מצוה הבאה בעבירה [ואכ"מ בביאור שיטתו] וכתב הרמב"ן דמה"ט כבר לא חל ההקדש כלל וכלל [וכ"נ הר"ת גופיה בספר הישר וכ"ה בתוס' שאנץ] וכבר עמדו בזה וכי משום שיהיה בקרבן פסול מצוה הבאה בעבירה לא יחול ההקדש כלל וכלל [מ"ש מכל דבר ממוקצה ונעבד שאינו ראוי למזבח שחל ההקדש] והוא פלאי וראה במנח"ש מה שצידד בענין זה
אכן בשיטמ"ק בב"ק כתב דכיון דוהוה מצוה הבאה בעבירה אין הקב"ה רוצה לקבל כלל כזה הקדש והביאור בזה דלגבי קרבן חלות הפסול של מצוה הבאה בעבירה הוא גוף לקיחת ההקדש לו וזה אין הקב"ה רוצה וע"כ לא חיל ההקדש.

איש טלז כתב:כמדומה ששיטת הרמב"ן הנ"ל גבי מצוה הבאה בעבירה משלימה את שיטתו במקו"א
דהנה בגיטין דנה' ס"ל לרמב"ן דכיון ששיטת ר"ת דהגם שחל היאוש בגזילה מ"מ יש בזה פסול של מצוה הבאה בעבירה [ואכ"מ בביאור שיטתו] וכתב הרמב"ן דמה"ט כבר לא חל ההקדש כלל וכלל [וכ"נ הר"ת גופיה בספר הישר וכ"ה בתוס' שאנץ] וכבר עמדו בזה וכי משום שיהיה בקרבן פסול מצוה הבאה בעבירה לא יחול ההקדש כלל וכלל [מ"ש מכל דבר ממוקצה ונעבד שאינו ראוי למזבח שחל ההקדש] והוא פלאי וראה במנח"ש מה שצידד בענין זה
אכן בשיטמ"ק בב"ק כתב דכיון דוהוה מצוה הבאה בעבירה אין הקב"ה רוצה לקבל כלל כזה הקדש והביאור בזה דלגבי קרבן חלות הפסול של מצוה הבאה בעבירה הוא גוף לקיחת ההקדש לו וזה אין הקב"ה רוצה וע"כ לא חיל ההקדש.

כפתור ופרח!

אבל לכאו' בשיטת ר"ת עצמו אין טעם לומר 'ממני ילמדו בני', כי הרי באמת מותר לקנות את הגזילה אחר שהגזלן זכה בה כבר בקנין גמור, וא"כ חלות ההקדש אין בה שום סרך עבירה -כביכול- כלפי מעלה. רק בשי' ר"י ודעימיה החולקים על ר"ת, מתאים כל ההסבר הנ"ל.

הלא כן?

אכן ברור שלפי ר"ת מותר לקנות [רק לטבוח את הבהמה אסור לו?]
אבל בפרט אחד אני למד ממנו שהתוכן של מצוה הבאה בעבירה הוא שאין הקב"ה לוקח את המצוה כביכול ומה"ט אף אינו לוקח את הקרבן ועיין

איש טלז כתב:אכן ברור שלפי ר"ת מותר לקנות [רק לטבוח את הבהמה אסור לו?]

לטבוח אסור רק לפי רבי יוחנן בדס"ח: (כמבואר שם בתור"פ בשם ר"ת), ואילו לשאר הדעות המובארות קודם בגמ', אזי פשיטא שאם יאוש קונה בודאי אין חיוב על הטביחה. האם ר"ת מגביל את דבריו דוקא לפי השיטה הזו?

לכאורה כן

יל"ע לר"ת בטבח אחר היאוש האם ישלם דו"ה כשעת הטביחה ?

לפי ר"ת דהוי מצוה הבאה בעבירה הגם דיאוש קני לכאורה ה"ה ברב סנהדרין נימא הכי דכיון דכל זכותו הוא מכח יד גזילתו זה משוי ליה מצוה הבאה בעבירה א"כ יוצא דגם לרב בשחטו בקלב"מ יהיה חייב דו"ה אתמהה