המהלך במדבר ואינו יודע מתי שבת

[עושה חדשות]

שו"ע סי' שדמ "ההולך במדבר ואינו יודע מתי הוא שבת, מונה שבעה ימים מיום שנתן אל לבו שכחתו ומקדש השביעי בקידוש והבדלה. ואם יש לו ממה להתפרנס, אסור לו לעשות מלאכה כלל עד שיכלה מה שיש לו", וכ' המג"א שם "אסור לו לעשות - ואף על גב דרוב ימים הם חול זה מקרי קבוע".

ובערכי תנאים ואמוראים ערך חייא בר רב כבר עמד בזה, וכתב בענין זה חידושים נפלאים, והעתקתים כאן לטובת שוחרי 'חדשות' בתוה"ק.

"ועל זו שלח לי אני הסודר הרב ר׳ ברוך בר׳ יצחק מריגנשפורק כך והאיר עיני בזה ומי שאינו יודע שבת עושה בכל יום כדי פרנסתו ואיני יודע אי מדאו׳ הוא מותר דניזל בתר רובא ורוב ימים חול או י״ל קבוע הוא וכמחצה על מחצה דמי דאם הוא אינו יודע כ״ע ידעי וישאל מהם דכה״ג אמרי׳ בכתובות אי דאזלא איהי לגבייהו דהו"ל קבוע, והא התם איהי לא ידעא אי פסול ביניה׳ ואפ"ה הואיל והעולם יודעים מי פסול קרי ליה קבוע. ואני הסודר כתבתי לר"ב, מש"כ אדני נ״ל לפענ"ד דלא שייך הכא רובא וקבוע, דמהיכא גמרי' רוב דכת׳ אחרי רבים להטות וקבוע גמרי׳ מוארב לו, היל׳ דומיא דהנהו בעינן שהרוב הוא בעולם והספק שנולד כשנתערב בו אין להחזיק אותו רוב מה שפירש ממנו באיסור אלא בהיתר, ואם לא פירש ממנו כלום ובאנו לאוסרו מכח קבוע היינו טעמ' משום דשניהן שוין מגזירת הכתוב ובאותו קבוע שמה שנתערב דבר חשוב הוא דומיה דאדם כמו שפר״ת, וכשהוא במקומו הרי כאן מחצה על מחצה מה שאין כן בסדר הימים שאין שני ימים שולטין כאחת אלא יום הולך ויום בא ואין יום מתערב בחבירו והיכי שייך למימ' רובא וקבוע לעולם אין יום היתר ויום איסור באין כאחת. ונ״ל אע״ג דרוב ימים חול הן אין זה רוב שדברה עליו תורה שהרי אפי׳ רובה דלית"ק לא אשכחן בהדיא מדאו׳ מנלן אלא היכא דלא איפשר כדאי׳ בהכל שוחטין וכ״ש כה״ג וכו' ומיהו רובי לא שייך הכא דאי שייך רובא בכה״ג למה אין אנו הולכין אחר רוב השנים לעניין ראש השנה שלא מצינו אלול מעובר ברוב השנים ולא יהא נוהג אלא יום אחד ובגולה נסמוך על רוב השנים שלא נתעבר ואע״ג דמקלע להא דרבנ׳ דלא חיישי למיעוט כמה קטנים נמצאין סריסי חמה וכמה קטנות נמצאות איילונית ולא חשו לאותו מיעוט ואע״פ שיש כאן חשש כרת בכל ביאה בגדול המיבם קטנה או גדולה המתיבמת לקטן, השת׳ לאיסור כרת לא חששו לאיסור ביצה שנולדה לאוסרה כשנולדה בזה דאסור׳ בזה וכן לעניין עירוב חששו אטו כל הנהו חששי דשני ימים דראש השני ר׳ מאיר ולא רבנן הא כ״ע מודו דנוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש, ואם מפני חשש יום הכיפורים שהוא כרת אף סריס חמה ואיילונית חיובי כרת ולא חששו אע״ג דאיפשר בהמתנה וכו' אלא ש״מ בשנים לא שייך רוב וכו' ואין להקשו׳ מההי׳ דהכל שוחטי׳ דגר׳ מנא הא מילת׳ דאמ׳ רבנן זיל בתר רובא, אמ׳ רב מרי אתיא ממכה אביו דרחמ׳ אמ' ליקטליה ואמאי ודילמ׳ לאו אביו הוא אלא לאו משום דאמרי׳ רוב בעילות אחר הבעל. פי׳ אע״ג דאיכ׳ למימ' בשביל הצלה שמא אמו של מכה זה זינתה והואיל ולאו בנו של מוכה הא לא אמרי׳ דכיון שהבעל מצוי אצל זו תדיר יש לתלות אחר ביאותיו ולא אחר ביאות אחרים דכיון דהגופים בעולם רוב שייך בהו אע״ג דהביאות אי אפשר בתערובת וכו' שהבעל רוב הוא אצלה מפני תדירותו והמנאפין מיעוט הן דקביעות של בעל כרוב הוא. וההיא דכיסוי הדם דגרסי׳ חרש שוטה וקטן ששחטו שמחייב ר׳ מאיר על שחיטתן משום נבלה מפני שרוב מעשיהן מקולקלין ומדמה להו לקטן וקטנה משום דאם שחטו כמה בהמות הרי כאן רובו ניכרין כאן ואין מוחזקין לקלקל ברוב מעשיהן ומיעוט מעשיהן בתיקון היל׳ מה שיש לנו לומ׳ אין כאן רוב הרי הרוב יכול לבא לידי תערובת בשחיטת עשר בהמות ששחטו ושמא אחת מהן כשיר׳ היל׳ שפיר מדמי ליה אקטן שנמצא בצד העיסה משום רובה וחזקה".

[עושה חדשות]

ראוי לדון בקו' ה"ר ברוך והמג"א, האם הק' מדין "הלך אחר הרוב" או מדין "ביטול ברוב". (ונפק"מ טובא בהבנת הנידון). ועי' חת"ס או"ח סי' קעח.

[עושה חדשות]

פסקי תשובה - המהלך במדבר וא''י מתי פסח.png (142.07 KiB) נצפה 10737 פעמים

[עושה חדשות]

בענין המהלך במדבר וא"י מתי יוהכ"פ ראיתי כעת בס' ערוגת הבושם לראבר"ע שכתב כך:
הילכך הואיל כשהיו מקדשין על פי הראייה הרחוקים לא היו עושין יום הכיפור׳ רק יום אחד וגם שהיו קובעין בחשבון לא היו עושין שני ימים רק יחידים מיחידים, בזמ׳ הזה נמי אין חשש להתענות ב׳ ימים ... והא דאמ׳ פ׳ מקום שנהגו, נימ׳ מסייעא ליה, אין בין תשעה באב ליום הכיפורי׳ אלא שזה ספיקו אסור וזה ספיקו מותר, מאי לאו דשרי בין השמשות שלו, לא כדאמ׳ רב שישה ברי דרב אידי לקביעא דירחא, הכא נמי לקביעא דירחא, ומשמ׳ שיש לעשות יום הכיפו׳ ב׳ ימים, יש מפרשי׳ בההוא בידע מתי יהיה יום הכיפו׳ ושכח והוא במדבר שאין לו מי יודיענו, משו׳ הכי צריך לעשו׳ ב׳ ימים

[עושה חדשות]

שו"ע סי' שדמ "ההולך במדבר ואינו יודע מתי הוא שבת, מונה שבעה ימים מיום שנתן אל לבו שכחתו ומקדש השביעי בקידוש והבדלה. ואם יש לו ממה להתפרנס, אסור לו לעשות מלאכה כלל עד שיכלה מה שיש לו", וכ' המג"א שם "אסור לו לעשות - ואף על גב דרוב ימים הם חול זה מקרי קבוע".

האחרו' ביארו את דברי המג"א דמיקרי קבוע דהא יום שבת מנכר לכל הוא. וראיתי שהגר"ד לנדוי שליט"א הק' ע"ז מד' הגמ' בתענית די"ז דאמרי' גבי כהן שאינו מכיר משמרתו ומשמרת בית אב שלו ויודע שבתי אבותיו קבועין שם אסור לשתות יין כל השנה, והתם אינו ניכר לכל, וא"כ יש להתיר מטעם רוב.

[אוצר החכמה]

בסברא פשוטה זה לא מובן למה צריך כל מיני הסברים. שהרי זה המקרה שבו קבוע הוא מסתבר ולא חידוש. לדוגמה בכתובות בחילוק בין אזל איהו לגבה או אזלה איהי לגביה, מצד הסברא אין הבדל בזה, כי סו"ס אנחנו דנין רק על מי שבא עליה ומבחינה רעיונית זה שיש לנו סיבה לדון על אחד ולא על אחר זה מפריש אותו מהם לדון עליו בנפרד וזה מה שנותן לזה דין רוב. רק בא דין קבוע ואומר שאעפ"כ כיוון שלא פירש בפועל מיקרי קבוע. אבל כאן אין שום סיבה מהותית לדון על היום הזה יותר משאר הימים וכשאין סיבה לדון זה עצם מהות קבוע שאין בזה טענת רוב.

(או בט' חנויות שבעצם הדיון הוא על הבשר או על החנות שפירש ממנה הבשר ולכן יש כאן מה לדון כרוב וצריך חידוש של קבוע משא"כ כאן)

[איכא למימר]

לאחרונה למדתי את הסוגי' ויצא לי כך.
א. יש הבדל בין 'ספק' לבין 'צדדי הכרעה'.
ב. בספק של ט' חנויות שנמצא, הרי הידיעה היא שהוא נמצא, והספק מהיכן הוא הגיע (ורק שצדדי ההכרעה הם לפי החנויות שיש לתלות שהוא הגיע מהם).
לעומת זאת בלקח מן החנות ואינו יודע מהיכן לקח, הרי הידיעה היא לקיחתו מחנות, (וידוע ג"כ שהחנויות הידועות חלקם כשרות וחלקם טרפות), אך הספק הוא מאיזה חנות לקח.

ולפיכך בנמצא שהספק הוא מה היא החתיכה, א"כ איכא דין 'הלך אחר הרוב', אך בלקח שהחנויות ידועות והספק הוא מאיזה חנות לקח והיינו ספק בין דברים חשובים וידועים וקבועים, לגבי זה חדשה תורה בגזיה"כ דוארב לו וקם עליו דבכה"ג ליכא דין הלך אחר הרוב.

ולנדו"ד, ידוע שיש שבת, אלא שאינו יודע אם היום הוא שבת. וא"כ זהו ספקו. ובכה"ג לא אמרה תורה הלך אחר הרוב (וכאמור אי"ז צריך שיהיה ידוע לכל, אלא ענין קבוע הוא דאיכא ידיעה של הדברים והספק בין הדברים הידועים. ונראה דהל' 'ידוע לכל' אי"ז עיקר הנקודה בהסברם, וכנ"ל). וה"נ הוא לענין כהן, דכיון דיודע שאבותיו קבועים, א"כ הוי כשבת הידועה ורק אינו יודע אם יום זה הוא באותו זמן המשמר, ולפיכך מבואר דאסור.

[אבןטובה]

איני מבין כלל ספיקת האמרי אמת זצ"ל הלא זהו מפורש בתוס' פסחים נד: ד"ה לקביעא

[אבןטובה]

ושם מפורש להיפוך מדבריו

[אבןטובה]

ומה שמציין לראבר"ע בערוגת הבושם.. אילו היה מעיין בתוס' ל"ה צריך להביא ממרחק לחמו

[עושה חדשות]

ומה שמציין לראבר"ע בערוגת הבושם.. אילו היה מעיין בתוס' ל"ה צריך להביא ממרחק לחמו

תספר לנו על זה.

[אבןטובה]

תעיין שם בתוס' ותראה שתוס' מפרש לענין קביעות ב"ד החודש שאם הולך במדבר ואינו יודע מתי הוקבע החודש יעשה ב' ימים יע"ש

[עושה חדשות]

כנראה לרבינו ה'חיי אדם' היה פשוט שהדין של המהלך במדבר וכו' נאמר דוקא לגבי שבת ולא לגבי יו"ט ויוהכ"פ. ז"ל בכלל א -
וכן כשמונין מנין הימים, יהיו מונים על שם השבת, דהיינו יום ראשון בשבת, ויום שני בשבת, וכן כולם, כי קדושת השבת היא נמשכת לכל יום, כי הוא המרכז האמצעי שכל ימי השבוע יונקים ממנו. יום א' ב' ג' נקראין אחר השבת, שהם מקבלים קדושה משבת העבר. ויום ד' ה' ו' נקראים קודם שבת, כי הם מושפעים ומקבלים קדושה משבת הבא. ולכן ההולך במדבר או שנשבה בין הנכרים ואינו יודע מתי הוא שבת, מונה ז' ימים מיום שנתן אל לבו ושכחו, ומקדש השביעי בקידוש והבדלה, וכו', והטעם, לפי שקדושת שבת מתפשטת בכל יום. ולכן כל יום שישבות, מכל מקום יש בו מקצת קדושת שבת

[אבןטובה]

מכל מקום בתוס' מפורש הכי לענין יו"ט ג"כ

[אוצר החכמה]

ושם מפורש להיפוך מדבריו

לא בדיוק. תוספות מדבר באופן שמסתפק בין שני ימים ולכן לא שייך לדון רוב והוא ספיקא דאורייתא. האמרי אמת מדבר שאינו יודע בכלל וממילא מסתפק על כל הימים וע"ז דן שאפשר לטעון שיש רוב.

[איש טלז]

בעיקר ענין זה ראוי לציין לתשובת הרדב"ז ח"א סימן עו' כמדומני

[אוצר החכמה]

כנראה לרבינו ה'חיי אדם' היה פשוט שהדין של המהלך במדבר וכו' נאמר דוקא לגבי שבת ולא לגבי יו"ט ויוהכ"פ. ז"ל בכלל א -
וכן כשמונין מנין הימים, יהיו מונים על שם השבת, דהיינו יום ראשון בשבת, ויום שני בשבת, וכן כולם, כי קדושת השבת היא נמשכת לכל יום, כי הוא המרכז האמצעי שכל ימי השבוע יונקים ממנו. יום א' ב' ג' נקראין אחר השבת, שהם מקבלים קדושה משבת העבר. ויום ד' ה' ו' נקראים קודם שבת, כי הם מושפעים ומקבלים קדושה משבת הבא. ולכן ההולך במדבר או שנשבה בין הנכרים ואינו יודע מתי הוא שבת, מונה ז' ימים מיום שנתן אל לבו ושכחו, ומקדש השביעי בקידוש והבדלה, וכו', והטעם, לפי שקדושת שבת מתפשטת בכל יום. ולכן כל יום שישבות, מכל מקום יש בו מקצת קדושת שבת

לא הבנתי את הקשר של החיי"א לענייננו. החיי"א מתקשה איך עושה קידוש באחד הימים שמא הוא חול וע"ז אומר שיש בו מקצת שבת. הדיון של האמרי אמת הוא על מלאכה ותענית דאורייתא שזה אסור בשוכח שבת בכל הימים מחמת הספק ואין צורך בזה לסברת החיי"א.

[עושה חדשות]

רק עכשיו שמתי לב, שנידון המג"א וכו' הנ"ל, (רוב וקבוע), אולי כבר נמצא בירושלמי בפ' כלל גדול.

גדול שנשבה בין העכו"ם רב ושמואל חד אמר מונה ששה ועושה שבת. וחרנה אמר עושה שבת ומונה ששה. רבי יצחק בר אלעזר בשם רב נחמן בר יעקב מונה ששה ועושה שבת. חמשה ועושה שבת ארבעה ועושה שבת ג' ועושה שבת שנים ועושה שבת. אחד ועושה שבת. אמר ר' מנא אין אישתבאי בתלתא הוא עבד בשובתא. רב הוה חייליה לתרין מחזירין הוא עבד שובתא. ואין לא לתמוה ויחוש לכל הימים כהדא קידש אשה בעולם. רבי יעקב בר אחא איתפלגון ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש. ר' יוחנן אמר חושש לכל הנשים. ריש לקיש אמר אינו חושש לכל הנשים. תמן יש לו תקנה יכול הוא לישא גיורת. יכול הוא לישא משוחררת. הכא מה אית לן. תמן אמרין חושש לכל הימים ועושה כדי קיום הנפש.

וכך הביא ביחוסי תנאים ואמוראים הנ"ל בהמשך דבריו שם.

[עושה חדשות]

הגר''נ נוסבוים - מוריה.PDF

(749.74 KiB) הורד 369 פעמים

[עושה חדשות]

שו"ע סי' שדמ "ההולך במדבר ואינו יודע מתי הוא שבת, מונה שבעה ימים מיום שנתן אל לבו שכחתו ומקדש השביעי בקידוש והבדלה. ואם יש לו ממה להתפרנס, אסור לו לעשות מלאכה כלל עד שיכלה מה שיש לו", וכ' המג"א שם "אסור לו לעשות - ואף על גב דרוב ימים הם חול זה מקרי קבוע".

האחרו' ביארו את דברי המג"א דמיקרי קבוע דהא יום שבת מנכר לכל הוא. וראיתי שהגר"ד לנדוי שליט"א הק' ע"ז מד' הגמ' בתענית די"ז דאמרי' גבי כהן שאינו מכיר משמרתו ומשמרת בית אב שלו ויודע שבתי אבותיו קבועין שם אסור לשתות יין כל השנה, והתם אינו ניכר לכל, וא"כ יש להתיר מטעם רוב.

כעת כבר אינני זוכר היכן ראיתי את הקו' הנ"ל, אבל באמת צ"ע מה נחשב 'ניכר', דהיינו כמה אנשים צריכים לדעת ע"ז, וראה לדוג' שי' רבינו פרץ הכהן ורבינו אברהם מן ההר בנזיר די"ב. דס"ל דשני עידי קידושין מספיקים כדי להחשיב את המתקדשת לקבוע הניכר כלפי כל העולם, ובתורא"ש בסנהד' ד"פ מבו' דסגי בידיעה של אדם אחד, אמנם שא"ר לא ס"ל הכי, וצ"ע.

[איש_ספר]

viewtopic.php?f=7&t=585

[בקרו טלה]

מענין לענין בפרשת השבוע
קול אליהו - גר"א
ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותם ברית עולם, ביני ובין בני ישראל אות הוא לעלם כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש (שם לא. טז - יז), ויש לדקדק מדוע בהפסוק הראשון כתיב ברית עולם מלא וי"ו, ובפסוק השני כתיב לעלם חסר וי"ו, הלא דבר הוא, ויש לבאר על פי מה דאיתא במס' שבת (דף ס"ט ע"ב) אר"ה היה מהלך בדרך או במדבר ואינו יודע אימתי שבת מונה ששה ימים ומשמר יום אחד, חייא בר"א אומר משמר יום אחד ומונה ששה ימים, ואמרינן שם בגמרא דפליגי מר סבר כברייתו של עולם [ימי חול נמנו תחלה] ומר סבר כאדם הראשון [שנברא בערב שבת ויום הראשון למנינו שבת היה] והנה אנן קיי"ל כר"ה דמונה ששה ימים ומשמר יום אחד, ויש לומר דכאן רמזה לנו התוה"ק הדין הזה, דמשום הכי כתבה התורה לעלם חסר וי"ו לרמז דהאי לעולם כוונתו לעלם לשון העלמה [כמו שדרשו חז"ל במסכת פסחים (דף נ' ע"א) גבי זה שמי לעלם חסר וי"ו. ר"ל העלימהו, דאסור להזכיר שם שמים לבטלה] היינו אם נעלם ממנו יום השבת כשהולך במדבר, בכל זה ששת ימים עשה ה' וגו' בתחלה, ואח"ז וביום השביעי שבת וינפש. והוא כדעת ר"ה כברייתו של עולם. (סערת אליהו):

[עושה חדשות]

על מה שכתבתי לעיל לדון, כמה אנשים צריכים לדעת ע"ז כדי שייחשב קבוע הניכר, עי' בית יצחק שער הקבוע.

===

ואם כבר, אז הנה עוד משהו:

הוספה לשו"ת ח"ב סי' מ"א - ביסוד דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי
בגמ' שבת (ס"ט ע"ב) מסקינן דהמהלך במדבר ואינו יודע שבת אימתי עושה לו בכל יום ויום כדי פרנסתו, ולא התירו לו יותר מזה משום ספיקא, ונפסק האי דינא בשו"ע (או"ח סי' שד"מ סעי' א'), ופירש מג"א (ס"ק א') דאע"ג דרוב הימים הם חול, אפילו הכי לא אזלינן בתר רובא, משום דשבת מקרי קבוע.
ומרן החת"ס בחידושיו (שבת שם) הבין דכוונת מג"א דשבת מקרי קבוע היינו מיסוד דכל קבוע כמחצה על מחצה, דשבת קבוע הוא, ואף על גב דכל יומא ויומא פורש מן הקביעות, מ"מ הו"ל כפירש לפנינו שנשאר בו דין קבוע, וכתב עפ"ז דסברא זו סותר דעת הר"ן (חולין ל"ג ע"ב ד"ה ובנמצא) דס"ל שפירש לפנינו אין בו דין קבוע מה"ת, ואינו אסור אלא מדרבנן גזירה שמא יקח בידים ממקום הקביעות.
איברא כבר בארנו בפנים התשובה, דהר"ן לא חידש דבריו כי אם גבי תשע ציבורין של מצה ואחד של חמץ, דכד אתי עכברא ושקיל חד מינייהו לפנינו, עם היות שנולד אז הספק אם חמץ פירש או מצה פירש, מ"מ עדיין לא נפסק דינו, כיון שלא היה נוגע למעשה עד שהכניסו העכבר לבית, והלכך כבר בטל קביעותו מה"ת, אבל בפירש לפנינו באופן שמיד נולד הספק למעשה, מודה הר"ן דהו"ל קבוע דאורייתא, דכבר איקבע איסורא במקום הקביעות, יעויי"ש.
ומלבד זאת דברי החת"ס בהבנת המג"א דשבת מקרי קבוע מיסוד דכל קבוע כמחצה על מחצה, תמוהים, דהרי יום השבת אינו ניכר במקומו דליהוי קבוע, דהא כל יומא ויומא ספיקא הוא.
ופשטות הכוונה בדברי מג"א כמו שפירש הפמ"ג, ע"פ דברי התוס' בזבחים (ע"א ע"א ד"ה אפי' אחת), שהקשה ר"י מר"ת בהא דחזינן בפלוגתא דר' שמעון וחכמים (סנהדרין ע"ט ע"ב) גבי נתערבו נסקלין בנשרפין באיזה מיתה הם נידונין, דלכו"ע אין נותנין להם מיתה חמורה, וקשה, אמאי לא אזלינן בהו בתר רובא, ותירץ לחד שינויא, דמשום רובא לא נעביד דבר שהוא שקר וודאי, ע"כ. וכן הוא בעניננו, דהשבת קבוע וודאית, שדבר ברור הוא שאחד משבעת הימים הוא שבת, והלכך לא שייך בזה ביטול ברוב, ומעתה אינו ענין כלל ליסוד דכל קבוע כמחצה על מחצה.
והנראה לחדש בזה עוד, דדין מיוחד הוא גבי שבת דלא שייך ביה ביטול ברוב, ע"פ היסוד הידוע שכתב הרמב"ן ריש חולין (ב' ע"ב) בהא דאמרו בגמ' הכל שוחטין ואפי' טמא בחולין וכו', ובמוקדשים לא ישחוט שמא יגע בבשר, ואם שחט ואומר ברי לי שלא נגעתי שחיטתו כשרה. וכתב הרמב"ן וז"ל, איכא דקשיא ליה, למה לי ברי לי, כי מספקא ליה נמי שחיטתו כשרה, דמכדי עזרה רשות הרבים היא, וכל ספק טומאה ברה"ר ספיקו טהור, ותירץ, דבמוקדשים בכה"ג לאו בספק טומאה דיינינן, דהא בעי שימור, דכתיב (במדבר י"ח ח') 'משמרת' תרומתי, אלא צריך שיהא ברי לו שהן טהורין, ואי לאו אסור להקריבן, עכ"ל.
וכבר חידשו גדולי האחרונים ע"פ דברי הרמב"ן, דה"ה גבי מצת מצוה, דכתיב ביה (שמות י"ב י"ז) ושמרתם את המצות, דבעי שימור וודאי מחמץ, ולא יועיל בזה ביטול ברוב וכיו"ב. ולעניננו אף גבי שבת כתיב (שם ל"א י"ד) ושמרתם את השבת, וא"כ הרי צריך שמירה וודאית, ואם אמנם ששת ימי החול רובא נינהו, מ"מ עדיין אין זה שמירה וודאית, ולפיכך משמר את כל הימים כדי שיהא לו שמירה וודאית, ולא התירו לו אלא כדי פרנסתו משום פיקוח נפש.

[עושה חדשות]

בעיקר ענין זה ראוי לציין לתשובת הרדב"ז ח"א סימן עו' כמדומני

וכתוספת, לעיין גם בדבריו כאן -

מצודת דוד לרדב''ז - שבת האדם.png (40.2 KiB) נצפה 9728 פעמים

[עושה חדשות]

עוד משהו -

ספר הקנה.png (36.13 KiB) נצפה 9228 פעמים

[החושב]

צריך ביאר

תלמוד בבלי מסכת שבת דף סט עמוד ב
אמר רבא: בכל יום ויום עושה לו כדי פרנסתו, [בר מההוא יומא]. וההוא יומא לימות? דעביד מאתמול שתי פרנסות. ודילמא מאתמול שבת הואי!

רש"י מסכת שבת דף סט עמוד ב
ודלמא אתמול שבת הוה - ונמצא מחלל שבת שלא לפקוח נפש.

כיון שכל הימים הם בספק בשווה, מדוע אסור להכין מהיום למחר?
על פניו נראה בגמרא שהפקוח נפש העתידי אינו מתיר לחלל שבת. והוא דבר תמוה מאוד, לכאורה.
בביאור הלכה נראה שהבין כך. ובהתחלה הבין שאפילו באותו היום זה כך - אסור לעשות מלאכה בערב בשביל פיקוח נפש של הבוקר. אלא בסוף כתב שיש לחלק בין יום אחד לשני ימים.

ביאור הלכה סימן שמד
מצומצמת - לכאורה למה לא הרשוהו שירויח ביום אחד או בשני ימים הרבה יותר מכדי פרנסתו כדי שיוכל לשבות אח"כ ד' וה' ימים ממלאכה שעי"ז קרוב שיקיים מצות שבת כדין תורה משא"כ עתה שהוא עושה בכל יום ויום בודאי יתחלל שבת במלאכה דאורייתא י"ל דעתה כשהוא עושה כדי פרנסתו אין זה מקרי חילול שבת דנוגע לו בכל יום לפקו"נ וע"כ זה עדיף יותר משיעשה יום או יומים יותר מפרנסתו ויחלל שבת בספק ברצונו. ונוכל ללמוד מזה לענין איש הצבא שהוצרך לו מטעם הממשלה הרוממה לעשות איזו מלאכה דאורייתא ויוכל לעשות זה בעש"ק ובודאי מחוייב לעשות כן כדי שלא יצטרך למחר לחלל שבת וכמו שביררנו בשער הציון אך שלא היה לו פנאי בכל היום עד ביה"ש שמוטב לו לעשות המלאכה למחר אף שאז הוא יום שבת בודאי שאז הוא מוכרח לזה ואין עליו איסור משא"כ עתה הוא מחלל שבת ברצונו בספק ויש לדחות דבעניננו הוא שני ימים משא"כ הכא דהוא יום אחד מה נ"מ בין תחלת המעל"ע של שבת לאמצע המעל"ע מוטב יותר שיקדים דאפשר שינצל עי"ז מחילול שבת וצ"ע:

[אוצר החכמה]

למה

הוא דבר תמוה מאד לכאורה

.
אין כאן באמת פיקוח נפש עתידי הפיקוח נפש ינבע מזה שנמנע מחר מלעשות מלאכה בגלל חשש שמא הוא שבת.

[החושב]

למה

הוא דבר תמוה מאד לכאורה

.
אין כאן באמת פיקוח נפש עתידי הפיקוח נפש ינבע מזה שנמנע מחר מלעשות מלאכה בגלל חשש שמא הוא שבת.

לא הבנתי כלום (אולי יש טעויות בהקלדה בדבריך).
בן אדם צריך לעשות פעולה אסורה בשביל להישאר חי. מה זה משנה מתי הוא עושה אותה - בשעה שאריה הגיע לטרוף אותו או מבעוד מועד (אם הוא יודע בבירור שהאריה יגיע).

[אוצר החכמה]

אין טעויות הקלדה רק קיצרתי ואסביר.
אם אדם יודע שצריך לקחת תרופה ביום ראשון האם מותר לו לטחון אותה בשבת כאשר יכול לטחון אותה למחרת ביום ראשון ברור שלא. זה המצב כאן. מבחינת היום הזה אם היום שבת מחר חול ואסור לי לעשות פעולה לצורך מחר כי אני יכול לעשותה מחר. אלא מה אתה אומר מחר הרי לא אעשה כי אני חושש שמחר שבת. מי אמר שטענה זו מצדיקה לחלל שבת היום? מה תמוה בטענה זו?

אני יודע שאתה יכול להשיב שכיוון שבשני הימים הוא ספק אם כך מאי נפ"מ אם עושה היום או מחר ולכן אינו דומה ליום ראשון אבל זה כבר סברא שאפשר לטעון אותה ולא סברא פשוטה ואפשר גם להבין הפוך כמ"ש ועל זה חזינן מהגמרא שאינו סברא נכונה.


בא המ"ב ואומר אולי נאמר שנעשה חשבון כללי בסופו של דבר איזה תהליך יקטין את חילול השבת עשיית הרבה ביום אחד או מעט כל יום ועל זה הוא מוכיח שלא אומרים את זה.

[החושב]

אני יודע שאתה יכול להשיב שכיוון שבשני הימים הוא ספק אם כך מאי נפ"מ אם עושה היום או מחר ולכן אינו דומה ליום ראשון אבל זה כבר סברא שאפשר לטעון אותה ולא סברא פשוטה ואפשר גם להבין הפוך כמ"ש ועל זה חזינן מהגמרא שאינו סברא נכונה.

זה לא מה שאני 'יכול להשיב', זה בדיוק מה ששאלתי.
מחר אני צריך לאכול. היום זה ספק שבת ומחר זה ספק שבת. אז מה זה משנה אם אעשה מלאכה היום בשביל מחר או מחר בשביל מחר?

מה שאני רואה מגמרא זו, שלא מתייחסים לשם האיסור כאיסור של 'ספק שבת'. אלא שכיון שיש ספק שאולי היום זה שבת, צריך לדון כך: על הצד שזה שבת - מה מתיר לאדם לעשות מלאכה?
אם עושה כדי פרנסתו להיום, התשובה לשאלה הנ"ל פשוטה: גם אם היום שבת, מותר לעשות מלאכה, כי אם לא כן ימות.
אבל לעשות למחר - זה כבר לא יילך. אם היום שבת, מה מתיר לך לעשות מלאכה למחר? כלום. אם היום שבת, אז מחר - יום ראשון.

וכמדומה שזה לא כמו ההבנה של המשנה ברורה שמחלק בין אותה יממה לשני ימים.
וכמדומה שנפקא מינא תהיה במקרה של יום טוב שחל בערב שבת. בשבת יהיה הכרח לעשות מלאכה. האם מותר לעשות את המלאכה כבר ביום טוב? (כגון יולדת שביום טוב התחילו הצירים, ויודעת שלא דחוף לה לצאת לבית חולים עכשיו). לפי דברי המשנה ברורה, יש מקום להבין שזה אסור. שכן מדובר בשני ימים.

[אוצר החכמה]

אבל זה בדיוק מה ששאלתי מדוע אתה מציין אם כך שהגמרא עצמה תמוהה כשהגמרא מובנת ורק אתה מתווכח עם המ"ב. כנראה התכוונת כך. הוא תמוה לכאורה. אבל יש לי תשובה והתשובה שלי סותרת את הבנת המ"ב. זה לא היה ברור מדבריך שלזה אתה מתכוון.

[החושב]

אכן

[עושה חדשות]

על "רוב זמן" ראיתי כעת דבר מענין, ויל"פ.

ובע"כ הא דאזלינן לקולא וא"צ לעשות שני ימים מספק שמא עיברו לאלול הוא מה"ט דאזלינן בתר רוב שנים דאין אלול מעובר וכמ"ש שם, מש"ה אין עד אחד נאמן להעיד נגד הרוב ולומר שעיברוה

[עושה חדשות]

מגיד מישרים פ' משפטים -
כי תקנה עבד עברי וכו' מאחר שאין השמיטה מוציאתו למה יוצא בשנה השביעית, אבל סוד הענין תלוי במה שאמרו חז"ל המהלך במדבר ואינו יודע אימתי הוא שבת, מונה ששה ימים ושובת וכן לעולם מפני שכל שביעי הוא שבת כי כל הספירות שבת הן, וכן הענין בזה.