קריאת התורה בהברה חסידית

[גם זו לטובה]

שמעתי

ר' חיים היה נמצא הרבה בוורשה והיה שומע קריאת התורה בהברה חסידית ולא הקפיד על כך, חוץ מקרה"ת בפר' פנחס, משום שבפסוק כתיב אשר הוכה את המדינית [בקובוץ או שורוק] ובהברה חסידית קוראים את זה 'היכה' [בחיריק, כדרכם להפוך שורוק לחיריק] ואם כן יש כאן שינוי משמעות בולט בין היכה להוכה.

[יאיר]

מה עם "שַׁקֵּץ תְּשַׁקְּצֶנּוּ וְתַעֵב תְּתַעֲבֶנּוּ"?...

[מבית ומחוץ]

קשה להאמין, כי בכל הברה יש שינוי משמעות כלשהו.
לגבי ההברה החסידית, בעוד הברות אחרות יש להם הסבר ומקורות, ההברה החסידית לא נסמכת על ראיות כלשהן, אלא הרגל.

[פרנצויז]

ההברה המכונה "חסידית", היא בעצם הברה "פולנית". וקיימת הרבה לפני החסידות.
ומסתבר שהמהרש"ל, הרמ"א והב"ח התפללו בהברה המכונה היום "חסידית". והבעל שם טוב התפלל בהברה המכונה היום "ליטאית".

[מחולת המחנים]

גמ' בב"מ כי יותן וקרינן כי יתן, בהברה החסידית שתי המשמעויות נמצאות במבטא אחד.

ההברה המכונה "חסידית", היא בעצם הברה "פולנית". וקיימת הרבה לפני החסידות.
ומסתבר שהמהרש"ל, הרמ"א והב"ח התפללו בהברה המכונה היום "חסידית". והבעל שם טוב התפלל בהברה המכונה היום "ליטאית".

ייתכן שהמהרש"ל התפלל ולמד בהברה הליטאית, מכיון שערש הולדתו היתה בריסק דליטא, הבעש"ט מן הסתם התפלל בהברה המיוחדת שנהגה במחוזות וואהלין ופאדאליע שבאוקראינה [ההבדל בינה להברה הפולנית, שלא הגו סגו"ל כציר"י, בשונה מההברה הפולנית שאינה מבדילה ביניהם], שם הבעש"ט חי רוב ימיו.

ומה עם ההברה הליטאית השורשית שנהגו לומר חול"ם כציר"י, הרי גם בהברה זו מחליפים את המשמעות בכמה וכמה מקומות?

[מענה רך]

דומני שההיפוך הוא הנכון, הפולנים מבחינים בין צירי וסגול ובני וואהלין ופאדאליע אינם מבחינים כל כך.

[מחולת המחנים]

דומני שההיפוך הוא הנכון, הפולנים מבחינים בין צירי וסגול ובני וואהלין ופאדאליע אינם מבחינים כל כך.

אכן התבלבלתי והחלפתי, ואכתוב זאת כעת בצורה ברורה יותר: בני פולין מבטאים את הציר"י כמו פת"ח יחד עם חירי"ק, ואילו בני וואהלין הוגים את הציר"י כמו בהגיה האשכנזית-הליטאית.

ולמשל בני החסידויות הפולניות כדוגמת גור, אלכסנדר ואמשינוב הוגים את הציר"י כמו פת"ח וחירי"ק, משא"כ בני חסידויות טשערנאביל, רוזין לענפיה וברסלב [במקורה] שמוצאן מוואהלין ופאדאליע הוגים את הציר"י כמו סגו"ל יחד עם חיר"ק.

כמדומני שחילוק זה קיים גם בצורת ההברה של בני הונגריה, כאשר בני הגליל התחתון [אונטערלאנד, כמו סאטמאר ומונקאטש] נמשכו אחר אנשי פולין והוגים את הציר"י כמו פת"ח עם חירי"ק, ואילו אנשי הגליל העליון [אויבערלאנד - תלמידי החת"ס, ובימינו בעיקר ערלוי ודושינסקיא] הוגים את הציר"י כמו סגו"ל וחירי"ק, [והדבר מענין, שהרי ברוב עניניהם הם נמשכו אחר מנהג מדינת אשכנז שמבטאם שונה לגמרי].

כמו כן שמעתי פעם שהמנהג הנכון של חסידי ויז'ניץ הוא להגות את הציר"י כמו סגו"ל וחירי"ק, ושלא כמנהג פולין, וניתן לשמוע זאת עדיין אצל הזקנים והמדקדקים בויז'ניץ.

יש גם מנהג חסידי שבמילים שבא בהם שני סגו"ל אחד אחרי השני, כמו כתר או מלך, הוגים הם את הסגו"ל הראשון כמו הציר"י האשכנזי, דהיינו בסגו"ל יחד עם חירי"ק, אינני יודע אם זה מעיקר ההברה או סתם שיבוש שנכנס במהלך השנים.

[שטייגעניסט]

יש גם מנהג חסידי שבמילים שבא בהם שני סגו"ל אחד אחרי השני, כמו כתר או מלך, הוגים הם את הסגו"ל הראשון כמו הציר"י האשכנזי, דהיינו בסגו"ל יחד עם חירי"ק, אינני יודע אם זה מעיקר ההברה או סתם שיבוש שנכנס במהלך השנים.

זהו סתם שיבוש, המדקדקים שבהם מקפידים לקרוא מלך וכתב בסגול אחיד לשתי האותיות.

[אפרקסתא דעניא]

שמעתי

ר' חיים היה נמצא הרבה בוורשה והיה שומע קריאת התורה בהברה חסידית ולא הקפיד על כך, חוץ מקרה"ת בפר' פנחס, משום שבפסוק כתיב אשר הוכה את המדינית [בקובוץ או שורוק] ובהברה חסידית קוראים את זה 'היכה' [בחיריק, כדרכם להפוך שורוק לחיריק] ואם כן יש כאן שינוי משמעות בולט בין היכה להוכה.

אין כמעט קריאה בלי "הוא" שהחסידים קוראים "היא", או "ממנו" שהחסידים קוראים "ממני". מדוע אפוא הקפיד הגר"ח רק על "הוכה" ו"היכה"?!

[מה שנכון נכון]

אין כמעט קריאה בלי "הוא" שהחסידים קוראים "היא", או "ממנו" שהחסידים קוראים "ממני".

ומה עושים בפסוק זה (ובכיו"ב): וְלֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ.

[אפרקסתא דעניא]

מה שנכון נכון.

ויש גם כפירה: הן האדם היה כאחד ממני...

אמנם יש מקומות שזה מתאים למדרש, כמו "כי חזק הוא ממני"...

[אלי כהן]

מה עם "שַׁקֵּץ תְּשַׁקְּצֶנּוּ וְתַעֵב תְּתַעֲבֶנּוּ"?...

לא הבנתי מה הקושיא, הרי המילה "תשקצנו" (כמו גם "תתעבנו") היא עם סגול, והחסידים מבחינים בין סגול לצירי, ולכן המילה "תשקצנו" (כמו גם "תתעבנו") יכולה להיות בעלת מובן אחד בלבד, גם אליבא דהקריאה החסידית.
אבל הקושיה האחרת, של "מה שנכון נכון", נכונה.

[ישראל אליהו]

מה שנכון נכון.

ויש גם כפירה: הן האדם היה כאחד ממני...

אמנם יש מקומות שזה מתאים למדרש, כמו "כי חזק הוא ממני"...

כפירה? לשיטתם קריאתך היא כפירה!

[אלי כהן]

מה שנכון נכון.

ויש גם כפירה: הן האדם היה כאחד ממני...

אמנם יש מקומות שזה מתאים למדרש, כמו "כי חזק הוא ממני"...

כפירה? לשיטתם קריאתך היא כפירה!

לא יכול להיות - שהפסוק "הן האדם היה כאחד ממנו" לפי קריאתו - היא כפירה לפי קריאתם, שהרי המילה "ממנו" לפי קריאתו, איננה קיימת כלל בלה"ק - לפי קריאתם, והרי לכו"ע אין שום כפירה לומר מילה שאיננה קיימת בלה"ק.
מה שאין כן הפסוק "הן האדם היה כאחד ממנו" - לפי קריאתם, הוא כפירה - לפי קריאתו.

[ברקים רב]

גמ' בב"מ כי יותן וקרינן כי יתן, בהברה החסידית שתי המשמעויות נמצאות במבטא אחד.

לא נכון. כי יתן הוא בתי"ו צרויה, וכי יותן הוא בפתח.

כמדומה שאכן ההברה החסידית היא הכי מבלבלת מבחינת הבנת הנאמר. בעוד בני עדות המזרח אינם מבדילים בין קמץ לפתח שהוא דבר שאין לו משמעות בלשון, לעומתם החסידים מחברים חיריק עם שורוק שהחילוק ביניהם רב.
גם אותם ליטאים [וחסידי חב"ד] העושים מחולם ציר"י [-תיירה], משבשים את הבנת הדברים, וכהמעשה הידוע במתנגד ששמע לחסיד אחד שאומר בתפילתו: 'ועיזו בשחקים' ושאל אותו: הכיצד הגיעה אותה עֵז למרומים, השיבו החסיד: זה עתה אמרת 'תנו עֵז לאלוקים', הנה היא אותה עז...

[מה שנכון נכון]

גם אותם ליטאים [וחסידי חב"ד] העושים מחולם ציר"י [-תיירה], משבשים את הבנת הדברים, וכהמעשה הידוע במתנגד ששמע לחסיד אחד שאומר בתפילתו: 'ועיזו בשחקים' ושאל אותו: הכיצד הגיעה אותה עֵז למרומים, השיבו החסיד: זה עתה אמרת 'תנו עֵז לאלוקים', הנה היא אותה עז...

וכן ישמח ישראל בעושיו - בעשיו. [שתי התיבות דינן מלרע].
ואתה קדוש...קדוש קדוש קדוש... - קדש בצירה רח"ל.

[יתר10]

גמ' בב"מ כי יותן וקרינן כי יתן, בהברה החסידית שתי המשמעויות נמצאות במבטא אחד.

הכי מבלבל זה בקידושין: נתן הוא ואמרה היא.

[אפרקסתא דעניא]

בפרשת תזריע אני מקנא בחסידים. אין להם בעיה עם כל ההוּא וההִוא... (מי שבעל קריאה מבין).

[ברקים רב]

בפרשת תזריע אני מקנא בחסידים. אין להם בעיה עם כל ההוא וההיא... (מי שבעל קריאה מבין).

דוקא בפרשת תזריע מסתדרים הליטאים היטב עם 'טהרה' ו'טהרהּ'.

[יתר10]

ומה עם ההברה הליטאית השורשית שנהגו לומר חול"ם כציר"י

מעניין שגם באיזורים מסוימים בתימן נהגו כך (ר"י אבן ספיר, ועוד)
[ויעויי' עוד במבוא ל'משלי סעיד בן באבשאד' עמ' 99 ובהערות שם]

[אלי כהן]

בני עדות המזרח אינם מבדילים בין קמץ לפתח שהוא דבר שאין לו משמעות בלשון

האמנם אין לו משמעות? בודאי יש לו. למשל, אופן קריאת הספרדים את שם אדנות, נשמע - אפילו לפי קריאתם שלהם עצמם - כמו שנשמעת אצלם איזושהי מילת חול - שאותה מצינו בבראשית יט ב - ושפירושה הוא "האדונים שלי" (כמו שפירוש המילה "אלוניי" - בפתח תחת הנון - הוא האלונים שלי, וכל כיוצא בזה).

דא עקא, שבקריאה האשכנזית קיימת בעייה אחרת, שלא קיימת בקריאה הספרדית: למשל, אופן קריאת האשכנזים את שם אדנות, נשמע - לפי קריאתם שלהם עצמם - כמו שנשמעת אצלם איזושהי מילת חול: "אדונו", שאותה מצינו כמה פעמים במדרש רבה (כגון על הפסוק הנה אנכי נצב על עין המים: "והיה משיאו לְבֶן-אֲדוֹנוֹ").

בקיצור, אין עדה שיכולה להינצל מבעיית השוואת קריאתן של מילים מסויימות - השונות זו מזו במשמעותן - והשונות זו מזו בקריאתן בפי עדות אחרות.

[ברקים רב]

בני עדות המזרח אינם מבדילים בין קמץ לפתח שהוא דבר שאין לו משמעות בלשון

האמנם אין לו משמעות? בודאי יש לו. למשל, אופן קריאת הספרדים את שם אדנות, נשמע - אפילו לפי קריאתם שלהם עצמם - כמו מילת חול שפירושה הוא "האדונים שלי" (כמו שפירוש המילה "אלוניי" - בפתח תחת הנון - הוא האלונים שלי, וכל כיוצא בזה).
דא עקא, שבקריאה האשכנזית קיימת בעייה אחרת, שלא קיימת בקריאה הספרדית: למשל, אופן קריאת האשכנזים את שם אדנות, נשמע - לפי קריאתם שלהם עצמם - כמו מילת חול: "אדונו", שאותה מצינו כמה פעמים במדרש רבה (כגון על הפסוק הנה אנכי נצב על עין המים: "והיה משיאו לְבֶן-אֲדוֹנוֹ").
בקיצור, אין עדה שיכולה להינצל מבעיית השוואת השוואת קריאתן של מילים מסויימות - השונות זו מזו במשמעותן - והשונות זו מזו בקריאתן בפי עדות אחרות.

ומנין לך שאין פירושו 'האדונים שלי'? כמדומני שכך מפרשו הרד"ק בספר השרשים.

[אלי כהן]

ומנין לך שאין פירושו 'האדונים שלי'?

עיין בראשית יט ב.
משם מוכח שאילו הפירוש היה "האדונים שלי" אז הנון הייתה בפתח. לכן גם הבאתי את הדוגמה של "אלוניי" - בפתח תחת הנון - שפירושה הוא אפוא "האלונים שלי".

[אלי כהן]

בפרשת תזריע אני מקנא בחסידים. אין להם בעיה עם כל ההוא וההיא... (מי שבעל קריאה מבין).

דוקא בפרשת תזריע מסתדרים הליטאים היטב עם 'טהרה' ו'טהרהּ'.

דווקא עם זה מסתדרים כל העדות, בגלל המפיק שבמילה השנייה (מבטאים את האות ה האחרונה, ובלבד שבה יש מפיק).

[ברקים רב]

ומנין לך שאין פירושו 'האדונים שלי'?

עיין בראשית יט ב.
משם מוכח שאילו הפירוש היה "האדונים שלי" אז הנון הייתה בפתח. לכן גם הבאתי את הדוגמה של "אלוניי" - בפתח תחת הנון - שפירושה הוא אפוא "האלונים שלי".

בכל זה עיין בדברי הרד"ק שם.

[ברקים רב]

בפרשת תזריע אני מקנא בחסידים. אין להם בעיה עם כל ההוא וההיא... (מי שבעל קריאה מבין).

דוקא בפרשת תזריע מסתדרים הליטאים היטב עם 'טהרה' ו'טהרהּ'.

דווקא עם זה מסתדרים כל העדות, בגלל המפיק שבמילה השנייה.

בספר תורה אין מפיק ה"א...

[אלי כהן]

בספר תורה אין מפיק ה"א.

כזכור אתה הגבת לאפרקסתא דענייא, שדן בהבדל שבין "הוא" ל"היא", והרי גם בספר תורה אין חיריק במילה "הוא" (כשהיא נקראת כמו "היא").
כל הדיון הוא בקריאת ספר תורה שבו לא ניתן להבחין בין מילים מסויימות הנקראות שונות.

בכל זה עיין בדברי הרד"ק שם.

הרד"ק מודה שיש הבדל, בין המשמעות של שם אדנות - שהוא בקמץ תחת הנון, לבין המובן של מילת החול שבבראשית יט ב - שפירושה הוא "האדונים שלי" - ושהיא בפתח תחת הנון.

[ברקים רב]

בספר תורה אין מפיק ה"א.

כזכור אתה הגבת לאפרקסתא דענייא, שדן בהבדל שבין "הוא" ל"היא", והרי גם בספר תורה אין חיריק במילה "הוא" (כשהיא נקראת כמו "היא").
כל הדיון הוא בקריאת ספר תורה שבו לא ניתן להבחין בין מילים מסויימות הנקראות שונות.

לא הבנתי. החסידים אינם מתקשים בין מקום שנקוד הוא בחיריק למקום שנקוד הוא בשורוק, כי שניהם נקראים כמו חיריק ואינם צריכים לזכור ההבדל ביניהם. ועל זה כתבתי שלאידך גיסא הליטאים אינם צריכים להבדיל בין מקום שיש בו מפיק ה"א למקום שאין בו [אלא המדקדקים שממש מדגישים הה"א של מפיק ה"א], משא"כ החסידים.

[אלי כהן]

הליטאים אינם צריכים להבדיל בין מקום שיש בו מפיק ה"א למקום שאין בו [אלא המדקדקים שממש מדגישים הה"א של מפיק ה"א], משא"כ החסידים.

כולם צריכים להבדיל בין בלי מפיק לבין עם מפיק, כי כולם (ולא רק המדקדקים) צריכים לבטא את האות ה רק כשהיא עם מפיק (אבל כשהיא בלי מפיק אין לבטא אותה כלל, למשל המילים "אתה הלכתָה" - שהן בלי מפיק ה - נקראות מבלי לבטא את האות ה האחרונה, כפי שקוראים את "אתה הלכתָּ").
וזה לא רק בשביל המדקדקים, אלא זה מדינא, כמובא בשו"ע או"ח סא כג.

בכל זה עיין בדברי הרד"ק שם.

הרד"ק מודה שיש הבדל, בין המשמעות של שם אדנות - שהוא בקמץ תחת הנון, לבין המובן של מילת החול שבבראשית יט ב - שפירושה הוא "האדונים שלי" - ושהיא בפתח תחת הנון.

[ברקים רב]

כולם צריכים להבדיל בין בלי מפיק לבין עם מפיק, כי כולם (ולא רק המדקדקים) צריכים לבטא את האות ה רק כשהיא עם מפיק (אבל כשהיא בלי מפיק אין לבטא אותה כלל, למשל המילים "אתה הלכתָה" - שהן בלי מפיק ה - נקראות מבלי לבטא את האות ה האחרונה, כפי שקוראים את "אתה הלכתָּ").
וזה לא רק בשביל המדקדקים, אלא זה מדינא, כמובא בשו"ע או"ח סא כג.

אם אכן ניכר בקריאה אצל הליטאים כשיש מפיק ה"א, אזי אתה צודק.

הרד"ק מודה שיש הבדל, בין המשמעות של שם אדנות - שהוא בקמץ תחת הנון, לבין המובן של מילת החול שבבראשית יט ב - שפירושה הוא "האדונים שלי" - ושהיא בפתח תחת הנון.

כלומר, לדברי הרד"ק שם אדנ"י אין משמעותו אדונים שלי? אין לי כרגע אוצר החכמה ואיני יכול לעיין בפנים.

[אלי כהן]

כולם צריכים להבדיל בין בלי מפיק לבין עם מפיק, כי כולם (ולא רק המדקדקים) צריכים לבטא את האות ה רק כשהיא עם מפיק (אבל כשהיא בלי מפיק אין לבטא אותה כלל, למשל המילים "אתה הלכתָה" - שהן בלי מפיק ה - נקראות מבלי לבטא את האות ה האחרונה, כפי שקוראים את "אתה הלכתָּ").
וזה לא רק בשביל המדקדקים, אלא זה מדינא, כמובא בשו"ע או"ח סא כג.

אם אכן ניכר בקריאה אצל הליטאים כשיש מפיק ה"א, אזי אתה צודק.

מדובר בליטאים שמקיימים את ההלכה, כולל את הדין המובא בש"ע או"ח סא כג. אבל לגבי מי שאינו מקיים את ההלכה, כבר אין לנו שום דרך להבחין בינו לבין מי שקורא את המילה "בראשית" כמו המילה "שמות", ואין להתחשב בו כלל, וכמאן דליתיה דמי.

[איש גלילי]

והבעל שם טוב התפלל בהברה המכונה היום "ליטאית".

הבעל שם טוב היה גר באזור וואהלין, ושם התפללו בהברה המכונה היום חסידית אך בהבדל אחד מההברה הפולנית והוא הצירי (כמו שמתפללים חסידי ויז'ניץ ורוז'ין שבאים מאותו אזור ממש ואפי' חסידי טשערנאביל).

אגב, הטענה על ההברה הספרדית אינה נכונה בעליל, כיון שהראב"ע - שהיה הראשון להדגיש את ההבדל בין שם אדנות ובין אדונים שלי - כותב בספר צחות שההברה של הקמץ דומה לפתח אלא שהיא מעט קמוצה יותר, ולא כמו ההברה ה'אשכנזית' שאינה מחלקת בין קמץ (גדול) לקמץ חטוף (קטן). ועוד כתב שם הראב"ע שבימיו כולם קוראים את הקמץ כמו פתח כי אינם בקיאים בהבדל הדק, מלבד אנשי טבריא ומצרים ואפריקי (הלא היא תוניסיה) שיודעים להגות נכון את הקמץ, ואכן התוניסאים גם היום הוגים את הקמץ קצת יותר קמוץ מן הפתח.
ומ"מ מוכח מדבריו שבימיו אפי' האשכנזים לא היו מחלקים בין קמץ לפתח (כי הראב"ע היה בצרפת ושמע תפלתם).
ועוד, בפיוטי הקליר שחוברו לכל המאוחר בימי הגאונים - יש הרבה חרוזים של קמץ עם פתח, ומוכח שדומים הם בהגייתם.
(גם אנכי הקטן לא שניתי הברתי בעקבות ראיות אלו, אולם לכה"פ לא יתכן להוציא לעז על הברה שהיא הרבה קרובה לאמת, כי הקמץ והפתח דומים ומתחלפים ואילו הקמץ החטוף אין בינו ולקמץ כלום והוא מגיע באופן חטוף במקום החולם ואליו ראוי לו להיות דומה (ומכאן פירכא גם על ההברה הליטאית והתימנית שעושה את החולם בצורה דומה לסגול וצירי, כי החולם צריך לדמות לקמץ החטוף))

[אלי כהן]

אגב, הטענה על ההברה הספרדית אינה נכונה בעליל.

מה היו הטענות על ההברה הספרדית, שלגביהן אתה טוען שהן אינן נכונות בעליל?

מלבד אנשי טבריא ומצרים ואפריקי (הלא היא תוניסיה) שיודעים להגות נכון את הקמץ.

"אפריקי" בלשון הראב"ע, זה לא רק תוניסיה, אלא זה כל אפריקה (או לפחות צפון אפריקה כי החלק שמדרום למדבר הסהרה לא היה ידוע בזמן הראב"ע).

ואכן התוניסאים גם היום הוגים את הקמץ קצת יותר קמוץ מן הפתח.

אין לזה שחר. רק מה, לאור דברי הראב"ע - התעוררו בדור האחרון כמה מדקדקים תוניסאים - לדמות את הקמץ של שם אדנות אל הקמץ של העדה הפרסית, כי הפרסים מבחינים יפה בין פתח לבין קמץ (המבוטא אצלם כממוצע בין פתח ספרדי לבין חולם ספרדי), ומאותה סיבה התעוררו אותם מדקדקים תוניסאים להבחין למשל בין ההגיות הנפרדות של האות מ' שבתחילת התיבות "מים למים" (כי הראשונה היא בפתח והשניה היא בקמץ), אבל זה אצלם דבר חדש, שלא היה קיים אצלם לפני מאה שנה למשל.

מ"מ מוכח מדבריו שבימיו אפי' האשכנזים לא היו מחלקים בין קמץ לפתח (כי הראב"ע היה בצרפת ושמע תפלתם). ועוד, בפיוטי הקליר שחוברו לכל המאוחר בימי הגאונים - יש הרבה חרוזים של קמץ עם פתח, ומוכח שדומים הם בהגייתם.

ציינת הוכחה נכונה לכך שככה ביטא הקליר - שחי בארץ ישראל (אגב לא בטבריה).
וכן ציינת - הוכחה אחת - מני רבות אגב, לכך שבראשית ימי גלות אשכנז - האשכנזים ביטאו כמו הספרדים, וזה כמובן נכון, וה"ט משום שהראשונים שגלו לאשכנז - גלו לשם מצרפת - שאליה גלו ממלכות רומי, ולכן אצל בני האשכנז הראשונים (כגון רגמ"ה ורש"י ועוד) עדין היה שגור המבטא הספרדי של אבות-אבותיהם גולי מלכות רומי. אבל בהמשך הדורות, הפך אצל בני אשכנז - הקמץ הספרדי - אל מה שנקרא בימינו "קמץ אשכנזי", וזה אגב קרה אצלם - לא רק בלה"ק - אלא גם בלשון היידיש, שבה הפך אצלם - כל פתח בגרמנית - ל"קמץ אשכנזי" (למשל ואס, ואסער, ועוד).
זה לגבי מבטא בני אשכנז, שפעם ביטאו כמו הספרדים (כשאר בני ארץ ישראל חוץ מבני טבריה), ולכן לא הבחינו בין פתח לקמץ. אבל בטבריה, כמו גם בבבל (שקדמה לגלות אשכנז), ביטאו את הקמץ בשונה ממבטא הפתח; וכך הוא מבטא התימנים.

לא יתכן להוציא לעז על הברה שהיא הרבה קרובה לאמת.

לא זכור לי שמישהו פה הוציא לעז על איזושהי הברה. וכבר פסק המשנ"ב שכל ההברות כשרות.

כי הקמץ והפתח דומים.

דומים רק אצל בני דורו של הראב"ע (וכן אצל הספרדים).

כי הקמץ והפתח...מתחלפים.

מצינו גם התחלפות בין קמץ (רחב) לבין חולם (למשל חירם-חירום, וראה גם את דברי הרמב"ן על דישן דישון); וראה על כך עוד - מייד בסמוך.

ואילו הקמץ החטוף אין בינו ולקמץ כלום.

רצונך לומר, שאין קשר בין שניהם (ולא שאין הבדל בין שניהם). אבל מצינו בלה"ק - קמץ רחב - שבמקורו הוא קמץ חטוף, למשל: "לשמָרך" (בדרך) - מ' בקמץ חטוף, אבל "למשָחֳך" (ש"א ט"ו א) - מ' בקמץ רחב (כך לפחות לפי קריאת כל אותן עדות שמבחינות בין מבטא קמץ חטוף לבין מבטא קמץ רחב).
על כל פנים, מעצם זה שהסימן של הקמץ הרחב הוא כמו הסימן של הקמץ החטוף, יש קצת ראייה שגם מבטאם שווה.

ומכאן פירכא גם על ההברה הליטאית והתימנית שעושה את החולם בצורה דומה לסגול וצירי.

ראה בדהי"ב לג ז: "אשים את שמי לעֵילוֹם", במקום "לעולם".

[מענה רך]

גמ' בב"מ כי יותן וקרינן כי יתן, בהברה החסידית שתי המשמעויות נמצאות במבטא אחד.

הכי מבלבל זה בקידושין: נתן הוא ואמרה היא.

מחלקים בין נתן לנתנה ובין אמר לאמרה.

[יוס'ל]

עוד הבדל, במקום שיש שני קמצים כגון; וְהָיָה ה' למלך , ברוך שאמר וְהָיָה העולם, ברוב קהילות החסידים הוגים את הקמץ הראשון כמו ההברה הליטאית, מלבד בגור שקוראים את שניהם כמו החסידית, משהו כמו והוּיוּ.

[רוח נדיבה]

שמעתי

ר' חיים היה נמצא הרבה בוורשה והיה שומע קריאת התורה בהברה חסידית ולא הקפיד על כך, חוץ מקרה"ת בפר' פנחס, משום שבפסוק כתיב אשר הוכה את המדינית [בקובוץ או שורוק] ובהברה חסידית קוראים את זה 'היכה' [בחיריק, כדרכם להפוך שורוק לחיריק] ואם כן יש כאן שינוי משמעות בולט בין היכה להוכה.

אין כמעט קריאה בלי "הוא" שהחסידים קוראים "היא", או "ממנו" שהחסידים קוראים "ממני". מדוע אפוא הקפיד הגר"ח רק על "הוכה" ו"היכה"?!

לענ"ד נראה לבאר 'עומק מנהגו 'של הגר"ח זצ"ל בזה וכדלהלן.

בכל מקום בתורה, לא הפריע להגר"ח שינוי הניקוד של החסידים, זאת למרות שאין אצלם הבדל בין זכר לנקיבה [הוא והיא] ובין ממנו לממני, הרי שמשמעות רצף הקריאה מסייעת להבין אם זה היא או הוא, כמו והוא אשה בבתוליה יקח, וכן לגבי הבה נתחכמה לו כי עצום הוא ממנו, או ממני, יש הבנה מוכרחת הרצף הקריאה, וכן שקץ תשקצני אף אחד לא יטעה לפרש אחרת כמובן וכן הלאה.. ואזי קריאתם מתפרשת ומובנת לנו באופן המתוקן, אך במקום שאין הכרע לפי תיאור המקרא אם זמרי בן סלוא הוא זה שהיכה, או שהוכה עם המדינית, [למרות שכתוב קודם שם איש ישראל המוכה, יתכן שהוא אכן הוכה על כך שהיכה את המדינית] כאן הבעיה חמורה יותר.

זאת ועוד אחרת, יש הבדל בין הוא שנהפך להיא באופן שיטתי, ושוב אנו סומכים על כוונת הקורא לפי שיטתו, ומתרגמים אותו חזרה להוא. לבין מקום שגם לפי שיטת ההיגוי של הקורא אין בו הכרע, הרי הוא הוגה 2 מילים בעלי משמעות הפוכה בדיוק באותו שיבוש. כגון הוּכָּה [הנפעל] הופך להיות - הִיכּוּ, וגם הִיכָּה [הפועל] נהפך להִיכּוּ, נמצא איפוא שאין כאן רק החלפה של הוא בהיא שעם זה אנחנו מסתדרים, אלא מילה שמצד עצמה אין לה הכרע גם לפי שיטת ההיגוי של החסיד, ורק כוונתו משנה את הפועל לנפעל והוא בבחינת דברים שבלב, ואינם דבוּרים.. [ולפי"ז גם החסידים בבעיה].

[אפרקסתא דעניא]

לענ"ד נראה לבאר 'עומק מנהגו 'של הגר"ח זצ"ל בזה וכדלהלן.

.....

זאת ועוד אחרת, יש הבדל בין הוא שנהפך להיא באופן שיטתי, ושוב אנו סומכים על כוונת הקורא לפי שיטתו, ומתרגמים אותו חזרה להוא. לבין מקום שגם לפי שיטת ההיגוי של הקורא אין בו הכרע, הרי הוא הוגה 2 מילים בעלי משמעות הפוכה בדיוק באותו שיבוש. כגון הוּכָּה [הנפעל] הופך להיות - הִיכּוּ, וגם הִיכָּה [הפועל] נהפך להִיכּוּ, נמצא איפוא שאין כאן רק החלפה של הוא בהיא שעם זה אנחנו מסתדרים, אלא מילה שמצד עצמה אין לה הכרע גם לפי שיטת ההיגוי של החסיד, ורק כוונתו משנה את הפועל לנפעל והוא בבחינת דברים שבלב, ואינם דבוּרים.. [ולפי"ז גם החסידים בבעיה].

החילוק האחרון אינו מובן. גם הוא והיא אין בו הכרע לפי שיטת ההיגוי של הקורא, ממש כמו הוכה והיכה. ואם אתה סומך על כוונתו בהוא והיא, מדוע שלא תסמוך על כוונתו בהוכה והיכה?

[לא ידען]

עוד הבדל, במקום שיש שני קמצים כגון; וְהָיָה ה' למלך , ברוך שאמר וְהָיָה העולם, ברוב קהילות החסידים הוגים את הקמץ הראשון כמו ההברה הליטאית, מלבד בגור שקוראים את שניהם כמו החסידית, משהו כמו והוּיוּ.

לא נכון. את החזנים ובעלי התפילות בגור אותם שמעתי, כמה מהם ממיטב שרידי גולת פולין, לא שמעתי אומרים 'והויו' כמו שכתבת. (איני יודע לנקד)
מה שכן, היה על לא מזמן בעל קריאה חשוב ר' חיים משה קנופף שיחי', יליד לודז' ומפליטי החורבן, שהיה קורא תיבת 'מצרים' בקמ"ץ המכונה כאן 'ההברה הליטאית' מצרוים (כעין חולם= mitzroim)
רק כאשר היה מגיע לסיום פרשה לפני עליה חדשה היה מסיים 'היוצאים מארץ מצרוים', בקמ"ץ שתיארת וניקדת בהודעתך. כמו האות הלועזית u (כעין: mitzruim).
איני חושב שהיה מדקדק גדול ובעל מסורת ניקודית, אבל לא היה גם הפוך מכך.
רק לציין באתי שאין דברי 'יוס'ל' מדוייקים כי אם להיפך.

[רוח נדיבה]

צדקת שהחילוק הראשון נכון ומובן יותר.

[יתר10]

לכללות ההברה המכונה 'חסידית' וגם בנוגע לקריאת שני קמצים והמסתעף היתה סדרת מאמרים בקובץ 'נזר התורה'.