אבשלום ודוד המלך

[ש. ספראי]

אני כותב כעת חיבור על אבשלום ודוד ויש לי מספר תהיות. התוכלו לפתור לי אותם?
א. אחיתופל איבד את עצמו לדעת. חז"ל אומרים שאין לו חלק לעוה"ב, והתוס' יו"ט תמה מהיכן נילף דבר זה. ולכאורה הלא אומרים שהמאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעוה"ב, וא"כ מזה גופא אין לו חלק לעוה"ב? ומדוע האחרונים מוכיחים מהא דהנזיקין, שהשלש מאות ילדים שהשליכו עצמם לים, שאלו מהו ניכנס לעוה"ב, ולא מכאן?
ב. האם באמת אחיתופל מוגדר כמתאבד, או שבגלל שחנק עצמו בגלל שידע שדוד יהרגנו ויקח את נכסיו, הוא אינו מוגדר ככזה? כפי ששאול אינו מוגדר כמתאבד, בגלל יסוריו וחששו מבזיון המלוכה וכו'.
ג. מדוע יואב הרג את אבשלום, אחר שדוד ציווה בפירוש לא להורגו? יואב ידע שדוד לא יראה זאת כבשורה טובה. כמבואר בפסוקים. א"כ מדוע הרגו?
ד. כיצד היחס לשמעי בן גרא? האם יש עליו תביעה? הוא בסה"כ קילל לפי התובנות שלו לגבי אישיותו של דוד. הלא כן?

[איש גלילי]

לכאורה, לדעת יואב היה אבשלום מורד במלכות, ומלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול.
ולדעת דוד, כיון שכל ישראל הלכו אחר אבשלום - שוב אין לזה דין מורד במלכות כיון שהתחלפה המלוכה, וכמו שלא חייב דוד את כל ישראל מיתה על שהלכו עם אבשלום ואף מינה את עמשא לשר צבאו (ואולם יואב סבר שסברא זאת שייכת רק כלפי שאר העם שהלכו אחר אבשלום, אבל אבשלום עצמו שארגן את המרידה נחשב לעולם מורד במלכות).
ועוד, וזה מה שיואב הסביר בעצמו לדוד, הסכוי היחיד לגרום שתגמר המלחמה ולא ישפך עוד דם מישראל - היה ע"י שיהרוג את אבשלום (עיין ש"ב יט, ו-ח).

[ש. ספראי]

יפה.
אך האם היה אמור להיות לשר הצבא כושר החלטה ושיפוט, כאשר
המלך עצמו אמר את דברו בנחרצות?
האם הכוונה היא שיואב רצה כביכול "להציל את דוד מעצמו"?

[איש גלילי]

אכן כן, ממש כך מגדיר את זה יואב בפסוקים שהזכרתי.
לדעת יואב, דוד טעה בהוראתו שלא להמית את אבשלום, ואסור לשמוע לדבריו כעין מלך שציוה לעבור על דברי תורה (מפני הפקו"נ שבדבר).
ואכן, כשציוה דוד לשלמה להמית את יואב - הזכיר רק את זה שהמית את אבנר ואת עמשא (ולדעת התוס' בסנהדרין עיקר מיתתו היתה על שהלך עם אדוניהו), כי על הריגת אבשלום לא היה חייב מיתה.

[אוצר החכמה]

פעם ראיתי מאמר, המחבר שמו לוי (איני זוכר את שמו הפרטי) וכמדומני שהוא אביו או דודו של הג"ר גבריאל יוסף לוי, ויסוד טענתו שם שיואב היה סבור שחיוב כבוד המלכות והדין שלא לעבור על דבריו הוא לעצם המלכות ולא למלך דהיינו שאם דוד טועה ועושה משהו שהוא לא לטובת המלכות יואב מחוייב שלא לשמוע לו אלא לעשות כפי שהוא סובר שצריך להיעשות.

[ש. ספראי]

בן דודו של ר' גי"ל ראש הישיבה, שמו גם כן גבריאל יוסף לוי, והוא הוציא קונטרסים על התנ"ך. יתכן שזה הוא.

[אפרקסתא דעניא]

אביו של ר' גי"ל. שמו יצחק ז"ל, וחיבר מספר ספרים על התנ"ך בשם פרשיות בספרי הנביאים. בסוף הכרך האחרון, שמואל א', שנקטע באמצע עקב פטירתו הפתאומית, ישנם מספר מאמרים שלו. אחד מהם על יואב ומלכות בית דוד.

היסוד שלו שיואב היה תומך של מלכות בית דוד, עם היותו מורד בדוד עצמו. הוא נחלק הלכתית על דוד בהנהגה הראויה למלך הנבחר משבט יהודה ומבית דוד!

[אפרקסתא דעניא]

והנה הספר המדובר:

http://www.otzar.org/wotzar/Book.aspx?149638&

[יתר10]

יפה.
אך האם היה אמור להיות לשר הצבא כושר החלטה ושיפוט, כאשר
המלך עצמו אמר את דברו בנחרצות?
האם הכוונה היא שיואב רצה כביכול "להציל את דוד מעצמו"?

ראה ש"ב פרק יט פסוקים ו-ט. ושם פסוק יד, ובפרק כ פסוק כג וברד"ק שם. מכל הנ"ל נראה שאכן יואב לא היה כפוף לגמרי תחת דוד ואדרבא

[מה שנכון נכון]

יתכן שיואב סבר שאין לדוד דין מלך בשעה שברח מאבשלום, וכמ"ש בירושלמי שהיה מתכפר בשעירה כהדיוט, וממילא אין חיוב לשמוע בקולו, ועל כן כשמצא לנכון להרוג את אבשלום כדי שלא ימרוד פעם נוספת או כדי להרתיע מורדים אחרים [והחשש היה סביר, שהרי מרד שבע בן בכרי] וכדומה, עשה כן גם אם אי"ז לרצון לפני דוד.

[מה שנכון נכון]

בענין אחיתופל אם חשיב מאע"ל וע"כ אין לו חלק לעוה"ב עורר ע"ז בבשמים ראש סימן שמה. וראה עוד בתפארת ישראל על המשנה בסנהדרין אות נד.

שו"ת רב פעלים חלק ג - יורה דעה סימן כט

הנה בתשובת בשמים ראש סי' שמ"ה הביא הוכחות להקל בדין מאבד עצמו לדעת, ובאמת הרואה יראה דבריו תמוהים, דמה שהוכיח משאול הע"ה אין כאן ריח ראיה דהתם מלבד שהוגד לו קודם הלילה ע"פ שמואל הע"ה שלמחר ימות, הנה כבר ירו בו חיצים וידע שלא נשאר בו תקוה לחיות ולכן רצה שזה העומד אצלו ימיתהו, שלא יתעללו בו פלשתים להמיתו באכזריות ויסורים משונים, וגם מן צדקיהו הע"ה ליכא הוכחה כלל כי הוא ברור לו, שנ"נ ימית אותו, וכבר גזר עליו מות ורק רצה להקדים שחיטת בניו לעיניו כדי לצערו, ועל זה אמרו מה שאמרו וגם מאחיתופל ליכא ראיה דמאן אמר לך שאינו נקרא מאבד עצמו לדעת, ומה שלא הזכירו עליו עון זה היינו דקי"ל בדרבא מיניה שמרד במלכות ב"ד ומסר כמה צדיקים להריגה בעצתו הרעה, ועוד י"ל נמי אחיתופל לא נקרא מע"ל מפני שידע דאבשלום לא יצליח בעצת חושי הארכי ויפול בודאי ואז בודאי גם אחיתופל יהרג, ואם לא נהרג במלחמה יהיה נהרג בסנהדרין, ולכן חשב שאין לו דין מע"ל ועשה בידו חנק לעצמו, דכיון לכפרה, ועל כן כל דברי תשובת בשמים ראש הנז' תמוהים, ולכן חשב הגאון ח"ס דתשובה זו אינה להרא"ש אלא מזוייפת מאחד שבדאה מלבו והכניסה בכלל התשובות.

[החת"ס יו"ד שכו כתב שבזה נזדייף ספר בש"ר].

שו"ת מהרש"ם חלק ו סימן קכג

ומ"ש רו"מ ראי' מאחיתופל שלא נמנה בכלל אין לו חלק לעוה"ב אלא בשביל מורד במלכות ולא בשביל שחנק א"ע, לק"מ דכיון שהי' מורד במלכות דחייב מיתה ידע שימיתוהו דוד, וגדולה מזו מבואר בב"ר פ' נח פל"ב וכי יש אישות לדוד וכו', הרי דכיון שחשבוהו למורד במלכות דינו כמת ואשתו מותרת (ועי' ירושלמי פ"ב דסנהדרין ה"ג בסופה בוצי"ר שם) ואף דלא קיי"ל כן כדמוכח בש"ס דגיטין כ"ח וש"ס דבבלי סנהדרין י"ט, ועי' רדב"ז ח"ז סי' כ"ט מ"ש בזה, מ"מ עכ"פ לא הי' כמאבד עצמו לדעת מטעם זה, ואי מטעם חיי שעה, כבר כתבתי בשם הרמב"ן דמשום חיי שעה הי' מותר משום צער ויסורין לאבד א"ע, ועכ"פ י"ל דהוי כאומר מותר.

וראה עוד בטוט"ד סימן רפב ובאגרת בקורת לרצ"ח.

[בברכה המשולשת]

כפי שכבר הוכח, כל שו"ת בש"ר מזוייפות

[ש. ספראי]

תודה לכל המגיבים היקרים. החכמתי.

ראיתי היום במלבי"ם (בתוכחת יואב לדוד על שהתאבל על מות אבשלום) שכתב שיואב סבר שאבשלום ביקש את נפשו ונפש בניו ונשיו, והיה הורג את אביו ואת אחיו ומענה את נשיו, כדי שיקום במלכותו, כמו שעינה את פלגשי אביו, ואם היה משאיר את אבשלום בחיים, היו כל בית דוד בסכנת חיים, ולכן הרגו כדי להצילם, כדין רודף.

ויל"ע בזה, דהא רודף ניתן להצילו באחד מאבריו, וא"כ היה יכול לאוסרו בבית האסורים וכדומה. ואולי חשש שע"י מאסר עדיין יש לחשוש מאבשלום.

ואגב, כתב הבית יוסף (או"ח סימן תרכא): "כתב הרוקח (סי' ריז ד"ה ומה) מה שפוסקין צדקה עבור המתים ביום הכפורים יש להם אסמכתא שכתוב בסוף פרשת תצוה (שמות ל י) הכפורים אחת בשנה יכפר וסמוך ליה ונתנו איש כופר נפשו ליי' ומה מועיל למת שהחי נותן צדקה בעבורו אלא יי' בוחן לבות החיים והמתים אם אותו המת בחיים היה נותן צדקה ואם היה עני אותו המת אך לבו בטוב והיה נותן אם היה לו אז תועיל לו קצת כי החי יכול לבקש להקל דין המת כדוד על אבשלום סוטה י:) וכרבי יוחנן על אחר אבל אם נתן בעבור רשע אין מועיל ונותנים לכבוד המתים שהצדיקים מליצים על צאצאיהם ע"כ.

והנה הרוקח הוכיח שניתן להקל בדין שמים מהא דדוד התפלל על הוצאת אבשלום מגהינום והכנסתו לעוה"ב, ומ"מ כותב הוא מיניה וביה שאם נתן עבור רשע אינו מועיל. ומוכח דסבר שאשבלום לא נחשב רשע.

והנה למ"ד דלאבשלום אין חלק לעוה"ב, לכאו' ודאי דהיה רשע. אך פשוט שלמ"ד זה, דוד לא התפלל להוציאו מהגהינום ולהכניסו לעוה"ב, או, לכל הפחות, לא הצליח בתפילתו.

[מנין]

ולכאורה הלא אומרים שהמאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעוה"ב,

מי זה ה"אומרים"? לא מצאתי לזה מקור

[בקרו טלה]

ולכאורה הלא אומרים שהמאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעוה"ב,

מי זה ה"אומרים"? לא מצאתי לזה מקור

עי' בתורה שלמה הע' לא ובבית אהרן

[ש. ספראי]

יש בזה אריכות ביביע אומר וציץ אליעזר ועוד, כפי הזכור לי.

[חוקר_ומקובל]

אני כותב כעת חיבור על אבשלום ודוד ויש לי מספר תהיות. התוכלו לפתור לי אותם?
א. אחיתופל איבד את עצמו לדעת. חז"ל אומרים שאין לו חלק לעוה"ב, והתוס' יו"ט תמה מהיכן נילף דבר זה. ולכאורה הלא אומרים שהמאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעוה"ב, וא"כ מזה גופא אין לו חלק לעוה"ב? ומדוע האחרונים מוכיחים מהא דהנזיקין, שהשלש מאות ילדים שהשליכו עצמם לים, שאלו מהו ניכנס לעוה"ב, ולא מכאן?

עיין ספר עובר אורח לאדרת שפלפל בזה

[יהודה בן יעקב]

האם ידוע מי היתה אשתו של אבשלום בן דוד?

[עזריאל ברגר]

ראוי להדגיש, שהיתה לו בת, ולכן אין לומר שלא היתה לו אשה.

[מיללער]

בגמרא נזיר ה. וכן בתמורה יד: עה"כ (ש"ב טו) מקץ ארבעים שנה ויאמר אבשלום אל המלך וגו' ארבעים שנה למאן, תניא רבי נהוראי אומר משום רבי יהושע מקץ ארבעים שנה ששאלו להם מלך.

ובתוספות נזיר שם ד"ה הני ארבעים שנה למאי. בסוה"ד: ולפי שמרדו במלכו של עולם תלה מרידת אבשלום בשאלתם להם מלך.

וכיו"ב הוא בשיטמ"ק בתמורה שם בשם גליון: ואירע מהר קלקול במלכות, מחמת אותו עון, ולכך מנאו הנביא מאותו פרט. ועוד שם: מאסו בשם, מאסו בדוד, תלה קלקול בדוד, בקלקול המלך.

דהיינו שחז"ל קשרו את מרידת אבשלום בדוד כעונש על מה ששאלו להם מלך (ובדרך אגב, רבי נהוראי דהכא לשיטתו בסנהדרין דס"ל דליכא מצוה במינוי מלך ודו"ק) דהיינו ששאלו שלא כהוגן וכדמוכח מהכתובים בשמואל שם ואכמ"ל.

אני מחפש מי שמבאר 'הקשר' בין מרידת אבשלום לבין העוון ששאלו להם מלך בימי שמואל, ולמה דוקא נענשו בתקופה של 'ארבעים שנה' לאחר ששאלו להם מלך.