דרך הלימוד

[ישא ברכה]

מי שיוכל להרחיב בענין שיטת הגר"י שרייבר בלימוד, תבוא עליו ברכה..

[ישא ברכה]

וכן לעלות מד"ת לביהמ"ד

[צמא למים]

חבל על העבודה. להסביר שיטה לאדם מבחוץ, ובמיוחד להסביר אדם עמוק אשר חי בתוך עולם מושגים משל עצמו, זהו עיוות ושקר שאין דוגמתו.
אינני מזדהה כלל עם הגרחי"ש ברוב דבריו, אולם פשוט לי שאדם מבחוץ איננו מבינו, ואף לא יכול לדעת במה מדובר.

דרך אגב, לאחרונה יצא לאור ספר בשם 'בינה להשכיל' (הרב דוד עינבל), אשר בו מציג שיש קו שהולך עמו הרב שרייבר בהרבה נושאים ומשיג עליו. הספר כתוב ברמה גבוהה וגם הוא לא נועד רק למי ש'חי' בתוכו.

[בן אליהו]

איך ניתן להשיג את הספר?

[בעל החוטם]

חבל על העבודה. להסביר שיטה לאדם מבחוץ, ובמיוחד להסביר אדם עמוק אשר חי בתוך עולם מושגים משל עצמו, זהו עיוות ושקר שאין דוגמתו.
אינני מזדהה כלל עם הגרחי"ש ברוב דבריו, אולם פשוט לי שאדם מבחוץ איננו מבינו, ואף לא יכול לדעת במה מדובר.

דרך אגב, לאחרונה יצא לאור ספר בשם 'בינה להשכיל' (הרב דוד עינבל), אשר בו מציג שיש קו שהולך עמו הרב שרייבר בהרבה נושאים ומשיג עליו. הספר כתוב ברמה גבוהה וגם הוא לא נועד רק למי ש'חי' בתוכו.

ראיתי לאחרונה את הספר של הרב ענבל, ובקצרה אפשר לסכם שהוא עומד באמצע הדרך בין הריאליזם ההלכתי החריף [במונחי יוחנן סילמן ז"ל] של הגר"ש שקאפ לבין הנומינליזם הקיצוני בו נוקט הגרח"י שרייבר.

[צמא למים]

בהתאם לבקשה מצורף בזה קישור למקום אשר בו רוב ספרי הרב שרייבר שיצאו לאור.
אולם חשוב לידע, שהוא עצמו לא בא לבקש שיטה מחודשת וליצור קו, אלא תחילתו וסופו בעמל על כל תוס' ורשב"א, באופן נדיר שכמעט אינו בנמצא.
א"א לחדור לכונתו בלא העיון בסוגיא עצמה הדק היטב, והרגשת כאביה ודקיותיה בכל העמל הישיבתי.
מי שמנסה להתחיל דרך כתביו, מובטח לו כשלון, חבל על המאמץ.

ספר 'בינה להשכיל' בנוי בצורה אחרת, הכותב עמל על כתבי הרב שרייבר והעלה שבסופו של דבר, כן יש קו, אשר מונח בצורה אוטמטית בחשיבתו, ואתו הוא מתווכח.
הספר פורס משנה סדורה בנושאים עקרוניים, ומציג את גישת הרב שרייבר, וכנגדה את גישתו שלו, אשר מהוה מפה שלמה השופכת אור על סוגיות רבות ומושגים חובקי תלמוד.
באופן אישי הועיל לי הספר רבות, לשפוך אור על ענינים עקרוניים רבים, ולראות כיצד משתלבים זו בזו. היה שווה כל דקה של השקעה בו.
כתובת המחבר רשומה בספר, עינבל, רב אשי 10, ב"ב, 03/6198219 כמדומה שאפשר להשיג אף בירושלים או אף בשאר מקומות, צריך ליצור קשר עם המחבר.
ובענין אשכול על הרב שרייבר.
הדבר בהחלט אפשרי ויכול להביא תועלת, לברר את ענין הלמדנות המתקדמת לגישותיה השונות, אשר כידוע למסתובב בישיבות, בה טמון התפתחות העתיד הישיבתי. פלא שהדבר לא נעשה עד היום. אולם הדבר מצריך זהירות יתירה, באשר אין אלו דברים המסורים להגדרות מחקריות, וצריך לחיות בתוכו בשביל לקלוט במה מדובר. [אפי' אישים ושיטות של הרב זווין, אינו תועלתי כלל למי שמבחוץ. ק"ו שכעת עוסקים בהתפתחות דקויות וניואנסים, שקשה מאד להגדירם].
אולם קווים כלליים זהירים, ועמידה על מאפיינים שונים, בהחלט אפשר לברר כאן והדבר יכול להביא תועלת מרובה, עכ"פ לי באופן אישי.

קישור: http://www.jumbomail.co.il/Downloads.as ... 524877593D

[ישא ברכה]

אחיי ורעיי, ארחיב מעט בכוונתי.

דרך הלימוד בעולם הישיבות, היא לקחת כל דין בתורה, ולרדת לשורש הדין. מה שנקרא ה'גדר', הגדר הוא בעצם הנקודה הפנימית שעליה הדין.
לדוגמא כתוב בתורה שמי שיש לו בהמה הרי הוא חייב על נזקיה. חוקרים הלמדנים מה גדר החיוב, משום בעל הממון, או משום חיוב שמירה. ז"א מה השורש הפנימי של הדין האמור בתורה.
קוראים לזה היום, לא למה, אלא - מה. וככל שהלומדעס הולכת ומתקדמת, הרי היא חודרת להבנת מושגים שורשיים יותר, כמו בעלות, חוב, מהות האדם, וכו'.
המציאות היא (ואמנם לא נעים להעמיד את העובדה מול העיניים, אך זו המציאות, והאמת האהובה מכל) שסגנון הלומדעס בקרב הבחורים הלמדנים היא רמה גבוהה יותר מקרב רה"י, וככל שרה"י וותיקים יותר כך בדר"כ ציבור הלמדנים רחוק מהם.. רוב רה"י זר להם החקירה בנושאים הנ"ל.. (והרה"י הלמדנים הם אלו שיש להם שיג ושיח בענינים אלו, הגר"ב ויסבקר, הגר"י ארנברג, הגר"י רוזן, הגר"ח מן ההר, הגר"א קפלן, וכו' וכו').
אבל המציאות היותר כואבת שרוב רה"י הזקנים אין להם גדר מה אפשר לחקור ומה א"א.. כל אחד אומר על מי שנכנס קצת יותר עמוק ממנו שהוא לא בדרך המסורה.. (עובדה שמעתי, שסיפרו לאחד מגדולי רה"י בדורינו חידושים של הגר"ב ויסבקר והגר"י ארנברג, והוא רתח מזעם שאי"ז כפי הדרך המסורה מרבותינו.. (והוא צודק!! כי לא ר' שמואל ולא הרב שך דיברו פעם בסגנון הזה), וכששמע של מי החידושים רבתה המבוכה. למעשה כל ר"מ מחליט בזה לפי מידת למדנותו.. ובסוף יוצא שהבחורים הם הכי למדנים בדור..

עד יוס'ל שרייבר, לפניו יכרעו ברך כל יושבי ביהמ"ד. ע"כ אמרתי אולי אטעם מאורו, וע"כ בא אשכול זה, שעדיין לא זכיתי לשתות בו יין..

אני שואל אם הגר"י שרייבר פשוט הוא הכי מתקדם בתחום הזה, והוא נכנס לעיון במושגים הכי שורשיים, הכי מהותיים, שורש דיני ממון, שורש עניני איסורים, שורש עניני הספיקות, וכו'. אבל בעצם הוא אותו מין כמו כולם. (אני לא מדבר על מופלגותו בעמל התורה, וידיעת התורה וכו').

הצד השני הוא, על הדרך של עולם הישיבות יש תמיהה מאוד רצינית. הם כאילו שואלים מה, אבל בעצם זה למה. דהיינו נקח את החקירה דלעיל, יש שני צדדים מה גדר חיוב תשלום נזיקין.
הרי בתורה כתבו שהבעלים צריך לשלם, מהיכ"ת בכלל לומר בגלל חיוב שמירה? אלא שההגיון מורה שאין טעם לחייבו בתור בעלים סתם, אלא כמי שעליו מוטל חיוב השמירה. הנה, שוב חזרנו לטעם. אבל אף לא יגיד שבגלל שהוא חורש עם השור.. אז לכן הוא צריך לשלם.. כי צריך שהגדר יהיה עם טעם.. אז זה לא רק גדר אלא גם טעם..
הבעיה שאם נכנסים לעניני הטעם אז יש סוגיא מורכבת של טעמא דקרא.

מישהו אמר לי שהרב שרייבר ניסח כמה נוסחאות חשיבה, בענינים אלו.
א. מתי דורשים טעמא דקרא.
ב. מה מוגדר טעמא דקרא ומה לא.
ג. מה אומרים ל"ל קרא סברא הוא.
ד. איזה חידוש זה גזה"כ ואיזה יש בו טעם.
ה. מהו חוק ומהו משפט.
ו. לאלו תחומים יש להיכנס בחשיבה ולאלו לא.
ועוד.

[גפן אדרת]

המציאות היא (ואמנם לא נעים להעמיד את העובדה מול העיניים, אך זו המציאות, והאמת האהובה מכל) שסגנון הלומדעס בקרב הבחורים הלמדנים היא רמה גבוהה יותר מקרב רה"י, וככל שרה"י וותיקים יותר כך בדר"כ ציבור הלמדנים רחוק מהם.. רוב רה"י זר להם החקירה בנושאים הנ"ל.. (והרה"י הלמדנים הם אלו שיש להם שיג ושיח בענינים אלו,

לא זכיתי להבין את כוונת הכותב, אם מליצית היא או או אמיתית!!

אך אם כוונתו אמיתית ולא מליצית – אזי נראה כי שורות אלו הוקלדו ממקלדתו של בחור בתחילת שיעור ב' בישיבה גדולה לכל היותר, ואסביר את דברי בס"ד.

ההתרפסות הלזו אל סגנון הלימוד הפילוסופי-תיאורטי אינה מוצאת מקור ובית אב במשנת רבינו חיים הלוי ותלמידיו, הלא המה הגרי"ז הגרב"ד הגרא"ו והגרש"ש, ותלמידיהם ותלמידי תלמידיהם, כ"א בדרכו היחודית.

הסגנון הנ"ל אינו אלא סגנון כפי שמכונה בשפה הישיבתית – 'לדבר ב-א-וו-י-ר', [באידיש זה נשמע מעט יותר טוב, 'אין לופט אריין']. - כלומר, מלל הבנוי מגיבוב משפטים המנוסחים בשפה מסוימת הדוגלת בעקשנות על חפירה כביכול לעומק מסוים, אשר ככל שתחפור עמוק יותר, תחפור במקביל עקום יותר ויותר.
= כל תורת רבינו הגר"ח מבריסק ותלמידיו נ"ע – אינה אלא 'עומק הבנת הפשט', ללא כל סטיה וחריגה.
וכידוע מרבינו הג"ר שמואל רוזובסקי זצ"ל אשר נשאל באמצע השיעור ע"י נער צעיר מתלמידיו – מה זה 'שטר'? [כביכול להבין את עומק המושג שטר]. – הוציא לו הגר"ש ז"ל שיק מארנקו והפטיר לעברו – הנה, זהו 'שטר'.

וכמו המעשה הידוע מאותה קבוצת לומדים מובחרת בישיבת לומזא בפתח תקוה שנתקשו בדברי הגמ' 'שחיטה לאו עבודה היא' [זבחים י"ד ועוד], ושלחו את אחד המובחרים שביניהם לירושלים למרן הגרי"ז מבריסק זצ"ל לבאר להם מושג זה, בהגיעו אל מרן הגרי"ז עם שאלתו, 'מה זה שחיטה לאו עבודה'. – ענה לו הגרי"ז באידיש: 'שחיטה איז קיין ארבט נישט', ובתרגום חופשי, 'שחיטה איננה עבודה'.

ללמדך, כי הניתוח התיאורטי המופשט בחקירת עומק המושג וגדריו, אינו תכלית בפני עצמו, אלא שפעמים שמתוך קושי או תוך מהלך של חשיבה מרובה עולה לו יסוד עמוק בביאור מהות הדבר וגדרו אשר על ידו יתיישבו כמה וכמה תמיהות, אך אינו דרך לכשעצמו.

הדרך להתחיל את לימוד הסוגיא בלא הבנת עומק הפשט, אלא רק בהתייחסות תיאורטית למושגי יסוד בנשים נזיקין כגון, שטר, מיגו, חזקה, רוב, זיקה, שליחות, תרי ותרי, ועוד ועוד – מבלי ידיעת עומק פשט הסוגיא על בוריה, מותירה את לומדה לא רק כעם-הארץ בידיעת הסוגיא ובהבנתה, אלא אף מטביעה בו עקמומיות חשיבתית בלתי הפיכה הן בלימוד והן בשאר שטחי החיים בכל מיני צמתים הצורכים חשיבה ישרה ובריאה.

[דו"ק ותשכח כי הלומדים מן הסוג הזה לעולם לא ידעו בע"פ את תירוצי התוס' בסוגיא בה הינם עוסקים, ובסוף הזמן יחזרו הביתה עם ארבע עד שש 'חקירות' ו'הגדרות', ומשא"כ אלו המעמקים האמיתיים חוזרים לביתם בסוף הזמן עם כל הדפים שלמדו – ובהבנה מעמיקה, דו"ק היטב].

ומנסיוני במשך שני עשורים בהיכלי הישיבות ראיתי, כי אלו שדרכו בדרך זו, 'התייבשו' לחלוטין במשך הזמן ונפלו בין הכסאות כבר בתקופה הראשונה לאחר נישואיהם, או לחילופין, תפסו את עצמם ונעשו מיושבים יותר.

הסיבה לכך בין היתר היא, משום שהמפגש עם הגמרא הקדושה ומילותיה אינו 'מהותי', אלא 'אקראי'. – כי הגמרא אינה משמשת ללומד מן הסוג הזה, אלא כמילון למושגים תורתיים רח"ל. בית המדרש אינו חלק בלתי-נפרד מן הן הלמדן הנ"ל, שכן יכול הוא להלך יום שלם בחצר הישיבה הלוך וחזור, ולחשוב ולהפך במוחו שוב ושוב איך להגדיר הגדרות, ולשם כך לא נצרך כלל 'בית מדרש', אלא מספיק גם אוטובוס , ואפילו רכב עם הגה די לזה, וד"ל.
סגנונו של הכותב בשורש תפיסה הלמדנית, נראה כשל נער צעיר מתלהב הנחשף זה לראשונה למושגי היסוד הלמדניים.

צא וראה, האם כך היתה שפתם וסגנונם של ר' שמואל? ר' נחום? הרב שך? ושאר ראשי הישיבות? – ודאי שלא.

ולכן קביעתו המתמיהה של הכותב וז"ל: "שסגנון הלומדעס בקרב הבחורים הלמדנים היא רמה גבוהה יותר מקרב רה"י, וככל שרה"י וותיקים יותר כך בדר"כ ציבור הלמדנים רחוק מהם.." [????????]
מלבד היותה שגויה בעצם תפיסתה וכאמור לעיל בארוכה, הרי שאף עומדת היא בניגוד מוחלט למסורת התורה מסיני!!! וזאת, כי ככל שאנו מתרחקים ממעמד הר סיני וקבלת התורה, הרי שנעשים אנו בעל כרחינו קטני מוח והבנה לצערינו יותר ויותר, ולכן הקביעה המוטעית הנ"ל כי הבחורים הלמדנים הינם ברמה גבוהה יותר מקרב ראשי הישיבות, הינה עקירת מסורת התורה מסיני, פשוטו כמשמעו.
וע"כ נראה לענ"ד, כי לא נשתרבבו שורות אלו אלא ממקלדתו של בחור כבן שיתסר-שיבסר, אשר זה מקרוב רק דרכה רגלו על מפתן הישיבה גדולה, ומושגי הלומדעס חדשים המה ואף זרים לו, וע"כ כדאי לו לשוחח על כך ולהשיח את אשר עם לבבו, דוקא עם אחד מתלמידי החכמים הוותיקים שידריכנו בדרך שירה בהבנת עומק תורתינו הקדושה.

מאז ומעולם חונכנו מרבותינו לא להתפס לאיזה מרביץ תורה בן-ימינו ולהתלהב מאמרות למדניות שנונות ככל שיהיו [ואף אם כגובה ארזים גבהו], אלא כל דרך הלימוד אינה אלא לימוד הסוגיא עם הראשונים תוך כדי חתירה לעומק פשט כוונתם [אשר על זאת לבד ואך על זאת הושתתה תורתם של רבותינו ראשי הישיבות], ובעזר האחרונים קמאי ובתראי ובתוכם הגר"ח ותלמידיו לרדת לעומק המושג בהבנת הפשט.
כל השאר אינו ראוי להכלל כלל וכלל במסגרת המושג 'לומדעס'.

הרוצה יעיין היטב בהקדמת ספר אבן האזל – קנין, ויראה שם יסודות חשובים ממרן הגרא"ז זצוק"ל.

ובמילה אחת: האם ראשי הישיבות הם מחברים את תלמידיהם הצעירים להר סיני? או שמא הצעירים הם דוקא אלו המחברים את רבותיהם להר סיני???? - דו"ק היטב.

[כנסת ישראל]

בלי להתייחס לדברים המשונים שנכתבו כאן.
עיין כאן
http://www.2all.co.il/Web/Sites6/lomd/PAGE16.asp
רצוי שיפוץ דחוף.

[דוב גרין]

.

[אמסטרדם]

יישר כחכם.
מחכים לעוד.

[צמא למים]

אינני יודע מה זה 'נומינליזם' ומיהו יוחנן סילמן, אך מן הסתם הכוונה, דהגר"ש שקאפ ביקש כמה שיותר להתאים את הסברות להגיון הרגיל, לסברות בהם אנו משתמשים במציאות הריאלית, ומאידך, הגרח"י שריבר חי בעולם הגדרות תורני מופשט ופנימי, שאין לו תרגום הגיוני ריאלי, ואין שום אפשרות להסבירו למשפטן, נוסחאותיו אינם מבקשים להסתדר עם עולם החשיבה שבחוץ, אלא להיות ההגדרה התואמת את הקושיות וההסתבכויות בסוגיא. הגדרה שיונקת כולה מהווי הבית מדרשי ש"בעלים נאמן לחייב עצמו", ורואה הוא בזה כמה צדדים ואפשרות ניסוח, ובוחנם בהתאם לראיותיו הלא נגמרות.

מן הבעיות הקשות במהלך חשיבתו, דמאחר דהכל נמצא במקום מופשט מאד, אין הוא מתחבר אלינו במידה שנוכל לסבור בו סברא החלטית מצד עצמנו, והכל תלוי בראיות, אשר הופכות את ההגדרות כל פעם, ותמיד מסובכות וחסרות בהירות, נכון שהוא דוקא אדם שיודע היטב מה שהוא רוצה [מי שאינו סבור כך, איננו מכירו], אבל למעשה משנתו סבוכה ואיננה מתיישבת הלב בחלקות, הכל מופשט וערטילאי, ותמיד יהיו לו חמש צדדים והגדרות שונות, מאחר שלעולם חשיבתו ערטליאית ואיננה מחוברת אלינו בפשטות בהירה ומשכנעת מצ"ע. מאידך, כך גם איננו לוקה בעיוות של הורדה לסברות פשטניות שמחמיצות את ה"נקודה", הנאמרות מתוך תפיסתנו והרגלי מחשבתינו, חטא שחטאו בו רבים.

בינה להשכיל הוא בעצם דרך אמצע, מחד בא להציג משנה סדורה, אין לו חמש צדדים ואיננו תלוי בהוכחה פלמונית מתוס' הרא"ש בב"ק ק"ד, אלא מתוך הגיון בריא וישר, אשר נמצא בתוך העקרונות היסודיים של הסוגיא, אולם ההגיון אשר בו משתמש, איננו הגיון חיצוני, אלא הגיון של הגדרות, בבהירות שיטתית ומובנית, מתוך שהוא מראה לאדם שבמקומות כאלו יוכרח הוא לראות שהיחס שלנו לממון איננו הסכמי וריאלי, אלא אנו מכירים שיש כנגדנו כח האדם, כך שמחד מבקש הוא להתיישב על הלב, ומאידך לא לרדד ולהשטיח מושגים עמוקים.

שוב, צריך להכיר את הדברים מבפנים, קשה מאד להבין שיטות מתוך כמה שורות שיכתבו עליהם, זהו רק מילון בסיסי למקם את הדברים.

[אום אני חומה]

אשכול מקיף על דרך הלימוד(בהמשכו)

[צמא למים]

ביחס למה שציינו כאן לאשכול בענין דרכי הלימוד בישיבות. עברתי מלמעלה על אשכול זה.
אם אפשר לסכמו, תחילתו בביקורת חריפה על שיטת הלימוד הישיבתית, אשר לכאורה מכניסה את עולם מושגיה לתוך אנשים וספרים שחיו בעידן אחר, בזמן שלא הכירו בכל מערכת זו כלל ועיקר, וסתירות ברמב"ם נענו על ידו בטעות סופר וכיו"ב.
עוד נטען, שהמערכת החשיבה המקובלת בישיבות חסרת כל פשר הגיוני, וחייה על ביטויים שיצרה, ושוב מנסה להבינם ויוצרת ביטויים חדשים, והמעגל סגור, אך השכל וההגיון הישר והפשטי, מושלך מאחורי הגב.
טענות לכאורה מוצקות ומציקות.

אלא שכאן בא האשכול למפנה מפתיע: נטען, שמי שקצת מכיר את היסטוריית לימוד התורה, יודע שלא דבר חדש הוא שמתפתחת שיטה חדשה שלא היתה נהוגה קודם לכן, כך היה מאז ומעולם, והובא דוגמא מבעלי התוס' אשר הפכו התלמוד לכדור בקושיות ותירוצים ממקום למקום, ולא הלכו בדרך תשובות הגאונים שלא נהגו כן מעולם, ולדידם סתירה איננה יותר ממחלוקת, וכיו"ב.
כאן היה שם מקום לויכוח על השינויים מחכמי המשנה לחכמי הגמרא, והאם שיטת התוס' קרובה לצורת הש"ס, ודברים דומים. אולם כל ויכוח נקודתי איננו מקהה את עוצמת הטענה. מערכות חשיבה נפרדות וצורות פרשניות שונות לחלוטין, יש בין דור לדור. כיצד מסתדר הדבר עם כך שאנו מקובלים לחיות על דברי רבותינו מדורות קודמים ולפרשם?

לשמחתי, הרב ברזילי וחבריו נעצרו כאן ולא ההינו להתקדם במהלך הדורות. אז אולי אעשה זאת אני.
ברוך שכיוונתם. רציתי להזכירכם, שאותה טענה טוענים כל 'חוקרי המקרא' על חז"ל. אין כל ספק, שהקורא תנ"ך בפנ"ע משוכנע בודאות גמורה, שמערכת החשיבה של אותם ימים היתה שונה לחלוטין ממערכת החשיבה של חז"ל. זה לא אותו עולם מושגים. לכן, מבחינת כל חוקרי המקרא, פירושי חז"ל הם אנכרסטיים, אומרים הם (עפ"ל) שתפיסת חכמינו לאנשי המקרא היא הכנסת מושגיהם ע"פ שיטות הדרש שפיתחו.
הלכך, כל אותם מבקשי נושנות נשכחות, כל זאת למה לכם? מדוע נעצרתם בתלמוד? הודיעו בזאת על הצטרפותכם למבקרי המקרא, או שמא לקראים, ותנסו לדרוש מקראות על פי "התפיסה בעולם התנכ"י".

אז אולי בכל זאת, אנשי בית המדרש מאז ומקדם, שלא פנו אל החוקרים לברר את 'מתודת חשיבת הקדמונים', ידעו מה שהם עושים?
לא, אני לא מתכוון לבוא כאן בשם 'ההשקפה הצרופה' ולהצהיר שמערכת חשיבתנו לא עברה שינויים מפליגים במהלך הדורות. זהו בהחלט שקר גס. לכל דור יש את זוית הראיה שלו. אולם הכל זויות שמכילות בתוכם אמת משותפת, המשותף רב על המפריד, ואדרבה, זהו כחה של אמת אלוקית זו, שאמנם מתפרטת היא לצורת הסתכלות שונות, ['לפי שורש נשמתו' זה לא רק באדם, זהו גם בדור], אולם נקודתה היסודית דבר חי הוא, ישנו מהות משותפת שעוברת, ומאחר שמערכת החשיבה היום שונה, א"א להסבירה אלא בנוסח חדש.
כלומר, שינויי השפה מחוייבים הם, משום שעולם המושגים שונה, ולשמור באדיקות על המקרא או על המילים שהשתמשו אז כפשוטם, בשעה שהרקע השתנה, זהו מעשה הקראים למיניהם.

אנשי ההגיון יסבירו שמעשי קנינים הם גמירות דעת והחלטיות הסכמית בין שנים, וחיוב השומרים הוא משום התחייבותו לשלם אם יקרה נזק, באשר לקח אחריות, ומזיק הוא ענין הוגן שישלם מפני תיקון העולם וכיוצא. הלא זהו המקובל בקרב המשפט האזרחי.
אולם השיטה שבכל זאת עברה לאורך כל הדורות, פחות משמעותית בנוגע לשפה והסברה שבאמת משתנים בין תקופות, אולם נותנת לנו תפיסת עולם יסודית, יאוש מפקיע בעלות, גזילה יוצרת קניני גזילה, ודברים כיו"ב, שאין בהם מה שנקרא אצלנו 'הגיון', אלא יש כאן עולם מושגים שלם, שענינו המציאות כפי שהיא, ולא המציאות ההסכמית. להבין שמזיק חייב בעצם, אם יש 'שם מזיק' מטיל עליו היזקו, שומר נעשה הדבר ברשותו ויש לו יד למה שיקרה בדבר, וכה"ג. זהו לא משנה איך הסבירו, תמיד תפיסת המשפט היהודי היה על עקרונות אחרים מהמקובל בחוצות, על פי זה חיו, וזה מה שעובר מדור לדור. היה משותף, יחס כללי למושג שמירה כמושג עצמי, לא דנו מה האומדנא שנתכוון להתחייב אלא על פי תפיסה שיש לעולם מציאות הגדרתית מוכרחת, ויחס זה עובר לעולם בתוך בית המדרש, ווכל שמתחכמים ומנסים להבין ע"פ סברות ריאליות, מתרחקים מזה.
ר' חיים ביקש להעמיד במרכז את ההגדרה, את הצורת היחס למציאות המופשטת כפי שהיא, יש מושג ששמו 'שטר', יש 'שומר', לא משנה באיזה נוסח כתבו, הווית המושגים האלה חיה בבתי המדרשות, כפי שמוכח בדברי הראשונים על כל צעד ושעל, [אנא תפתרו עשירית מהבעיות שמציג הרב שרייבר בכתביו, או אפי' כל לומד פשוט יודע שהסוגיא מחוייבת להתפרש ע"פ מערכת מושגים, אחרת א"א לזוז בתוכה, רק מי שלא עמל עליה יכול לדבר אחרת], ככל שחיו זאת לא היה צריך לפרש, אנו הרחוקים כבר זקוקים להעמיד זאת כמערכת הגדרות.
נלאתי להאריך. אז מצורף מאמר ששופך אור בענין.

[ברזילי]

א. לענין דרכי הדרש של חז"ל האריכו בפורום בכמה אשכולות. הנוגע לנידון דידן - אותם דברי חז"ל שהם קבלה למשה מסיני, ודאי אינם ענין לכאן. אמנם מי שלא מאמין בקבלת חז"ל יכול לחשוב שבזמן הנביאים לא ידעו את ההלכות הללו, אולם לגבי מי שמאמין בקבלה השוואתך איננה מתחילה, וככל שמדובר בקבלה כך נהגו מימות משה רבנו והלאה, לפחות בכל מקום בו עברה המסורת ונהגו כדין. לעומת זאת, לא שמעתי עדיין מי שמאמין שר"ת או הגר"ח קבלו את חידושיהם או אפילו את שיטת לימודם במסורת איש מפי איש ממשה רבנו, ולכן אין מה להשוות.

אפילו לפי מי שסובר שחלק מן הדרשות הן הלכות מחודשות (והאריכו בפורום, למשל כאן), אין הנידון דומה לראיה, שכן עצם יסודות מידות הדרש נמסר מסיני (כמקובל מפי הראשונים) והרי הוא כמו שנאמר שבפירוש שעל זה צוותה תורה, ללמוד את הפסוקים בדרך של מידות הדרש, משא"כ במקום שמדובר על שינוי בגישת הלימוד ללא ביסוס כזה. בכל זאת יש דמיון מסויים (לשיטה זו) לעניננו בכך שלפי זה באמת ייתכן שלמרות שעקרונות הדרש נמסרו מסיני, אולי יש מקום לטעון שהדרשות הושפעו גם מצורת החשיבה, ושמא זו לאו דווקא היתה זהה לזו של יהושע ופנחס (ואפשר להעמיס גם את זה על האגדתא של מרע"ה דלא ידע מאי קאמר ר"ע).

כך או כך, לפחות מנקודת מבטי אינני רואה מה הטענה בכלל. העמדה שהצגתי באשכול ההוא היתה שכך בדיוק היא דרכה של תורה, שכל דור ודור ממשיך ללמוד לפי מושגיו שלו. ולו יהיה שמושגי התנאים היו שונים מאלה של בני תקופת הנביאים, ולו יהי שזה השפיע על דרכי לימודם, כך היא מצוותה של תורה. כל מה שאמרתי על ראשי הישיבות של דורנו לעומת הפני-יהושע, או ר"ת ביחס לגאונים, תוכל לומר על התנאים ביחס לנביאים (אם כי, לאור שתי הפסקאות הקודמות, הדמיון אינו נכון מצד אחר).

ב. לענין הדוגמאות הספציפיות שהזכרת, בהודעה ובמאמר שצרפת - אין השעה כשרה להכנס לכל נושא לגופו, אבל עצם הרעיון של תפיסה אונטולוגית או נטורליסטית של דיני הקנין אינו חדש כמובן. הוא אכן שונה מהמקובל במשפט האזרחי היום (אם כי גם שם תוכל למצוא גישות שאינן נומיסטיות במובהק), אבל כלל לא ברור שאין לו מקבילות במשפט העתיק (להפך, תפיסת מושג הבעלות כמושג הסכמי היא כנראה מודרנית ומחודשת). גם לכל אחת מהדוגמאות שצטטת כדאי לחפש אם יש או אין מקבילות לפני שממהרים להכריז על שיטה ייחודית (וממילא להסיק מסקנות על הסיבה לייחודיות הזו).

לדוגמא בלבד - אמנם בענין משפטי התנאים דומני שקראתי פעם שאלה אכן גדרים הלכתיים ייחודיים כפי שהצעת, אבל בכיוון ההפוך למה שרצית לומר - אאל"ט במשפט הרומי כלל לא אפשרי היה לעשות קנין בתנאי (כמו שכתבו כמה מהראשונים, ולא כמו שהנחת שהסברה החיצונה היא שהכל אפשרי). ממילא, לא ייפלא איך בעולמם של התנאים היה נראה סביר והגיוני שאם בכלל אפשר לעשות תנאי, זה רק בגילוי גמור ומוחלט של גמירות דעת מעבר לנדרש בקנין רגיל. אינני אומר שזה מוכרח, אבל כדוגמא וראיה לרעיון שלך יש לפקפק. מצד שני יש לזכור את שיטת הגאונים שכל משפטי התנאים כלל לא נאמרו אלא בגיטין וקידושין, מה שקצת מערער את התזה שלך על עקרונות יסוד שעברו מהר סיני ועד ימינו ורק המינוח שלהם השתנה. גם אמירתך שמעולם לא דנו מה האומדנא אומרת על מה שהאדם נתכוון להתחייב היא פשטנית, הלא בשאלה זו גופא (היחס בין משפטי התנאים לדיני האומדנא) נתחבטו הראשונים וכמה דעות בדבר, ובפירוש השתמשו בזה בסברות ריאליות.

ובמוסגר, הצגת כתבי ר' יוסל שרייבר כראיה לדבריך, בשעה שאפילו בתוך החוג הקרוב של עולם הישיבות הליטאי הוא נתפס כחריג והרבה מותיקי הלומדים רואים בשיטתו חידוש (במובן הרע של המילה; לכשעצמי אינני רואה שום דבר רע בשיטת לימוד מחודשת, וצריך לדון בדברים לגופם), היא ראיה לסתור את עיקר דבריך.

[צמא למים]

הנושאים עמוקים ועדינים מלהיות נידונים במקום כזה. [מי שעושה כן, לדעתי זה חוסר אחריות משווע].
רק אתייחס למה שהערת לבסוף מהרב שרייבר. הטענות על חדשנות, כמובן אינם במקום, הרי מי שיודע, ר' חיים בריסקער גם בהתחלה היה שייך לצעירים, בגיל שלושים או פחות [הגר"ח נולד בתרי"ג], התמנה לרה"י בוואלז'ין, ובמשך התשע שנים שהיה שם [וואלזין נסגרה בתרנ"ב], שינה את פני הלמדנות, אולם רוב הרבנים הזקנים לא ראו זאת בעין יפה, [הד לדבר יש לראות בהקדמת המרחשת. והגרמ"י לפקוביץ סיפר, שכאשר למד עם חברותא בבהימ"ד ליד חברון ספר חידושי הגר"ח, מיד כאשר יצא לאור [תרצ"ו], אחד הרבנים הזקנים עולי רוסיה, גער בהם בחריפות], זה באמת היה שייך לצעירים, אבל צעירים אלו היו עידית הישיבות, ומעולם לא היה הכרעה במאבק זה, אך פשוט הזמן עשה את שלו, הזקנים נפטרו והצעירים הם שהמשיכו את הישיבות, זה הכל.
הרב שרייבר אינו הנושא בדוקא, בהחלט יש עליו טענות רבות והרבה מהם צודקות, אבל בסך הכל יש כיון כללי של התקדמות בלמדנות, ולא יעזור להלחם בזה, הצעירים המוצלחים יותר למדנים, כ"א בצורה שלו, וזה מה שיהיה בדור הבא. זהו תהליך בריא, רק צריך להזהר לא להגזים. היהדות מעולם לא קפאה על שמריה. מי שאומר כן, לא מכיר היסטוריה. לכל דור יש את צורת החשיבה שלו. הכל התפתחות זויות באמת האלוקית.

[מי שיודע, כבר היום, הישבות החדשות שקמות ומבקשות לסחוף, מבוססות על למדנות מתקדמת, אפשר לבדוק בישיבות שנפתחו בשנתיים האחרונות, וראה מה קרה עכשיו ביסודות..]
אין גבול למילין, הכל טעון אריכות והסבר, אני קצתי.

[ברזילי]

הנושאים עמוקים ועדינים מלהיות נידונים במקום כזה. [מי שעושה כן, לדעתי זה חוסר אחריות משווע].
רק אתייחס למה שהערת לבסוף מהרב שרייבר. הטענות על חדשנות, כמובן אינם במקום, הרי מי שיודע, ר' חיים בריסקער גם בהתחלה היה שייך לצעירים, בגיל שלושים או פחות [הגר"ח נולד בתרי"ג], התמנה לרה"י בוואלז'ין, ובמשך התשע שנים שהיה שם [וואלזין נסגרה בתרנ"ב], שינה את פני הלמדנות, אולם רוב הרבנים הזקנים לא ראו זאת בעין יפה, [הד לדבר יש לראות בהקדמת המרחשת. והגרמ"י לפקוביץ סיפר, שכאשר למד עם חברותא בבהימ"ד ליד חברון ספר חידושי הגר"ח, מיד כאשר יצא לאור [תרצ"ו], אחד הרבנים הזקנים עולי רוסיה, גער בהם בחריפות], זה באמת היה שייך לצעירים, אבל צעירים אלו היו עידית הישיבות, ומעולם לא היה הכרעה במאבק זה, אך פשוט הזמן עשה את שלו, הזקנים נפטרו והצעירים הם שהמשיכו את הישיבות, זה הכל.
הרב שרייבר אינו הנושא בדוקא, בהחלט יש עליו טענות רבות והרבה מהם צודקות, אבל בסך הכל יש כיון כללי של התקדמות בלמדנות, ולא יעזור להלחם בזה, הצעירים המוצלחים יותר למדנים, כ"א בצורה שלו, וזה מה שיהיה בדור הבא. זהו תהליך בריא, רק צריך להזהר לא להגזים. היהדות מעולם לא קפאה על שמריה. מי שאומר כן, לא מכיר היסטוריה. לכל דור יש את צורת החשיבה שלו. הכל התפתחות זויות באמת האלוקית.

[מי שיודע, כבר היום, הישבות החדשות שקמות ומבקשות לסחוף, מבוססות על למדנות מתקדמת, אפשר לבדוק בישיבות שנפתחו בשנתיים האחרונות, וראה מה קרה עכשיו ביסודות..]
אין גבול למילין, הכל טעון אריכות והסבר, אני קצתי.

כמו שאמרתי, אני לא נגד חדשנות באופן כללי ובודאי אינני מציע להלחם באף אחד. רק הערתי שמי שמדבר על שיטות לימוד ששיכות לצעירים המשנים את פני הלמדנות, בשעה שהרבנים הזקנים גוערים בהם עד שהזמן עושה את שלו והם נפטרים לב"ע, לא יכול לטעון ברצינות בשם "השיטה שעברה לאורך כל הדורות". בעיני, כאמור, אין שום סיבה שלא ללמוד בשיטה חדשנית שלא עברה לאורך שום אחד מן הדורות, אם רק יש בה טעם לכשעצמה.

[אמסטרדם]

דרך אגב, לאחרונה יצא לאור ספר בשם 'בינה להשכיל' (הרב דוד עינבל), אשר בו מציג שיש קו שהולך עמו הרב שרייבר בהרבה נושאים ומשיג עליו. הספר כתוב ברמה גבוהה וגם הוא לא נועד רק למי ש'חי' בתוכו.

http://rotter.name/kolot/think/11541.php

האם הרב עינבל הוא משפחה עם הרב יהושע? והאם אפשר קצת פרטים עליו?

[צונאמי]

מי שיוכל להרחיב בענין שיטת הגר"י שרייבר בלימוד, תבוא עליו ברכה..

viewtopic.php?f=7&t=22173&start=80#p219149
אשכול על כתבי הרב שרייבר

דרך אגב, לאחרונה יצא לאור ספר בשם 'בינה להשכיל' (הרב דוד עינבל), אשר בו מציג שיש קו שהולך עמו הרב שרייבר בהרבה נושאים ומשיג עליו. הספר כתוב ברמה גבוהה וגם הוא לא נועד רק למי ש'חי' בתוכו.

http://rotter.name/kolot/think/11541.php

האם הרב עינבל הוא משפחה עם הרב יהושע? והאם אפשר קצת פרטים עליו?

אחיו.

[ההוא גברא]

לשון הרמב"ם (ליתר דיוק, ר' יהודה אלחריזי המתרגם) בהקדמה לפירוש המשניות:
עניין זה מבואר, שכל שני אנשים בהיותם שווים בשכל ובעיון, ובידיעת העקרים שיוציאו מהם הסברות, לא תיפול ביניהם מחלוקת בסברתם בשום פנים, ואם נפלה תהיה מעוטא. כמו שלא נמצא שנחלקו שמאי והלל אלא בהלכות יחידות. וזה מפני שדעות שניהם היו קרובות זה לזה בכל מה שיוציאו בדרך סברה. והעיקרים כמו כן, הנתונים לזה כמו העיקרים הנתונים לזה. אבל כאשר רפתה שקידת התלמידים על החכמה, ונחלשה סברתם נגד סברת הלל ושמאי, ובם נפלה מחלוקת ביניהם בעיון על דברים רבים, שסברת כל אחד ואחד מהם הייתה לפי שכלו, ומה שיש בידו מן העיקרים.
ואין להאשימם בכל זאת. שלא נכריח אנחנו לשני חכמים מתווכחים בעיון להתווכח כשֶכֶל יהושע ופנחס. ואין לנו ספק כמו כן במה שנחלקו בו, אחרי שאינם כמו שמאי והלל או כמו שהוא למעלה מהם, שהקב"ה לא צוונו בעבודתו על עניין זה. אבל ציוונו לשמוע מחכמי הדור, כמו שנאמר אל השופט אשר יהיה בימים ההם

לכאורה הוא אומר, שההלכה נקבעת לפי החכמים שבימינו. [והם מפרשים את דברי הראשונים לפי הבנתם. זה לא נמצא בו בפירוש כי הוא מדבר שם על התנאים הראשונים שעדיין לא פירשו את המשנה].
לענ"ד יוצא מזה, שרב אשי מפרש את דברי התנאים והאמוראים הראשונים לפי דעתו. ובפסיקת הלכה אנו מחוייבים לא לחלוק על הפירוש הזה והמסקנות היוצאות ממנו, כשם שאנו מחוייבים לא לחלוק על הלכות שפסק משיקול דעתו.
הדגשתי בפסיקת הלכה.
עכשו, כשאדם מבין דברי אדם אחר הוא מבין אותם מתוך שכלו, ולכן לפעמים ההבנה משתנה אם השכל שונה, (שהרי רב אשי חולק על אמוראים אחרים, דהיינו אין שכלו שווה לכולם). ולכן יש אוקימתות שנראות דחוקות בבלי והירושלמי אינו נדחק, כי רב אשי סבר שלא ייתכן לפרש כפשוטו והאמורא שסידר את הירושלמי לא סבר כן. ועל דעת כן ניתנה תורה לישראל, שהחכם אמור להגיע לאמת של שכלו ולא לאמת קבועה בשמים (עובדתית), וכמו שכתב הקצוה"ח בהקדמתו.

וכאמור, בהלכה אנו מחוייבים לדברי הראשונים גם בחלק הזה, לפסוק הלכה לפי הבנתם הם בדברי קודמיהם.
בתוספות יום טוב כתוב כידוע שמותר לפרש משנה שלא כדברי הגמרא, ואינו רואה חילוק בין פירוש משנה שלא כדברי הגמרא לבין פירוש מקרא שלא כדברי חז"ל. ויש אחרים שחולקים עליו (איני זוכר מי).

לפרש מקרא שלא כחז"ל הוא דרך רוב הראשונים. לפרש משנה שלא כאמוראים אינו נהוג באחרונים ואולי הראשונים עשו כן במקומות בודדים. אפשר שלא סבירא להו כתוי"ט וסבירא להו שאסור לפרש כך, או שהיא טעות לחשוב שאנו יכולים להבין דבר יותר מרב אשי, ואפשר שראו בזה דבר שאין בו מצוות תלמוד תורה אלא היסטוריה. (אבל למה בפירוש המקרא הוא נחשב תלמוד תורה?) ואפשר שעסקו בלימוד להלכה וזה אין בו נ"מ להלכה


לענ"ד אין בעיה לנסות להבין לפי שכלך אתה את הראשונים, כאמור, הבעיה בשיטת הלימוד היום היא שבחורי הישיבות מתעלמים מכל החלקים בתורה שאינם מתאימים לה, כגון מכל הלימודים ומכל החשבונות בסוגיא. ולפיכך יש מרגישים שאינך מנסה להבין מה אמרו הראשונים אלא לדחוק את כולם לתוך שכלך לפני שיגעת לראות מה באמת הם אמרו.

[לוצאטי]

לפרש משנה שלא כאמוראים אינו נהוג באחרונים ואולי הראשונים עשו כן במקומות בודדים.

הר"ש בזרעים חולק על הירושלמי בהרבה מקומות, בשתיקה. כותב את פירושו ומביא ירושלמי שמפרש אחרת.
רק מעט ראשונים פירשו את המשנה לעצמה, ולכן אין ראיה ממיעוט המחלוקות.

[רעואל המדייני]

שאלה
כל המשתתפים מודים בכך שיש מחכמי וזקני הדור שהתנגדו לשיטת הגרח"י שרייבר שליט"א. האם יש מי שיכול לצטט תלמיד חכם גדול שמעריך את שיטת הלימוד של הגרחי"ש? (מלבד הגרחי"ש עצמו כמובן).
אשמח לשמוע אם התשובה חיובית.
שאלה נוספת: דברי הרב שרייבר קשים להבנה בין בניסוחו שבעל פה ובין בניסוחו שבכתב. האם יש מי שכתב את שיעוריו או עיקרי תורתו בצורה בהירה גם לקטני הבנה כמוני?
תודה רבה

[אליעזר בלוי]

האם מי שאומר שרת קיבל מרבותיו שזה הדרך למי שמצליח לעמוד בזה
דהיינו שלא חידש במסורת התורה
הוא מן המתמיהים?
דאכ מרויחים הרבה בזאת התורה לא תהא מוחלפת וכדומה

[יחיאל מ]

אחיי ורעיי, ארחיב מעט בכוונתי.

מישהו אמר לי שהרב שרייבר ניסח כמה נוסחאות חשיבה, בענינים אלו.
א. מתי דורשים טעמא דקרא.
ב. מה מוגדר טעמא דקרא ומה לא.
ג. מה אומרים ל"ל קרא סברא הוא.
ד. איזה חידוש זה גזה"כ ואיזה יש בו טעם.
ה. מהו חוק ומהו משפט.
ו. לאלו תחומים יש להיכנס בחשיבה ולאלו לא.
ועוד.

אתיחס תחילה לעניין טעמא דקרא.
למילה בתורה אפשרית משמעות עיקרית ומשמעות שהיא עוברת אליה כשיש טעם לעבור מהמשמעות הראשונית. עי' ב"ק נ"ו: כל ידו ידו ממש הוא ושאני התם (ויקח את כל ארצו מידו) דליכא למימר הכי אלא ברשותו. כלל זה מתבטא הרבה בדרשות. במשמעות מילה הראשונית יש מחלוקת תנאים האם תחילת הדיון בה כמילה מבודדת או כחלק ממשפט, תלויה בתוכן שבו נאמרה. עי' למשל http://www.yalfutot.com/articles_t.asp? ... &file=bk39
דעת ר"ש שדורש טעמא דקרא כר"ע שהדיון מתחיל בפסוק שלם. וכשיש סיבה לברר תוכן של מילה, טעם הכתוב נחשב לתכונה הכלולה במילה והוא קובע לאיזה תוכן עוברים מכל תכני המילה.
למשל לא תחבול בגד אלמנה, סנהדרין "אלמנה" יכול להיות "אלמנה עניה" וזה מהגדר הכללי שמשמעות ביטוי אינה מכילה אלא את החלק החשוב מתוך המשמעות המילולית של אותו ביטוי. כמו ב"מ נ': ונפל עד שיפול דרך נפילה, זבחים פ"ב:, והא הבאה כתיב ביה. וברש"י ומשמע שלא מיפסל אלא דרך הבאה. ע"כ. בעניין מוזכר גר יתום, משמע שיש לעניות חשיבות ו"אלמנה" עוברת למשמעות לפי החשיבות הזו.
ועי' בביאור רחב http://www.yalfutot.com/articles_t.asp? ... ile=baba56
ועי' סנהדרין ב"א. ורבי שמעון אמר לך מכדי בעלמא דרשינן טעמא דקרא אם כן לכתוב קרא לא ירבה לו נשים ולישתוק ואנא אמינא מה טעם לא ירבה משום דלא יסור.
נראה ההסבר שם, שיעור לא "ירבה" נשים, משמע יותר משתים
עי' גיטין מ"ו., נדר שהודר ברבים אין לו הפרה וכו', וכמה רבים רב נחמן אמר ג' ר' יצחק אמר עשרה רב נחמן אמר ג' ימים ב' רבים ג' (ויקרא ט"ו כ"ה ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים ןרש"י ג' ימים) רבי יצחק אמר עשרה דכתיב עדה. ע"כ. כלומר לשון "רבים" הראשוני, ללא אילוץ, משמע ג' כשיש מה שמקנה חשיבות הקשורה לעניין אומרים יותר. שם אין מילת רבים בכתוב אלא לשון חכמים רבים והמחלוקת היא מה נחשב חשוב בתור "רבים" . כלומר טעמא דקרא גורם להליכה אחר לאפשרות הקיימת בפירוש המיחה.
כנ"ל במלך- בעלמא מותר לרבות יבמות ס"ה. נושא אדם כמה נשים על אשתו והוא דאית ליה למיזיינינהי , ורבים מקבל משמעות של חשיבות לפי העניין, משון לא יסור.

לגישה הכללית. אקצר
ירושלמי סנהדרין פ"ד ה"ב, א"ר ינאי אילו ניתנה התורה חתוכה לא היתה לרגל עמידה
.. התורה אינה חתוכה לא במשמעות המילים, כמו "יד" שהבאתי, לא בגבולות של דברים, למשל שחיטה לגבי שיעור שהיה כוללת את ההכנוןת לשחיטה ואילו לגבי הזמן שבו השהיה פוסלת זה כולל רק זמן החיתוך. לגבי ההיסקים יש דרשות העדיפות מאחרות ויש דרשות שאינן נדרשות אלא בתנאים מיוחדים, וההעדפות תלויות בשיקול דעת, ואינן חתוכות.
בעניין מה שכתב ברידב"ז נגד ר' חיים, להבנתי ר' חיים נתן גדרים שהתוכן המדויק שלהם מתקבל בכל עניין באופן מיוחד.
אוסיף כאן סוכה ז'. כולהו סבירא להו סוכה דירת קבע בעינן והרי חלוקים.

אין לקבוע עמדה מוקדמת לפני דיון. אשאל את נותן הכללים האם מה שכתבתי אינו אפשרי. האם אפשרות זו עלתה אצל כותב הכללים. איני מכירו כלל ואולי הוא חשב על שכתבתי, אם כן אבקשו מאד לכתוב את דעתו.
התחלתי לעסוק בעניין טעמא דקרא בזמנו ולא סיימתי, ואודה מאד לכל מי שיעיר על בעיות.
כמדומני שהאבני נזר כתב שרגש תחרות מועיל ללחמוד.
(גם ע"מ לקנטר, מוחלני).

[יחיאל מ]

אחיי ורעיי, ארחיב מעט בכוונתי.

מישהו אמר לי שהרב שרייבר ניסח כמה נוסחאות חשיבה, בענינים אלו.
א. מתי דורשים טעמא דקרא.
ב. מה מוגדר טעמא דקרא ומה לא.
ג. מה אומרים ל"ל קרא סברא הוא.
ד. איזה חידוש זה גזה"כ ואיזה יש בו טעם.
ה. מהו חוק ומהו משפט.
ו. לאלו תחומים יש להיכנס בחשיבה ולאלו לא.
ועוד.

אתיחס תחילה לעניין טעמא דקרא.
למילה בתורה אפשרית משמעות עיקרית ומשמעות שהיא עוברת אליה כשיש טעם לעבור מהמשמעות הראשונית. עי' ב"ק נ"ו: כל ידו ידו ממש הוא ושאני התם (ויקח את כל ארצו מידו) דליכא למימר הכי אלא ברשותו. כלל זה מתבטא הרבה בדרשות. במשמעות מילה הראשונית יש מחלוקת תנאים האם תחילת הדיון בה כמילה מבודדת או כחלק ממשפט, תלויה בתוכן שבו נאמרה. עי' למשל http://www.yalfutot.com/articles_t.asp? ... &file=bk39
דעת ר"ש שדורש טעמא דקרא כר"ע שהדיון מתחיל בפסוק שלם. וכשיש סיבה לברר תוכן של מילה, טעם הכתוב נחשב לתכונה הכלולה במילה והוא קובע לאיזה תוכן עוברים מכל תכני המילה.
למשל לא תחבול בגד אלמנה, סנהדרין "אלמנה" יכול להיות "אלמנה עניה" וזה מהגדר הכללי שמשמעות ביטוי אינה מכילה אלא את החלק החשוב מתוך המשמעות המילולית של אותו ביטוי. כמו ב"מ נ': ונפל עד שיפול דרך נפילה, זבחים פ"ב:, והא הבאה כתיב ביה. וברש"י ומשמע שלא מיפסל אלא דרך הבאה. ע"כ. בעניין מוזכר גר יתום, משמע שיש לעניות חשיבות ו"אלמנה" עוברת למשמעות לפי החשיבות הזו.
ועי' בביאור רחב http://www.yalfutot.com/articles_t.asp? ... ile=baba56
ועי' סנהדרין ב"א. ורבי שמעון אמר לך מכדי בעלמא דרשינן טעמא דקרא אם כן לכתוב קרא לא ירבה לו נשים ולישתוק ואנא אמינא מה טעם לא ירבה משום דלא יסור.
נראה ההסבר שם, שיעור לא "ירבה" נשים, משמע יותר משתים
עי' גיטין מ"ו., נדר שהודר ברבים אין לו הפרה וכו', וכמה רבים רב נחמן אמר ג' ר' יצחק אמר עשרה רב נחמן אמר ג' ימים ב' רבים ג' (ויקרא ט"ו כ"ה ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים ןרש"י ג' ימים) רבי יצחק אמר עשרה דכתיב עדה. ע"כ. כלומר לשון "רבים" הראשוני, ללא אילוץ, משמע ג' כשיש מה שמקנה חשיבות הקשורה לעניין אומרים יותר. שם אין מילת רבים בכתוב אלא לשון חכמים רבים והמחלוקת היא מה נחשב חשוב בתור "רבים" . כלומר טעמא דקרא גורם להליכה אחר לאפשרות הקיימת בפירוש המיחה.
כנ"ל במלך- בעלמא מותר לרבות יבמות ס"ה. נושא אדם כמה נשים על אשתו והוא דאית ליה למיזיינינהי , ורבים מקבל משמעות של חשיבות לפי העניין, משון לא יסור.

לגישה הכללית. אקצר
ירושלמי סנהדרין פ"ד ה"ב, א"ר ינאי אילו ניתנה התורה חתוכה לא היתה לרגל עמידה
.. התורה אינה חתוכה לא במשמעות המילים, כמו "יד" שהבאתי, לא בגבולות של דברים, למשל שחיטה לגבי שיעור שהיה כוללת את ההכנוןת לשחיטה ואילו לגבי הזמן שבו השהיה פוסלת זה כולל רק זמן החיתוך. לגבי ההיסקים יש דרשות העדיפות מאחרות ויש דרשות שאינן נדרשות אלא בתנאים מיוחדים, וההעדפות תלויות בשיקול דעת, ואינן חתוכות.
בעניין מה שכתב ברידב"ז נגד ר' חיים, להבנתי ר' חיים נתן גדרים שהתוכן המדויק שלהם מתקבל בכל עניין באופן מיוחד.
אוסיף כאן סוכה ז'. כולהו סבירא להו סוכה דירת קבע בעינן והרי חלוקים.

אין לקבוע עמדה מוקדמת לפני דיון. אשאל את נותן הכללים האם מה שכתבתי אינו אפשרי. האם אפשרות זו עלתה אצל כותב הכללים. איני מכירו כלל ואולי הוא חשב על שכתבתי, אם כן אבקשו מאד לכתוב את דעתו.
התחלתי לעסוק בעניין טעמא דקרא בזמנו ולא סיימתי, ואודה מאד לכל מי שיעיר על בעיות.
כמדומני שהאבני נזר כתב שרגש תחרות מועיל ללחמוד.
(גם ע"מ לקנטר, מוחלני).

[יחיאל מ]

הערה
החשיבות של מש"כ בטעמא דקרא היא להוציא מליבם של המספרים לעצמם שטעמא דקרא נאמר בלי מקור בכתוב.
ובירושלמי שבת פי"ט ה"א, רבי זעירה בשם רבי אלעזר כל תורה שאין לה בית אב אינה תורה.

[אחד התלמידים]

האם יש מי שיכול לצטט תלמיד חכם גדול שמעריך את שיטת הלימוד של הגרחי"ש? (מלבד הגרחי"ש עצמו כמובן).
אשמח לשמוע אם התשובה חיובית.

לא יודע לגבי הערכת שיטת הלימוד, אבל באלול תשס"א הגיע הגרמ"י ליפקוביץ זצ"ל אל טקס פתיחת הישיבה (דאז) של הגרחי"ש (במושב בית חלקיה).

[קראקובער]

https://musaf-shabbat.com/2017/03/17/%d ... %a7%d7%99/

[חרסון]

דוגמא טובה ונקודות מעניינות בתורת רחי"ש נמצאת בגליון 'האוצר', ב', מאמר 'חפצא דאיסורא'