פורום אוצר החכמה

קידושין לט: כתב:תנן: כל העושה מצוה אחת - מטיבין לו; עשה אין, לא עשה לא, ורמינהי: ישב ולא עבר עבירה - נותנים לו שכר כעושה מצוה! אמר ליה: התם, כגון שבא דבר עבירה לידו וניצול הימנה;

מבואר - לכאורה - שאין מציאות לקיים את השס"ה מצוות לא תעשה, רק אם בא דבר עבירה לידו וניצול הימנה, וכל' רש"י הק' שם: ההוא ישב ולא עבר עבירה דקאמר נוטל עליה שכר בעבירה שבא לידו וכפה יצרו ולא עבר אין מצוה יתירה מזו. עכלה"ק.

לפי זה, אם אדם אין לו שום "בא לידו" ושום "כפה יצרו" - לכאורה לא קיים שום מצוות לא תעשה.
וכאן נשאלת השאלה:
"לא תאכלו על הדם" - אם אדם מתאווה לזה וכפה יצרו (כגון לאכול בשר ללא מליחה, או בשביל כישופים כברמב"ן, או משום שהיו שטופים באכילת דם כברש"י ראה פי"ב פסוק כ"ג אליבא דר' יהודה) א"כ מהו זה שרש"י אומר בהמשך

רש"י יב, פסוק כה כתב:"צא ולמד מתן שכרן של מצות, אם הדם שנפשו של אדם קצה ממנו, הפורש ממנו זוכה לו ולבניו אחריו, קל וחומר לגזל ועריות שנפשו של אדם מתאוה להם"

אין כאן לא קצה מהן ולא קל וחומר, אבל יש כאן מתאווה להם.
ואת"ל שכן קצה ממנו. כבפסוק כ"ה ברש"י. א"כ לא קיים מצוות לא תעשה ד"לא תאכלו על הדם", דהלא לא תעשה לא שייך אם קצה, רק אם מתאווה וכפה יצרו ?

זיסע יונגאלע כתב:ואת"ל שכן קצה ממנו. כבפסוק כ"ה ברש"י. א"כ לא קיים מצוות לא תעשה ד"לא תאכלו על הדם", דהלא לא תעשה לא שייך אם קצה, רק אם מתאווה וכפה יצרו ?

ג"א הקטן מתקשה זמן רב בכיו"ב ע"פ דברי רש"י במכות כ"ג ע"ב ד"ה לזכות את ישראל, דשקצים ונבלות שאין לך אדם שאינו קץ בהן, ונצטוו בזה כדי שיקבלו שכר על שפורשין מהן, יעו"ש. אשמח לתשובה.

ראה בשיטה לא נודע למי בקדושין לט: שכתב שמקבל שכר על פרישה מהם, ומש"א שדוקא כשבאה עבירה לידו ופירש היינו שיהיה שכרו כעושה מצוה ממש.
ובשיחות מוסר לר"ח שמואלביץ כתב שהפחד מעבירה צריך להיות מורגש ומוחשי עד שכעת הוא הסיבה העיקרית לריחוק מדם ושקצים, וכמו במאכל מאוס וארסי שעיקר הפרישה ממנו היא בגלל הסכנה.

ייש"כ.
אך עדיין לא הבנתי מה נחשב "פרישה מהם" (שקצים, דם, נבילות וכד'), וכי כל פעם שמזדמן לידו איזה שקץ מאוס חשיב "פורש"? איזו התגברות היתה פה עד שיחשב פורש? (וע"ד המוסר ע"פ ר"ח שמואלביץ שמא י"ל דהיינו משהגיע לדרגה שמתרחק מפני הפחד מעבירה ולא מפני המיאוס).

גם הפחד המוחשי והמורגש דהגר"ח שמואלביץ, לא יישב את זה שזה קל וחומר שאין נפשו של אדם קצה בהן.
אין כאן שום קל וחומר, יש כאן פחד מוחשי ומורגש כמו מארס. ?

ודאי שאדם ההולך בדרך אינו מקבל שכר על כך שלא אכל את כל אלפי הנמלים שעבר לידם, אבל באופן שנתערב לו שרץ במאכלו או כשהוא רעב ואין לו מה לאכול רק שקצים ורמשים, אע"פ שגם אם היה הדבר מותר היה נמנע מחמת מיאוס, מ"מ חשיב שפיר בא דבר עבירה לידו, ואע"פ שאין כאן כבישת היצר.
ובאמת לא שנא כ"כ מכל קיום מצוות שלא לשמה, שודאי יש לו שכר [עכ"פ עד שמים].
ויש לעיין אם כדברי הריב"ן שאף בלא שנצטוינו היינו פורשים מאכילתם, א"כ מדוע אנו רואים בהרבה מאומות העולם שאינם פורשים, הן בזמנינו והן בזמן חז"ל [שבת פו: נדה לד: כיון דאכלי שקצים ורמשים חביל גופייהו], וי"ל.

ייש"כ גדול על דברי הטעם.

וזאת למודעי, מה שכתב הרב משנ"נ "ואם כדברי ריב"ן..." בזה העמידני על טעותי, שייחסתי דברי המפרש בסוף מכות לרש"י, והוא לריב"ן (כדאיתא שם י"ט ע"ב).

ולעצם קושיית הרב משנ"נ על הריב"ן, זכורני לדברי הראב"ע (שעתה איני זוכר מקומו) שישראל זרע קודש מצד טבעם אין נמשכים לדברי המיאוס כאכילת שקצים וכו', משא"כ אומה"ע וכו'. ומיניה וביה מוכח ממש"כ הרב משנ"נ גופיה: "א"כ מדוע אנו רואים הרבה מאומה"ע שאינם פורשים..." הא מעם ישראל אפילו הרחוקים בעוה"ר מתו"מ פורשים. ודוק.

בספר חרדים פרק כו כתב

תנן בסוף מסכת מכות רבי חנינא בן עקשיא אומר רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות שנאמר (ישעיה מב, כא) ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר, ופרש"י לזכות את ישראל כדי שיהיו מקבלין שכר במה שמונעין עצמן מן העבירות, לפיכך הרבה להם, שלא היה צריך לצוות כמה מצות וכמה אזהרות של שקצים ונבלות שאין לך אדם שאינו קץ בהם, אלא כדי שיקבלו שכר על שפורשים מהם עכ"ל. הילכך בשעת מניעת אדם עצמו מן האיסורין, יכוין בלבו שמפני צווי השי"ת הוא נמנע לעשות רצונו, וישמח בחלקו.

ומשמע לכאורה מדבריו שגם באלו נאמר אל יאמר אדם אי אפשי באכילתם, אלא איפשי ואבי שבשמים גזר עלי. וזה צ"ע.

ויעו"ע במה שציין הצפ"פ על הריב"ן הנ"ל.


אגב יש לעיין בגדר שקצים לענין מיאוס, דהא חגבים טהורים אינם בכלל זה.

דומני שאין כוונת בעל החרדים שיש לומר בכגון אלו איפשי וכו' (שכאילו יש לו כונה חיובית לאכלם) ורק נמנע מפני הציווי, אלא רצה לומר דמה שנמנע מצד הטבע מפני המיאוס, יש לכוין שעושה כן לשם מצוה.

יעקובי כתב:דומני שאין כוונת בעל החרדים שיש לומר בכגון אלו איפשי וכו' (שכאילו יש לו כונה חיובית לאכלם) ורק נמנע מפני הציווי

אמנם כן הבין דבריו גם ביוסף אומץ.


החרדים כותב את דברי הריב"ן בשם רש"י, וכן הוא אצל עוד רבים שלא בדקדוק.
בספר יד בנימין עמ"ס נזיר כותב שהוא מכנה את המפרש רש"י אע"פ שבאמת אינו הוא, ויהיה פתרון ראשי התיבות לא "רבי שלמה יצחקי" אלא "רבן של ישראל".

מה שנכון נכון כתב:...מ"מ חשיב שפיר בא דבר עבירה לידו, ואע"פ שאין כאן כבישת היצר.

אז מה מוסיף המילים "שנפשו של אדם קצה ממנו" שעל זה בנוי כל הקל וחומר ל"דברים שנפשו של אדם מחמדתן" ?
המילים קצה ממנו:
1. מיותרות. (כמו שכתבת שאין כאן כבישת היצר).
2. משמיטות את הקל וחומר. (כמו שכתבת שבאופן שנתערב לו שרץ במאכלו או כשהוא רעב ואין לו מה לאכול רק שקצים ורמשים, ...מ"מ חשיב שפיר בא דבר עבירה לידו).

------------------
עכשיו אגלה בסוד... שנים הוקשה לי זה, ושאלתי הרבה ולא היתה להם תשובה, עד שלפני כשלוש שנים פגשתי את הרה"ג אליהו פישר רב חס"ג בארה"ב, ואמר לי שגם לו היה שנים קשה קושיה זו. ושאל הרבה גדולי תורה ולא מצאו תשובה. ופעם בסיום מסכת מכות, שאל זאת את ה'פני מנחם' מגור זי"ע, והפנ"מ ענה לו שגם לו זה היה קשה הרבה זמן, עד שתירץ ש... (נשאיר את חכמי ורבני הפורום קצת במתח, כיוון שלאתגר ולגרות את המחשבה בחיפוש תירוץ - הוא עמל התורה לעין ערוך (לפעמים עכ"פ) מאשר לקבל תירוץ מתוק עם כפית זהב לפה...)(כמדומה שבנקודה זו יסכימו עמי הרבנים שליט"א).

אם יימצא תשובה טובה - הרווחנו כולנו.
אם לא - אכתוב בל"נ בקרוב תשובת הפנ"מ,

חדושי אגדות מהר"ל - מסכת מכות
וכן גבי דם פירושו, דמה שאמר למען יטב לך לא נאמר בשביל המצוה עצמה, רק השכר הזה בשביל שלפעמים חומד האדם לדם בשביל שהוא רעב אע"ג שהאדם נפשו קצה בו, ועל זה השכר באה כדי ללמוד ק"ו. דאל"כ למה כתב למען יטב לך גבי דם ביותר משאר מצות. ועוד כי דם מצות לא תעשה אין שכר עליהן בעצמם כלל רק בשביל הצער ולא בשביל המצוה עצמה, דהכי איכא בפ"ק דקדושין (ל"ט ב') דאמר התם העושה מצוה אחת מטיבין לו ופריך עשה אין ומצות לא תעשה לא והתניא ישב אדם ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה ומשני כשבא דבר עבירה לידו. ופי' שאין שכר על מצות לא תעשה בעצמם, רק כשבא עבירה לידו ומתאוה לעבירה וכופה את יצרו ונותנין לו שכר בשביל הצער שכופה את יצרו. ומעתה מה שאמרה תורה בדם למען יטב לך היינו כשבא עבירה לידו דהיינו שמתאוה לדם ואינו אוכל ונותן לו השכר הזה למען יטב לך ולבניך, ק"ו עבירות שהאדם מתאוה להם לגמרי שיש שכר על זה.

אכן כתב מדגיש המהר"ל בפירוש הקושי של השאלה : "איך ניתן לקיים מצוות לא תעשה בדם, והלא אין אדם מתאווה"
וע"ז הוא עונה בלשונו הק': "דהיינו שמתאוה לדם ואינו אוכל".

אולם זה לא יתרץ את קושייתינו, דאם מתאווה, שוב אין כאן קצה הימנו שכ' רש"י מחז"ל ?
----------
בצפנת פענח שהביא הרב משנ"נ מפנה להרבה מקומות, ואני באמצע לחשב כל סוגיה בפני עצמה, ייתכן שבזה יתורץ הקושיה, וייתכן שזה גופיה היה קשה לרוגוצוב'ער ולזה רימז כדרכו לחשב עם שאר הסוגיות בש"ס. אם יסייע ה' בעדי - אולי יצא משהו טוב ואוכל להעלותו כאן להרבנים שליט"א

מה שתירץ ה"פני מנחם" זי"ע ליבדלחט"א הרה"ג אליהו פישר שליט"א:

דהנה הרמב"ן כתב לגבי לא נחשדו ישראל על הזכ' ועל הבהמה, דטבע האדם הממוצע, אף שבשאר עריו' נפשו של אדם מחמדתן. מכל מקום עדיין אינו יורד לדיוטא תחתונה של זכו' ובהמה.
ומי שכן חטא בזה - הרי זה מחמת שכ"כ קלקל את הצלם אנוש שבו, עד שאיבד את האיזון האנושי לחלוטין, וירד לתת-אנוש, שבדרגה כ"כ ירודה זו, הוא מתאווה גם לדברים שבשר-ודם רגיל לא מתאווה אליהם.

ובזה פירש כמין חומר:
"ומה דם שנפשו של "אדם" קצה ממנו" - היינו אדם נורמלי ושיגרתי, נפשו קצה מלשתות כוס דם. אולם אם הוא ישחית את נפשו כ"כ וירד לדיוטא תחתונה - הוא יתחיל כן להתאוות לדם, מה שאדם נורמלי - קצה בו. (וכעין כל דבר קיצוני וחריג, כמו קניבלים אוכלי אדם. וכן יש לצרף אולי השקצים ורמשים שהזכיר הר' יעקובי לעיל, שזה רק לאחר שאדם כבר הצליח להשחית אצלו את הממוצע האנושי של צלם אנוש).
"הפורש ממנו זוכה לו ולבניו אחריו" - אם האדם המושחת מהקטע הקודם, למרות ששקוע במדמנת שחיתות הנפש של התאוות לכוס דם, אם פעם אחת יכוף את יצרו ויתגבר וימנע מכוס דם עבירה שבא לידו, "זוכה לו ולזרעו אחריו"

"גזל ועריות שנפשו של "אדם" מחמדתן" - ואדם שיגרתי לא משחית את נפשו עד כדי מה שהזכיר הרמב"ן.
ואם אדם כן נפל ל"ע לדיוטא תחתונה זו של השחתת צלם אנוש אשר בו.
ואדם מושחת זה, כשמגיע לפניו נסיון מושחת, של גזל וער' שהוא בחריגותו ובשחיתותו כן מתאווה להם,
ובכל זאת כופה את יצרו ולא נכנע ומתגבר - "על אחת כמה וכמה שיזכה לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות".

האם הסיפא דהק"ו איירי באדם מושחת שמתגבר כעת על נסיון של בהמה וזכור? אם אכן כך תו ליכא ק"ו, דהא אדם רגיל לא נופל בזה והוי ממש כמו דם,
ואם איירי בניסיון רגיל של גזל ועריות למה להעמיד הסיפא דווקא בבן אדם מושחת ולא בכל אדם (דגם בהם עולה הק"ו היטב- אם המתגבר על תאווה של דם שהיא רק 'מחלה פרטית' מקבל שכר, המתגבר על תאווה של גזל ועריות שהן 'מחלה כללית' עאכ"ו)

אום אני חומה כתב:האם הסיפא דהק"ו איירי באדם מושחת שמתגבר כעת על נסיון של בהמה וזכור? אם אכן כך תו ליכא ק"ו, דהא אדם רגיל לא נופל בזה והוי ממש כמו דם,
ואם איירי בניסיון רגיל של גזל ועריות למה להעמיד הסיפא דווקא בבן אדם מושחת ולא בכל אדם (דגם בהם עולה הק"ו היטב- אם המתגבר על תאווה של דם שהיא רק 'מחלה פרטית' מקבל שכר, המתגבר על תאווה של גזל ועריות שהן 'מחלה כללית' עאכ"ו)

2 נקודות במה שכתבת.
1. תירוץ הפנ"מ היה של משקל המושחת כנגד המושחת.
ק"ו ממושחת הקל דדם.
למושחת החמור דגזל ועריות.
2. הנני מסכים עם דבריך שאכן ניתן לעשות ק"ו ממושחת הקל דדם. לגזל ועריות הרגיל החמור.

מה שנכון נכון כתב:אגב יש לעיין בגדר שקצים לענין מיאוס, דהא חגבים טהורים אינם בכלל זה.

מתחילה חשבתי לגבי חגבים שאינם מאוסים, שהרי בתימן היו אוכלים אותם, וכן ראיתי כתבה בעיתון משפחה לפני כמה שנים על 2 חוקרים דתיים שחקרו מסורות של מיני חגבים, עד שמצאו ועשו באולם "סעודת חגבים" היו תמונות מהאירוע והמנות, זה היה נראה כדגים לכל דבר..
ואדאתית להכי, ניתן לומר שרק מחמת שלא הורגלנו לאכול חגבים באירופה וכדו' - לכן זה נראה מאוס כשרץ. אולם עפ"י האמת אין הבדל בין זה לבין גפילטע פיש שיהיו מספיק עדות שיתעבוהו כשקץ... או חילבה לחילופין...
אמנם,
עכשיו מצאתי בפרשתן (שמיני) בתורה שלימה. מביא הגרמ"מ כשר לגבי חז"ל דהמעלה אתכם מארץ מצרים. (פרשתן - פסח) מהשם עולם בזה"ל:
בשם עולם מעיר דהמילה כי[*] שהיא מילת קישור אינה נקשרת בפסוק שלפנינו לא לפניה ולא לאחריה ואין לה שום מובן. ובמאר שכוונת הכתוב לומר שרק עם ישראל מקבלים קדושת הנפש ע"י פרישותם מאכילת שקצים ורמשים, ולא יתר העמים, ולכן מזכיר דווקא בפסוק זה יציאת מצרים לפי שמדבר מהסיבה המחייבת שישראל יקבלו הקדושה ע"י פרישות ממאכלות אסורות.
[*]כי אני ה' המעלה אתכם מארץ מצרים.

לא רק בתימן אכלוהו אלא גם בארצות אחרות בצפון אפריקה כמרוקו ותוניס, והדבר פסק שם רק לפני כמאתיים שנה בגלל החששות ההלכתיים שעורר בפרי תואר, [אף שכמה חכמים בארצות אלו השיבו על דבריו].
ולעניננו סגי במה שהדבר מותר בתורה ללמוד מזה שאינם מאוסים, ולכאורה כיום קשה להרבה אנשים להבדיל בין חגב טהור לשקצים רבים אחרים מבחינת הרגשת המיאוס, ומוכח שחלק מהתחושה הנ"ל תלוי בהרגל בלבד, ולא מתכונה עצמית של הנפש.
מי שאינו יכול לסבול אכילת גפילטע פיש או חילבה אינו עובר בבל תשקצו, שאין כאן ענין מיאוס. [ואגב חילבה היא התלתן המוזכר בתלמוד].

ייש"כ.

מה שנכון נכון כתב:[ואגב חילבה היא התלתן המוזכר בתלמוד].

זה מוסכם כיום ?
(בשבת קמ. הסתבכתי כהוגן בלזהות את מה היה נקרא בזמנם: חרדל. תלתן. חילתית. כרשינין.) יש בזה דברים מוסכמים היום, או הכל שנוי במחלוקת ?

זיסע יונגאלע כתב:ייש"כ.

מה שנכון נכון כתב:[ואגב חילבה היא התלתן המוזכר בתלמוד].

זה מוסכם כיום ?
(בשבת קמ. הסתבכתי כהוגן בלזהות את מה היה נקרא בזמנם: חרדל. תלתן. חילתית. כרשינין.) יש בזה דברים מוסכמים היום, או הכל שנוי במחלוקת ?

ראה בערוך בערכו, וברמב"ם בפירוש המשניות בכל מקום, וכן מתבאר מהלע"ז שכותב רש"י.

מה שנכון נכון כתב: ולכאורה כיום קשה להרבה אנשים להבדיל בין חגב טהור לשקצים רבים אחרים מבחינת הרגשת המיאוס, ומוכח שחלק מהתחושה הנ"ל תלוי בהרגל בלבד, ולא מתכונה עצמית של הנפש.

דפח"ח.
הוקשה לי בזמנו בשבת קמה:
"מפני מה עובדי כוכבים מזוהמים? - מפני שאוכלין שקצים ורמשים". מה הכוונה "מזוהמים" - אם רואים את הזיהום בעיניים גשמיות, א"כ היו צריכים לראות גם בעיניים גשמיות מיד כשהגרים מתגיירים שיורד הזיהום (כפי שהגמ' שואלת בהמשך שם לגבי גרים).
ואם הכוונה לזוהמה רוחנית ? - מה הקשר לשקצים ורמשים שאוכלים ? מאי שנא מריבית ומשקולות וכו' כשאלת הגמ' בב"מ. ?
(ואולי התירוץ שם "דמאיסי" היא הנותנת שזה גורם ל"מזוהמין" רוחני - שאינו נראה בעיניים גשמיות).

בשבת פו: ונדה לד: כשאמרו שהגויים מזוהמים בגלל שאוכלים שקצים ורמשים, התכונו לזיהום גשמי, כדמוכח מהענין.
בשבת קמה: לא תלו זיהומם באכילת שקצים, אלא שלא עמדו רגליהם על הר סיני, וע"כ נשארה בהם זוהמת הנחש, ומהענין שם נראה שמדובר על טומאה רוחנית.

ייש"כ.
בסוגיה בשבת קמו. "גרים מזלייהו חזי" יעו"ש ברש"י, ובמהרש"א.

פעם שאלתי את הג"ר נפתלי נוסבוים, בשיעור דף היומי בכתובות שגרים כשרים להעיד על מה שראו בגיותן - "כיוון דדעתייהו לאיגיורי".
מהו שיעור "דעתייהו לאיגיורי" ?
מתחילת ההתעניינות בקורס ליהדות?
מהמשבר הראשון שהביא אותו לתהות האם יש בורא לעולם ?
מהטיסה למזרח הרחוק ?

ואולי מהרגע שהוא נולד ?
זה מה שניסיתי לבדוק, האם ה"מזלייהו חזי" שמוזכר כאן בשבת קמו. (ועי' ברש"י שמשווה את המומים הגופניים ל'מזוהמים' דסוגיין ! ) הכוונה שכל גר עוד לפני לידתו במעי אמו הגויה. כבר יש לו את החלק הזה של "מזלייהו חזי" . וזה מה שגורם לו ל"דעתייהו לאיגיורי" שיכול להעיד על זה עדות דאורייתא !

בינתיים לא מצאתי סמך לדברי, כי הוא חידוש מרחיק לכת.
אמנם מצד שני גם לא מצאתי מי נתן שיעור לתחילת הזמן של "דעתייהו לאיגיורי".

מי יכול לתרום לענין?

זיסע יונגאלע כתב:

קידושין לט: כתב:תנן: כל העושה מצוה אחת - מטיבין לו; עשה אין, לא עשה לא, ורמינהי: ישב ולא עבר עבירה - נותנים לו שכר כעושה מצוה! אמר ליה: התם, כגון שבא דבר עבירה לידו וניצול הימנה;

מבואר - לכאורה - שאין מציאות לקיים את השס"ה מצוות לא תעשה, רק אם בא דבר עבירה לידו וניצול הימנה, וכל' רש"י הק' שם: ההוא ישב ולא עבר עבירה דקאמר נוטל עליה שכר בעבירה שבא לידו וכפה יצרו ולא עבר אין מצוה יתירה מזו. עכלה"ק.

לפי זה, אם אדם אין לו שום "בא לידו" ושום "כפה יצרו" - לכאורה לא קיים שום מצוות לא תעשה.
וכאן נשאלת השאלה:
"לא תאכלו על הדם" - אם אדם מתאווה לזה וכפה יצרו (כגון לאכול בשר ללא מליחה, או בשביל כישופים כברמב"ן, או משום שהיו שטופים באכילת דם כברש"י ראה פי"ב פסוק כ"ג אליבא דר' יהודה) א"כ מהו זה שרש"י אומר בהמשך

רש"י יב, פסוק כה כתב:"צא ולמד מתן שכרן של מצות, אם הדם שנפשו של אדם קצה ממנו, הפורש ממנו זוכה לו ולבניו אחריו, קל וחומר לגזל ועריות שנפשו של אדם מתאוה להם"

אין כאן לא קצה מהן ולא קל וחומר, אבל יש כאן מתאווה להם.
ואת"ל שכן קצה ממנו. כבפסוק כ"ה ברש"י. א"כ לא קיים מצוות לא תעשה ד"לא תאכלו על הדם", דהלא לא תעשה לא שייך אם קצה, רק אם מתאווה וכפה יצרו ?

הפורש מן הדם הכוונה למולח את הבשר עם כל ההלכות, ועל זה הוא מקבל שכר [ולא על כפיית יצר כל שהיא], וחידשה התורה שהוא מקבל שכר מיוחד של 'למען ייטב לך וגו'' על אף שגם בלא איסור דם הוא קץ בדם והיה עושה אי אלו פעולות כדי לא לאכול את הדם, ק"ו עריות וכו'.