אעלה כמה מילים שכתב יהודי חכם [איני יודע שמו], ויראה הקהל וישפוט!
הרב הראשי, הרב דוד לאו, הציע לאחרונה לכלול במבחני רבנות גם מבחן על הלכות בין אדם לחברו, בטענה שאדם המוכשר להיות רב צריך גם לדעת איך ההלכה מורה להתנהג בין בני אדם ולא רק בין אדם למקום. הצעה זו עוררה אותי לכתוב על הנושא בכללותו.
דומני שרעיון כזה הוא רעיון המנוגד להלך רוחה וחייה של ההלכה בעניינים אלו. הקטגוריה של 'בין אדם לחברו' בהלכה אינה עוד קטגוריה של דינים ופרטי דינים פורמאליים הנתונים ל'יֶדע', הקטגוריה של 'בין אדם לחברו', בעצם קיומה, מנכיחה ממד אחר של הסתכלות הקשור להוראה הכללית: להיות בן אדם. להיות הגון, להיות ישר, לעשות חסד, לתת לזולת, להימנע מעלבון ומפגיעה בזולת, להימנע מרכילות ומלשון הרע.
אילו הקטגוריה של 'בין אדם לחברו' הייתה אוסף של פרטי דינים פורמאליים המורים הוראה מדוקדקת בכל סיטואציה מה ואיך צריך לעשות היא כבר לא הייתה קטגוריה נפרדת של 'בין אדם לחברו' אלא היא הייתה נכללת ב'בין אדם למקום'. היא הייתה הופכת להיות יחס שהאדם מקיים עם החוק, עם חובותיו כלפי הדין, כלפי הכתוב. עצם העובדה שישנה קטגוריה שהיא 'בין אדם לחברו' מולידה מחויבות נוספת שהיא מחויבות לזולת. המחויבות הזאת מתרחשת במישור אחר, ברמה אחרת. על היהודי מוטלת החובה לתפקד בצורה אמפטית וישרה מתוך עצמו, מתוך היחס שלו כלפי הזולת.
אתפלפל מעט בסגנון ישיבתי: הלא כל 'בין אדם לחברו' הוא 'בין אדם למקום', שאם לא כן, מה מחייב דינים אלו? הרי הקב"ה הוא המחייב, והיחס לזולת נתבע בגלל שהקב"ה תובע אותו, ואם כן, מדובר בבין אדם למקום? התשובה היא שאלוקים מחייב דרך הזולת תביעה מסוג אחר, התביעה של 'בין אדם למקום' מגיעה מן השמיים אולם התביעה ל'בין אדם לחברו' עוברת דרך הזולת, דרך האופקיות של הזולת. ההד, או העקבה של אלוקים, כפי שהגדיר אותה לוינס בחדות, מהדהדת דרך הזולת העומד מולי. הקול האלוקי נשמע משני כיוונים שונים, מהגובה ומהאופק. הקולות שונים ושניהם מגיעים מאלוקים.
בכדי לקיים קטגוריה של בין אדם לחברו שלא תהפוך להיות עוד פרטי דינים של בין אדם למקום, עלינו לחנך את עצמנו להיות קשובים לקול הייחודי של המישור הזה. הקול הזה מתבצע בהקשבה לזולת, במחשבה עליו, בזהירות ובנתינה. את הקול הזה אי אפשר לשמוע דרך פרטי דינים כמו פרטי דינים בהלכות 'בורר' או בהלכות 'בשר וחלב', הקול הזה נשמע מתוך שיוף של הלב, התחושה הרגשית, וההיפתחות אל הזולת.
כאשר הרמב"ם ב'משנה תורה' כותב על מצוות שבין אדם לחברו הוא מקדיש לכך כמה הלכות ספורות ובודדות המתמצתות הלך רוח כללי, אווירה וסגנון. אין שם פרטי דינים פורמאליים, אלא יש שם גישה. משום שהרמב"ם ידע היטב שלא ניתן לפרט פרטי דינים בענייני בין אדם לחברו, פרטי הדינים בעניינים אלו נמסרים למי שיש לו לב שומע, למי שיש לו לב רגיש, למי שנזהר מפגיעה בזולת. לא שומעים אותם בספרים, בהוראות ובמתכונים.
בכך, לדעתי נכשל כישלון חרוץ מפעלו של ה'חפץ חיים' בספרו 'שמירת הלשון' ו'חפץ חיים'. הוא ניסה להפוך את הלכות לשון הרע לסיסתמטיים, לפרטי דינים, להוראות טכניות. החפץ חיים שהיה כה רגיש ללשון הרע לא הצליח לראות -מאהבתו שקלקלה את השורה-, דורות של למדנים שיתפלפלו בכל סעיף וסעיף בכדי 'לברר' מתי 'על פי הלכה' מותר לדבר לשון הרע ומתי אסור. הוא לא הצליח לדמיין את המרחק הרגשי והמנטלי מהמושג של 'בין אדם לחברו' שעלול דווקא ספרו, -באופן אירוני-, להביא, אצל 'פרומערס' ומחמירים למיניהם.
להפוך את הקטגוריה של 'בין אדם לחברו' למידע הלכתי הרי זה לסרס את הקטגוריה הזאת לחלוטין ולרוקנה מכל משמעות. כך מתחנכים אנשים המדקדקים כחוט השערה בכל סעיף ב'חפץ חיים' ועם זאת הם מושחתים בהליכותיהם ודרכיהם, זאת משום שאינם מכירים כלל בקטגוריה שהיא 'בין אדם לחברו', הם לא מבינים מה זה אומר, את 'בין אדם לחברו' הם 'מקיימים' כאילו היו 'גזירות הכתוב, 'דינים' ו'חלויות'.
בצורה הזאת בני אדם מבקשים סליחה מחבריהם כי יש 'קפידא', משל הייתה ה'קפידא' איזה גוף שמיימי, עב"ם מסוכן שצריך להילחם בו. לשם כך יש להקפיד שהחבר יאמר בפה מלא 'מחול לך' ג' פעמים כדי שהמחילה תחול, כך אפשר להמשיך את החיים הלאה בצורה שקטה כי המחילה 'חלה'. והיה אם הלה עדיין חש תרעומת בלבו, אין בכך דבר שהרי קיימא לן ש'דברים שבלב אינם דברים' ועד כמה שהוא 'הוציא מפיו' את ה'אמירה' 'מחול לך' הרי שמחילתו 'חלה' ואין במה שבלבו ולא כלום.
לא רק שבסגנון הזה אין דבר מ'בין אדם לחברו', זה עוד הרבה יותר גרוע, בגלל שהוא מסרס יחס אנושי טהור והופך אותו למפלצתי.
