וברד"ק,'ובמזמור הזה יספר מעשה בראשית והחל מהאור כי הוא ההוה בתחלה ואח"כ השמים והארץ והדשאים והמאורות ודגי הים וחית השדה האדם'.
וכבר נמצא כן באריכות גדולה ונפלאה בדברי חז"ל בשמות רבה פר' טו סי' כב.'זה המזמור מספר בו מעשה בראשית, וכי הכל עושה האל יתברך בחכמה לתיקון הבריאוֹת'
וכן נראה בסדר הפסוקים שמסדר כל ענין הבריאה בששת ימי בראשית, מתחיל בפס' ב' בריאת היום הראשון, עֹטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָה נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה, ממשיך בבריאת היום השני, הַמְקָרֶה בַמַּיִם עֲלִיּוֹתָיו הַשָּׂם עָבִים רְכוּבוֹ הַמְהַלֵּךְ עַל כַּנְפֵי רוּחַ, וכך לפי הסדר.
והנה לאחר שבפס' יט ואילך מדבר מבריאת היום הרביעי, עָשָׂה יָרֵחַ לְמוֹעֲדִים שֶׁמֶשׁ יָדַע מְבוֹאוֹ וגו', מפסיק בפס' כד מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ ד' כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ, ושוב חוזר ומספר מבריאת היום החמישי, זֶה הַיָּם גָּדוֹל וּרְחַב יָדָיִם שָׁם רֶמֶשׂ וְאֵין מִסְפָּר חַיּוֹת קְטַנּוֹת עִם גְּדֹלוֹת וגו'.
ויש להתבונן בטעמא דמילתא, מה ראה להפסיק באמצע הענין עם מסקנא זו.
ובספר תורת אבות (סלונים, עמ' רפא) מספר האדמו"ר בעל נתיבות שלום זצ"ל כהאי לישנא:
מרן ז"ל (הס"ק מלכוביץ') היה משבח ומקלס את אחד מאנ"ש שהיה מלמד תשב"ר, אך מכיון שלא ראו עליו גדולות נעמדו כמה מהחבריא קדישא ליד חלון של החדר שלו כדי לשמוע איך הוא מלמד את הנערים, ושמעו שלמד פרק ק"ד בתהילים 'ברכי נפשי את ה'", וכשהגיע לפס' "מה רבו מעשיך ה'" הקשה, הרי פרק זה מספר כולו בשבח הבורא ית"ש, ה' אלוקי גדלת מאוד וגו' עוטה אור כשלמה וגו', וגם אחרי פסוק מה רבו מעשיך שוב הולך ומונה שבחו של מקום, זה הים גדול ורחב ידים וגו', ולמה הפסיק באמצע ב"מה רבו מעשיך ה'", והתלהב מאוד והשיב לתלמידים כפי רגשות לבבו, כי דוד המלך כשאמר פרק זה וסיפר בגדלות הבורא שרואים בכל הבריאה כולה, הגיע לדרגה של כלות הנפש, עד שלא עצר כח להמשיך עוד והתפרצו מלבו מרוב התפעלות המילים "מה רבו מעשיך ה'" ובזה שבה רוחו ורק אז היה מסוגל להמשיך בשבח הבוי"ת, ומתוך פירוש זה הבינו את גדלותו.
ומ"מ שומה עלינו לחפש ביאור בדרך הפשט. עוד יל"ע אם ההפסקה הזאת היא חתימה של סיפור הנברא ביום הרביעי, או שזה פתיחה לבריאה של יום החמישי, זה הים גדול וגו'.
ונראה שמצינו באמת שני דרכים בזה, דהנה בגמ' חולין (קכז, א) איתא,
ת"ר הצב למינהו להביא הערוד וכן הנפילים וסלמנדרא, וכשהיה ר"ע מגיע לפסוק זה אומר מה רבו מעשיך ה'! יש לך בריות גדלות בים ויש לך בריות גדלות ביבשה, שבים אילמלי עולות ביבשה מיד מתות, שביבשה אילמלי יורדות לים מיד מתות; יש לך בריות גדלות באור, ויש לך בריות גדלות באויר, שבאור אילמלי עולות לאויר מיד מתות, שבאויר אילמלי יורדות לאור מיד מתות, מה רבו מעשיך ה'.
ולפי דבריו לכאורה היה נראה שפס' הוא פתיחה לסיפור בריאת היום החמישי, 'זה הים גדול וגו', שכאן בא לידי ביטוי הנקודה הזאת שהים הוא רחב ידים לבריות הגדלות בו שאלמלא עולות ביבשה מיד מתות.
אולם מסדר ברכת המאורות שאנו אומרים בשחרית, 'המאיר לארץ ולדרים עליה ברחמים, המחדש טובו בכל יום תמיד מעשה בראשית. מה רבו מעשיך ה' כלם בחכמה עשית מלאה הארץ קניניך', נראה כי זהו סיום של סיפור היום הרביעי, ונראה לבאר מילתא בטעמא.
כתב הרמב"ם בפ"ב מהלכות יסודי התורה ה"ב,
והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו, בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול כמו שאמר דוד צמאה נפשי לאלהים לאל חי, וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות, כמו שאמר דוד כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך [יָרֵחַ וְכוֹכָבִים אֲשֶׁר כּוֹנָנְתָּה] מה אנוש כי תזכרנו.
ונראה מדבריו שדווקא ההתבוננות במעשה השמים והמאורות התלויים בה היא המביאה את ההתפעלות מגדלות ד' ופלאי חכמת הבריאה, וכמו שנראה בתהילים מזמור יט, הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ וגו'. [ועי' מהרש"א ח"א שבת צח, ב].
ואיתא במדרש תהלים שם,
.דבר אחר השמים מספרים כבוד אל. [אמר ר' יעקב בן זבדי] משל לגבור שנכנס במדינה, ולא היו יודעין גבורתו, אמר להם פקח אחד, מאבנא דהוא מתגושש בה, אתם יודעין כח גבורתו, כך מן השמים אנו למדין כחו של הקדוש ברוך הוא
ובמשנת רבי אליעזר (פרשה טו עמוד 279),
השמים נקראו קדשים, שנ' השקיפה ממעון קדשך מן השמים. ולמה נקראו קדושים. ששמו שלהקב"ה מתקדש ביניהן. כשהבריות רואין אותן, חייבין להכיר ולידע שיש להן יוצר. וכן דוד אומ', כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך. כך היה אברהם אבינו מקיש בדעתו ואומ', אלו אדם היה מהלך במדבר ומצא בירה דולקת, שמא יכול לומ' שהבירה הזאת בלא בעלים, כך אי איפשר לעולם הזה ולשמים בלא מנהיג ובלא יוצר. ועוד היה מקיש בדעתו ואומ', אלו היתה החמה הזאת ברשותה, היתה יוצאה פעם ומאירה לעולם, ופעמים אינה יוצאה, או שהיתה עולה פעם מן המזרח ופעם מן המערב, אלא בידוע שיש לה יוצר, והוא מוציאה בכל בקר ובקר כרצונו. וכן הוא אומ' ייי צדיק בקרבה לא יעשה עולה בבקר בבקר משפטו יתן [וגו']. מה הוא ולא יודע עול בשת. אלו העובדין החמה והלבנה, שהן רואין אותן לוקין ואורן כבה ואינן מתביישין, אלא חוזרין ועובדין אותן. ועוד היה מקיש בדעתו [ואומר], אלו היו הכוכבים האלו ברשות עצמן, היו פעמים נכנסין ופעמים נגלין, והיה אורן כובה זה על זה. אלא בידוע שיש להן יוצר, והוא מסדרן על משמרותיהן. וכן הוא אומ', שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה. ועוד היה מקיש בדעתו ואומ', אלו היתה הארץ הזאת ברשות עצמה, ממי היתה רועדת ומרעשת את כל יושביה.
ובאור החיים תחילת פר' בראשית, וז"ל,
והב' רמזה באומרו את השמים ואת הארץ, והוא על דרך אומרו (תהלים ח') כי אראה שמיך וגו', ואמרו ז"ל (זהר ח"א א ב) כי יראת הרוממות תכנס בלב משכיל בהביטו בהתבוננות במעשה שמים וארץ מה גדלו מעשי ה' תתלהב הנפש וירא מגדולתו יתברך שמו.
ולפי"ז מבואר היטב שדווקא כאן אמר דוד המלך ע"ה פס' זה 'מה רבו מעשיך ד' כולם בחכמה עשית'.