פורום אוצר החכמה

שמעתי שיש שיטה שבזמן הבית כאשר אדם ברך בורא פרי העץ אחרי שלש שנות ערלה זה הספיק לכל השנים של העץ, האם ידוע דבר זה או דומה בנצי"ב?

מה?

כאן משמע בנציב שבזמן הבית ברכו רק ברכה אחת וזה הספיק לכל ימי העץ ,ובימינו צריך לברך על כל אכילה האם יש התיחסות לחידוש נפלא זה?
http://www.otzar.org/aspcrops/50645_157_16829891098-2242014.asp

לשונו אכן מטעה במקצת אבל ודאי שאין כוונתו לומר שבזמן הבית לא היו מברכים ברכות הנהנין. וכי בזמן הבית לא היו כל ישראל מתפללים ג' תפילות ביום?

יש כאן גם שאלה עקרונית, גם מבלי להכנס לפירוש המסויים של הגאון הנצי"ב זצ"ל:
האם "קודש הילולים" הוא בעצם הבאת הפירות לירושלים ואכילתן בקדושה, או שיש דין נוסף "להלל"?

וז"ל החינוך, במצוה רמז: "ופירוש הלולים הוא שיאכלוהו הבעלים בירושלים, וזהו ההלול, וזה יקראו חכמים בכל מקום נטע רבעי".

אבל ברש"י עה"ת לא ברור כ"כ: "ודבר זה הלולים לה' הוא, שנושאו שם לשבח ולהלל לשמים".
וכן ברשב"ם: " קודש הלולים - קודש כמעשר שני לאוכלו בירושלים ולהלל לבוראו"
וכן ברמב"ן: "עד שנביא מן הנטע שנטענו כל פריו הראשון הטוב קדש לפני השם ושם יאכלוהו ויהללו את שם ה'"

שלח כתב:כאן משמע בנציב שבזמן הבית ברכו רק ברכה אחת וזה הספיק לכל ימי העץ, ובימינו צריך לברך על כל אכילה.
http://www.otzar.org/aspcrops/50645_157_16829891098-2242014.asp

לפי דבריו א"ש בפשיטות הא דתני בוידוי מע"ש "לא שכחתי מלברכך ומלהזכיר שמך עליו" ונתקשו המפרשים דהא ברכה"נ או ברכהמ"צ אינם אלא מדרבנן, ולהנצי"ב הנ"ל א"ש דשאני נטע רבעי ומעשר שני דכתיב בהו קודש הלולים.

ישעיהו סב - נִשְׁבַּ֧ע יְקֹוָ֛ק בִּֽימִינ֖וֹ וּבִזְר֣וֹעַ עֻזּ֑וֹ אִם־אֶתֵּן֩ אֶת־דְּגָנֵ֨ךְ ע֤וֹד מַֽאֲכָל֙ לְאֹ֣יְבַ֔יִךְ וְאִם־יִשְׁתּ֤וּ בְנֵֽי־נֵכָר֙ תִּֽירוֹשֵׁ֔ךְ אֲשֶׁ֥ר יָגַ֖עַתְּ בּֽוֹ: כִּ֤י מְאַסְפָיו֙ יֹאכְלֻ֔הוּ וְהִֽלְל֖וּ אֶת־יְקֹוָ֑ק וּֽמְקַבְּצָ֥יו יִשְׁתֻּ֖הוּ בְּחַצְר֥וֹת קָדְשִֽׁי:

וברד"ק שם - וטעם והללו את ה' רמז למעשר שני ונטע רבעי, וזהו כי מאספיו יאכלוהו, שהיו נאכלים לבעלים, ונטע רבעי הוא הלולים לה', וכן במעשר שני היה מתודה ומהלל לאל, והוא שאמר בחצרות קדשי, כי מעשר שני ונטע רבעי לא היו נאכלין אלא בירושלם לפנים מן החומה כמו שכתוב לפני ה' אלהיך תאכלנו, וכל העיר נקרא לפני ה' אלהיך, וכן נקראת חצרות קדשי, והחצר כלל הבתים:

אבל מסקנת הגמרא לדחות את האסמכתא, ובלשון אלא, דהדר ביה,

אלא סברא הוא אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה:
---
א"כ מפורש למסקנת הסוגיא דל"ש בזמן הבית או בזה"ז, ליכא אכילה בלא ברכה.