פורום אוצר החכמה

ראיתי לחקור על מנהג עולם הישיבות ומורגל בפיהם שכך הוא דרכה של תורה שלא לעיין בחידושי האחרונים אלא לעמול ולהגיע לדבריהם מסברת עצמו, אם הביאור בזה שזהו אמצעי חינוכי גרידא להתלמד ולהשתלם בסברא ישרה ופלפול, וכן למצוא טעם בלימוד, או שכך ראויין הדברים מצד עצמן.
דהנה משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, תורה שלימה, אלא שבמהלך הדורות כולם מפני שלא שימשו התלמידים כל צרכן ומפני שלא הכל יכול לבוא בדברים ומפני ריבוי הדעות ומפני עומק המושג וקוצר שכל אנושי נשתכח הרבה, ממילא במקום שבא האדם ומחדש מעצמו דבר שאינו ידוע הרי גדולה מעלתו עד לאין ערוך כאילו נעשה שותף לקב"ה בנתינת התורה, וע"ז אמר מהר"ח מוואלאזין כל תפילותי הייתי נותן בעד דין א' מחודש מן הגמרא, אבל במקום שכבר חידש א' האחרונים הלכה זו וטעם זה אם כן זכה אותו גדול להחזיר עטרה ליושנה, וא"כ מעתה אין לנו אלא לקבל ממנו הלכה זו ולהמשיך להעבירה במסורת הדורות, ומה שטורח זה ומוציאה מסברא דנפשיה הוא טרחה שלא לצורך לכאורה, וצ"ע.

תפוס לשון ראשון. ופשוט.



ולא רק התלמדות להתרגל לחשוב, אלא דכך הוא "לומד", ובלא"ה קרוב להיות "קורא" טקסט בלבד. אחרי שיתרגל לעמול בעצמו יהיה נקל יותר לעמול גם בספרי החידושים שקדמוהו.

בישיבה שבה למדתי, הייתי מתווכח עם הלומדים ע"ז ולכולם היה פשוט שלא כצד ראשון

ראה כאן בשם ר"ח שמואלביץ כעין לשון שני, אם כי רבו מספור הראיות ללשון ראשון. [הדגש אינו על "למצוא טעם בלמוד", אלא "להדבק בלמוד" באמצעות העיון].

[ויש להעיר קצת מהקדמת החו"ה ודברי החת"ס ע"ז בפרשת בחוקותי].

מה שנכון נכון כתב:[ויש להעיר קצת מהקדמת החו"ה ודברי החת"ס ע"ז בפרשת בחוקותי].

אם נתכוונת לדברי החובת הלבבות על החכם שדיבר על שאלה לא מצויה בהלכות גיטין, לא זכיתי להבין מה זה שייך לכאן, הנושא פה איננו אם לימוד תורה הוא דוקא לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא, הדיון כאן אם יש ענין לחדש חידושים שכבר כתובים

כנראה שזו מחלוקת בין ראשי הישיבות, כי את דברי הגרח"ש לא ידעתי, ומאידך שמעתי מפי מו"ר זצ"ל ההיפך הרבה פעמים כמילתא דפשיטא.

סגן אלוף כתב:

מה שנכון נכון כתב:[ויש להעיר קצת מהקדמת החו"ה ודברי החת"ס ע"ז בפרשת בחוקותי].

אם נתכוונת לדברי החובת הלבבות על החכם שדיבר על שאלה לא מצויה בהלכות גיטין, לא זכיתי להבין מה זה שייך לכאן, הנושא פה איננו אם לימוד תורה הוא דוקא לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא, הדיון כאן אם יש ענין לחדש חידושים שכבר כתובים

אמת שזה עיקר ענינו מ"מ שמע מינה נמי הא. דז"ל החו"ה "ונשאל אחד מן החכמים על שאלה נכרית מענין דין הגרושין, והשיב את שואלו: אתה האיש השואל על מה שלא יזיקנו, אם לא ידענו, הידעת כל מה שאתה חייב לדעתו מן המצוות, אשר אינך רשאי להתעלם מהם ואין ראוי לך לפשוע בהם, עד שנפנית לחשוב בשאלות נכריות, אשר לא תקנה בידיעתן מעלה יתירה בתורתך ואמונתך, ולא תתקן בה מעוות במדות נפשך". עכ"ל.
ואם אמרינן שיש מעלה ותכלית לעיון מצד עצמו, וגם במקום שיכול לפתוח ספר ולידע בנקל תשובה לקושיתו וכו', עדיף שיגיע לזה בכוחות עצמו כי העמל והמאמץ הם עצמם התכלית, הרי שאין מקום לטענת החו"ה.
וראה כעי"ז בחת"ס פרשת בחוקותי.

יעויין בהרחבה רבה בנפה"ח שער ד

דברי הגר"ח שמולביץ שהובאו כאן נפלאו ממני. הרי כל עניין ידיעת התורה הוא מה שהאדם עצמו יידע ויבין, ואין לו תועלת בזה שאחר מבין, וידוע לכל שמה שמעיין ומחדש האדם בעצמו מבין יותר מאשר מה שקורא אצל אחרים, ואדרבה אחרי שהבין בעצמו אז מבין יותר כוונת האחרונים.

סגן אלוף כתב:דהנה משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, תורה שלימה, אלא שבמהלך הדורות כולם מפני שלא שימשו התלמידים כל צרכן ומפני שלא הכל יכול לבוא בדברים ומפני ריבוי הדעות ומפני עומק המושג וקוצר שכל אנושי נשתכח הרבה, ממילא במקום שבא האדם ומחדש מעצמו דבר שאינו ידוע הרי גדולה מעלתו עד לאין ערוך כאילו נעשה שותף לקב"ה בנתינת התורה, וע"ז אמר מהר"ח מוואלאזין כל תפילותי הייתי נותן בעד דין א' מחודש מן הגמרא, אבל במקום שכבר חידש א' האחרונים הלכה זו וטעם זה אם כן זכה אותו גדול להחזיר עטרה ליושנה, וא"כ מעתה אין לנו אלא לקבל ממנו הלכה זו ולהמשיך להעבירה במסורת הדורות, ומה שטורח זה ומוציאה מסברא דנפשיה הוא טרחה שלא לצורך לכאורה, וצ"ע.

והביאו לזה מח ולב דמסייע.

עפר אני תחת כפות רגלי המח ולב, אך כיהודה ועוד לקרא אצטרף לקושיית רבינו אוצה"ח.
דהנה, זה לשוני במקו"א:

הבנת הנקרא היא דבר גמיש מאוד.
עינינו הרואות, שחכמים האחרונים חלוקים לפעמים בהבנת דברי חכמים האחרונים. וגם כל שניים שלומדים בחברותא חלוקים לפעמים בהבנת הספר שהם לומדים. וגם כל אחד שחוזר על תלמודו לפעמים מבין אחרת מהפעם הקודמת שלמד.
גם כאן בפורום החביב שלנו, בהרבה דיונים אנשים נאלצים לחזור על דברי עצמם שוב ושוב בנוסחים שונים, מפני שזולתם לא הבין את דבריהם או שהם לא הבינו את דברי זולתם...

היוצא מזה הוא שידיעת התורה המקסימלית שאפשר להגיע אליה, היא ההבנה (1)הזמנית (2)שלך (3)בהבנות של אחרים.
א"כ לכאו' חידושי תורה אינם בדוקא לחשוף את מה שנשתכח, ואזלא לה סברת כל הלומדים בישיבתו של סא"ל.

מענין. אצלי מונח כי בלימוד התורה יש לחלק בין דברי התורה עצמה (וחכמי התלמוד) לדברי המפרשים - מהראשונים, עד לפוסקים ולאחרונים. בעוד שבתורה עצמה הלימוד הוא כדי להבין ולתפוס את הדבר, להבהיר את טעמו והשלכותיו, בלימוד הראשונים והמפרשים המבוקש הוא להבין את הבנת הכותב - היינו "איך הבין הרשב"א את הגמרא הזו והזו", לנסות לקלוט את אותו הלך מחשבה בו הבין הפרשן את דברי הגמרא (עפ"ז מובן שיש גם מקום לחדש אחרת, לאחרי שדברי המפרשים מובנים היטב).
כלומר, ניתן לדמות את לימוד המפרשים לעיון של עו"ד או שופט בפסקים של קודמיו, בין בפסקים הנוגעים ישירות לנושא בו הוא עוסק או לתקדימים משפטיים, כשהשופט מנסה להבין את הלך המחשבה וכוונת הדברים של כותב הפסק, ורק לאחר שהבין אל נכון את דעתו ופרשנותו של קודמו לדברים יכול הוא לבחון ולהחליט האם לקבלם בשכלו, או שיש לו טעם לדחותם, או שעדיין מונח לו אחרת - אך בהיר לו יותר מה מונח לו אחרת ביסוד הדברים, ולא סתם "חושבני אחרת".

אוצר החכמה כתב:דברי הגר"ח שמולביץ שהובאו כאן נפלאו ממני. הרי כל עניין ידיעת התורה הוא מה שהאדם עצמו יידע ויבין, ואין לו תועלת בזה שאחר מבין, וידוע לכל שמה שמעיין ומחדש האדם בעצמו מבין יותר מאשר מה שקורא אצל אחרים, ואדרבה אחרי שהבין בעצמו אז מבין יותר כוונת האחרונים.

נו... תעיין בדברי הגרח"ש...

אם במעלת חידושי תורה עסקינן חייב אני לציין פה מה שכתב זקני הגה"ג ר' שמחה ב"ר בצלאל ליעווקאווסקי זצ"ל בהקדמה לספרו תולדות בצלאל, שמביא שם ומבאר שם מאוד באופן נפלא את מעלת וגדולת המחדש חידושי תורה (לדוגמא הוא כותב שם שאינו מבין למה לעיתוני של חידושים מהעולם משלמים כסף ולחידושי תורה לא).

אוצר החכמה כתב:דברי הגר"ח שמולביץ שהובאו כאן נפלאו ממני. הרי כל עניין ידיעת התורה הוא מה שהאדם עצמו יידע ויבין, ואין לו תועלת בזה שאחר מבין, וידוע לכל שמה שמעיין ומחדש האדם בעצמו מבין יותר מאשר מה שקורא אצל אחרים, ואדרבה אחרי שהבין בעצמו אז מבין יותר כוונת האחרונים.

הרב אוצה"ח מדבר במובן פדגוגי חינוכי שלעולם הדברים מוטמעים יותר בתפיסה כאשר הם באו על ידי יצירה, והנה כל זה שייך דוקא בהבנה של גדרי וטעמי התורה, משא"כ בתירוץ קושיות והבאת ראיות וכדומה גם הרב אוצה"ח יודה.
והנה הגר"ח דיבר במובן האמיתי של הדברים שאין באמת טעם לחדש חידושים שכבר ידועים, כמובן גם הוא יודה שבכדי להתלמד ראוי להרגיל את עצמו בעבודה עצמית, ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי

זוהר בראשית [ד, ב], תנן בההוא שעתא דמלה דאורייתא אתחדש מפומיה דבר נש, ההיא מלה סלקא ואתעדת קמיה דקב"ה, וקב"ה נטיל לההיא מלה ונשיק לה ועטיר לה בשבעין עיטורין כו'. (הובא בח"א ח"א כ"י).

ויש להעיר, שגם "חידושי תורה" צריכים להיות כפופים לתורה ולא סברות כרסיות, וכמאמר שסברא צריכה להיות כמעט מפורשת.
ולאחרונה הזדמן לי לראות בכמה קבצים תורניים, כמו ספרי זכרון ודומה, שהיה נראה במאמרי הכותבים בדרך לימוד שיכולים לומר סברא בלי לטרוח למצוא איזה מקור או דימוי לכך.
ואמנם בגדר "פטטיא דאורייתא" ש"טבין" אולי נכנס, ומ"מ אי אפשר שבתורה נלמד את עצמנו ולא ננסה לראות מה התורה וחז"ל אומרים.

מה שנכון נכון כתב:ראה כאן בשם ר"ח שמואלביץ כעין לשון שני, אם כי רבו מספור הראיות ללשון ראשון. [הדגש אינו על "למצוא טעם בלמוד", אלא "להדבק בלמוד" באמצעות העיון].

מח ולב.GIF

[ויש להעיר קצת מהקדמת החו"ה ודברי החת"ס ע"ז בפרשת בחוקותי].

קשה בעיני איך אפשר לטעון שרבו מספור הראיות לאמיתת וצדקת דרך שבו כל חכם לומד לעצמו את דיני התורה ומבין בהם ואינו מעודכן בחידושי חבריו, שלא, להבדיל, כמו של תחום מדעי שהוא שבו העמיתים משתפים בהשגים, ואף אחד לא ישחזר בעצמו את ההישגים של חברו, והרי כל דרך זו של לימוד תורה שלא בכנופיא ובהכרעת סנהדרין וישיבת גדולי הדור לא החלה אלא בעוה"ר שגלינו מארצינו ואח"כ מבבל לכל קצוות תבל וכמו שהואיל הרמב"ם באר היטיב בהקדמת חיבורו .
נמצא דברי ר' חיים שמואלביץ' ז"ל ברורים, וכל 'ערך' זה של חידושים עצמיים וחוסר רצון לעיין בהשגים של אחרים אפילו בני גילו ורמתו, ולהגיע בכוחות עצמו, הוא המתכון הגדול לשכחת התורה ולבלבול הדעת ולאסוקי שמעתא שלא אליבא דהלכתא, וה' הטוב יכפר בעד.
ואדרבה רצוני לשמוע מה הן הראיות הגדולות והיסודות הנאמנים לדרך זו.

יש לחלק מאד בין סוגי האחרונים כהרעק"א קצוה"ח וכו' לרה"י הסוג הראשון אנו מקבלים דבריהם ודעתם כדבר ברור ודנים בו ולא ע"ז מדברים אלא על רה"י אשר אין אנו מחויבים לדעתם כלל וכל העניין הוא לראות מה ביארו ואיך ישבו ואדם ובתיאוריה המגיע לדבריהם בעצמו בלא קושי אין לו עניין להסתכל בהם כלל וא"כ יש מקום לדון דברים שאדם מחדש הוא יותר מחובר או להתלמד וכו' וכל סברא נכונה ומאידך יש מקום לומר גם הפוך אדם שכבר הגיע לשלב בו יודע לחשוב לבד יפתח את ספרי רבותינו רה"י כדי ללמוד את עומק דעתם ולקבל כיוונים חדשים

גאולה בקרוב כתב:ויש להעיר, שגם "חידושי תורה" צריכים להיות כפופים לתורה ולא סברות כרסיות, וכמאמר שסברא צריכה להיות כמעט מפורשת.
ולאחרונה הזדמן לי לראות בכמה קבצים תורניים, כמו ספרי זכרון ודומה, שהיה נראה במאמרי הכותבים בדרך לימוד שיכולים לומר סברא בלי לטרוח למצוא איזה מקור או דימוי לכך.
ואמנם בגדר "פטטיא דאורייתא" ש"טבין" אולי נכנס, ומ"מ אי אפשר שבתורה נלמד את עצמנו ולא ננסה לראות מה התורה וחז"ל אומרים.

זהו כבר נדון בפנ"ע על כמויות החידו"ת שמוציא כל בחור / אברך לרשות הרבים שמלאים בסברות כרס קודם שמילא כריסו אני טוען שהכלל הוא קודם תכניס אח"כ תוציא.
אבל זהו דורנו "דור א[ע]לון"

בהמשך לדברי שמר, הייתי אומר שהכול תלוי בשאלה באיזה שלב של לימוד נמצא הלומד. האם בשלב של ההכנה (כמו שעושים כשמתכוננים בביהמ"ד לקראת השיעור עם הר"מ), או בשלב של הבנה מוחלטת וסופית של הסוגיא, או בשלב של השינון, או בשלב של כתיבת החידושים על מנת לפרסמם ברבים.

לי ברור, שלפחות בשלב של ההכנה, אין שום צורך להסתכל במפרשים. אם הלומד מצליח להבין את הסוגיא בכוחות עצמו, מה טוב. אם עלתה לו קושיא, ינסה לתרצה בכוחות עצמו. אם הצליח בכוחות עצמו לתרצה בתירוץ סביר (לא דחוק), מה טוב. אם רואה שהקושיא מצויינת והתירוץ מעולה, עוד יותר טוב. ויכתוב לעצמו את הדברים לזיכרון, כדי שלא ישכח את הקושיא המצויינת או את התירוץ המעולה, או את שניהם. וימשיך בדרך זו בכוחות עצמו, לפי שעה בלי להסתכל מה חידשו אחרים. אחר כך, מגיע השלב של החזרה על הסוגיא. יעבור על חידושי עצמו הכתובים, ואז ילמד את הסוגיא שוב כדי לראות האם הפעם הוא יכול ללומדה באופן חלק בלי שום קושי. אם שוב נתקל באיזשהו קושי, שוב יחזור על כל התהליך מחדש, ושוב עדין מבלי להסתכל במפרשים, עד שירגיש שמבין את כל הסוגיא באופן חלק. כמובן שבינתיים עשויים להצטבר לו כמה וכמה חידושי תורה כתובים טובים.

מתי יסתכל בדברי המפרשים? אם קורה לפחות אחד מארבעה דברים:

א. אם לא מצליח להבין את כוונת הדברים שבאיזשהו פרט בסוגיא, וכשלו כל ניסיונותיו להבין את כוונת הדברים שבפרט ההוא, חייב להסתכל במפרשים (ובראשם רש"י) כדי שיוכל בעזרתם להבין את מה שלא הבין בכוונת הדברים.

ב. אם, אמנם מרגיש שהבין לגמרי והיטב את כוונת הדברים שבכל פרט שבסוגיא, ואולם עלתה לו קושיא טובה, ולא הצליח לתרצה, או שהצליח למצוא לה רק תירוץ דחוק (לא סביר), וכשלו כל ניסיונותיו למצוא תירוץ סביר לקושייתו הטובה, אז יעשה אחת משתיים: יכתוב את קושייתו הטובה (אפשר גם עם התירוץ הדחוק) - כזיכרון לעצמו (ויציין לעצמו בכתב שהדבר עדין צ"ע), או יסתכל במפרשים כדי לראות איך תירצו את קושייתו הטובה.

ג. אם מרגיש שכל הסוגיא נהירה לו על בורי', וגם הספיק לשנן אותה וזוכרה על בורי', וק"ו אם מרגיש שהסוגיא נהירא לו כ"כ טוב עד שכבר יכול לאסוקי הלכתא מגו שמעתתא, והצליח להגיע עד הלום מבלי שנזקק עד כה להסתכל במפרשי הסוגיא כדי להבינה, אז אמנם יישר כוחו, אבל לפחות כעת יהי' חייב להסתכל במפרשים השונים - עד כמה שידו מגעת - כדי לראות האם צודקת תחושתו שהוא שולט בסוגיא על בורי'. אם כעת יראה שהמפרשים העלו קושיות מפתיעות (או כיוונים מפתיעים) שעליהם לא חשב, זה סימן לכך שהלומד ההוא לא למד טוב את הסוגיא, ואז צריך לעשות חשבון נפש ולברר עם עצמו מה היו הפגמים בלמידתו שמנעו ממנו לעלות בעצמו על אותן קושיות מפתיעות (או כיוונים מפתיעים) שהועלו ע"י המפרשים, ואיך קרה הדבר שלמידתו העצמית נפגמה עד כדי כך שהוא לא עלה בעצמו על אותן קושיות מפתיעות (או כיוונים מפתיעים) שהועלו ע"י המפרשים. אחר כך יבדוק עם עצמו האם יכול לתקן את אופן למידתו, כלקח להבא, כשיבוא ללמוד סוגיות חדשות בכוחות עצמו (כגון שיבדוק איך יוכל לפתח לעצמו חוש של ביקורת עצמית חזקה - כדי לא להינעל על כיוון אחד של הבנה, ואיך יוכל להרגיל את דרך חשיבתו - כדי להיות סנגור מעולה כנגד קושיות טובות - וכדי להיות קטגור מצוין כנגד תירוצים טובים, וכל כיוצא בזה).

ד. אם רוצה לפרסם ברבים את חידושיו (שאותם כתב כזיכרון לעצמו), כגון את קושייתו המצויינת או את תירוצו המעולה, לא ראוי לעשות כן לפני שמסתכל במפרשים השונים - עד כמה שידו מגעת - כדי לראות האם קדמוהו באותה הקושיא או באותו התירוץ או שמצאו תירוץ טוב אחר לאותה הקושיא. אם יתברר שקדמוהו בחידושיו, אין טעם שיפרסם ברבים את חידושיו שכבר פורסמו ע"י המפרשים שקדמוהו.
אבל אם לא מתכוון לפרסם ברבים את חידושיו, אז לכאו' פטור מלברר האם המפרשים קדמוהו בחידושיו (אלא די שהסתכל במפרשים רק כדי לראות האם העלו קושיות מפתיעות או כיוונים מפתיעים שעליהם לא חשב - כמבואר בסעיף הקודם - בלי קשר לחידושיו), ודי לו בכך שמרגיש שהתירוצים הטובים שנתן לקושיותיו נותנים לו תחושה של שליטה מלאה בסוגיא שכעת מובנת לו באופן חלק.