העושה מעשה עבור אחר, כוונת מי מהם קובעת

[גם זו לטובה]

קבלתי מידיד

העושה מעשה עבור אחר, כוונת מי מהם קובעת

הנה בכל המלאכות האסורות בשבת ישנם שני חלקים, ישנה עצם הפעולה שהיא עשיית מעשה המלאכה, ומלבד כן בכל פעולה ופעולה ישנה גם המחשבה והכוונה בתועלת של המלאכה. ובכל שינוי של מחשבה יכול להשתנות מחיוב לפטור, או אפילו מחיוב להיתר. וכגון במלאכת בורר, שהבורר ביד אוכל מתוך פסולת על מנת לאכול לאלתר, מותר לעשות כן, ואותו מעשה כשנעשה בכוונה על מנת לאכול לאחר זמן, יש בו כל חומר של חיובי שבת של חטאת וסקילה. וכמו כן במלאכת קושר, אם נעשה הקשר לצורך של קיימא מתחייב הקושר על עשיית מלאכה, ואם חישב על מנת להתיר [על כל פנים ביומו] מותר לעשות כן.

וכמו"כ מצינו נידון של מלאכה הצריכה לגופה, ולהלכה לרוב הפוסקים החיוב מהתורה הוא בדווקא באם נעשית המלאכה במחשבה לצורך גופה, ואם אינה צריכה לגופה אינו חייב מהתורה. וכגון מה דמצינו במשנה שבת כ"ט ע"ב במכבה את הנר, שאם הוא בשביל תיקון הפתילה יש כאן חיוב של מלאכה, ואם הוא בשביל חולה שישן או כחס על השמן, נחשב מלאכה שאינה צריכה לגופה ופטור עליה. וכמו כן החופר גומא, אם בשביל שימוש של הגומא יש כאן מלאכת שבת או חורש או בונה, ואם לצורך העפר פטור.

ויש להסתפק בכל האופנים הללו כיצד הוא הדין במי שאמר לאחרים שיעשו בשבילו מעשה מלאכה, וכגון האומר לבני ביתו או שלוחו, או לפועל שלו, שיכינו מאכל לצורך אכילה, ויש בעשייה זו מציאות של בורר, ואין בני ביתו ושלוחו יודעים את רצונו ודעתו לגבי זמן הסעודה, ועושים בסתמא.
או האומר לשלוחו כבה לי את הנר, ואין השליח יודע את רצון המשלח במעשה זה, ועושה רק כדי לקיים רצון או ציווי משלחו, איך נדון עשיית מעשה זו, אם נאמר תמיד שמחשבת המשלח קובעת את עשיית השליח, או נאמר שאי אפשר לצרף מחשבת המשלח לעשייתו של שליח.
וכמה אופני ספיקות שייך בזה ובהמשך הדברים נפרט יותר.

גם במלאכה הנעשית בלי כוונה ואפילו בפסיק רישיה, הרי לדעת הרבה פוסקים יש נפקא מינה אם ניחא לו המלאכה שנעשית, או לא ניחא לו, ולדוגמא הפותח דלת של בית להיכנס, או דלת של מקרר להכניס משהו, ובפתיחתו נדלק אור, חייב כאשר ניחא לו המלאכה, ואם לא ניחא לו או אפילו לא איכפת לו אינו חייב.
ומעתה יש להסתפק במי שאמר לשלוחו שיפתח לו דלת והמציאות היא שידלק שם אור, אבל לשליח לא איכפת בזה והניחותא היא רק למשלח, האיך נדון מציאות זו, לפי המשלח ויחשב מלאכה הנעשית בפסיק רישיה דניחא ליה, או דילמא, דמכיון שעשיית המעשה היא של השליח ואצלו הוא מציאות של לא איכפת ליה, חשיב כפסיק רישא דלא אככפת ליה.

[דדא ביה כולי ביה]

עי' באור הלכה סי' שב ס"א ד"ה והוא שמקפיד. ובארחות שבת הלכות בורר מביא הנידון גבי בורר יעו"ש.

[רחמים]

ויש להסתפק בכל האופנים הללו כיצד הוא הדין במי שאמר לאחרים שיעשו בשבילו מעשה מלאכה, וכגון האומר לבני ביתו או שלוחו, או לפועל שלו, שיכינו מאכל לצורך אכילה, ויש בעשייה זו מציאות של בורר, ואין בני ביתו ושלוחו יודעים את רצונו ודעתו לגבי זמן הסעודה, ועושים בסתמא.
או האומר לשלוחו כבה לי את הנר, ואין השליח יודע את רצון המשלח במעשה זה, ועושה רק כדי לקיים רצון או ציווי משלחו, איך נדון עשיית מעשה זו, אם נאמר תמיד שמחשבת המשלח קובעת את עשיית השליח, או נאמר שאי אפשר לצרף מחשבת המשלח לעשייתו של שליח.

איפה מצינו שיש שליחות מעין זו? מצאנו שליחות לקידושין וגיטין מכירה וקניה וכדו' שיש בהם משום חלות קניין או שליח להוציא ידי חובה בקריאת מגילה או תפילה וכדומה, אבל שליחות לעשות דבר סתמי שאין לו שום משמעות מנין שיש שלוחות.

ואם אין שליחות לדברים שכאלה בוודאי שהכוונה הקובעת היא כוונת העושה בפועל ולא כוונת המשלח. וגם על הצד שיש שליחות לדברים כאלה עדיין יש להסתפק ונראה יותר שכוונת העושה קובעת ולא כונת המשלח.

עי' באור הלכה סי' שב ס"א ד"ה והוא שמקפיד.

וז''ל הביאור הלכה סימן שב סעיף א

* והוא שמקפיד - הטעם דעי"ז מקרי יפוי בהבגד ואם מנער בשביל אחר והוא מקפיד והאחר אינו מקפיד לכאורה יש להחמיר כיון דלהמנער הוי יפוי והוא עושה המלאכה ויש לדחות כיון דהבגד אינו מתיפה לבעל הבגד לא חשיבא מלאכה ואפשר דזה היה המעשה בכומתא דרב יוסף עיין שם בגמרא קמ"ז ולפיכך היה אביי מחסם למיתבה ליה ורב יוסף השיב דמותר דאזלינן בתר בעל הבגד וכן אם היה להיפוך הוא אסור לפי זה וצ"ע:

ומדבריו רואים שאין סברא של שליחות כלל אלא צדדי הספק שלו הם רק כיון שהבגד מתיפה לאחד ולא לשני האם הולכים אחר בעל הבגד או אחר עושה המלאכה.

ועיין עוד בשו"ת רב פעלים חלק א - אורח חיים סימן יד, וזה חלק מדבריו:

תשובה. בהיכא דהשליח בורר בסתם לעשות רצון בעה"ב, ולא כיון לא לאלתר ולא לאח"ז, שהסברא נוטה שזה עשה אדעתא דבעה"ב דכונתו לאיסורא, דלכאורה נראה דאין בעה"ב מתחייב בזה, יען דהשליח הוא דעביד איסורא, ואין שליח לדבר עבירה, אך אחר הישוב נ"ל דזה אינו, יען דלא אמרינן אין שליח לד"ע =לדבר עבירה= אלא בהיכא דהשליח ידע שהוא דבר עבירה, דהשתא יש לומר דברי הרב ודברי התלמיד וכו', אבל היכא דלא ידע השליח שיש בזה ד"ע, לא בטיל השליחות, וכמ"ש בקידושין, וכן הביא הרב מחנה אפרים בהלכות שלוחין סוף סי' ט' יע"ש. והכא כיון דלא ידע השליח דכונת בעה"ב באיסורא דאולי רוצה לאכלו לאלתר, א"כ יש בזה דין שליחות, וכיון דאכוון בעה"ב הרי מתחייב בעה"ב בזה, וכ"ש אם השליח כיון בהיתר לאכול לאלתר, דלא הוי עבירה לגביה, ואז ממילא לא נתבטלה השליחות, דאז ודאי בעה"ב יתחייב בזה, מחמת דזה שלוחו, והו"ל כאלו עשה בידו ע"פ מחשבה של איסור שהיה לו, יען שזה מברר לפניו בשליחתו.

והובאו דבריו בשו"ת יביע אומר חלק א - אורח חיים סימן ל אות ז'

[אמסטרדם]

בענין מלשאצל"ג - כמדומה שהאחרונים [רעק"א?] מדברים אם גוי מאלץ ישראל לעשות מלאכה בשבת והישראל עושה רק לינצל ממות אם זהו מלשאצל"ג.

[אוצר החכמה]

איפה מצינו שיש שליחות מעין זו? מצאנו שליחות לקידושין וגיטין מכירה וקניה וכדו' שיש בהם משום חלות קניין או שליח להוציא ידי חובה בקריאת מגילה או תפילה וכדומה, אבל שליחות לעשות דבר סתמי שאין לו שום משמעות מנין שיש שלוחות.

יש שליחות לרציחה?

[אמסטרדם]

איפה מצינו שיש שליחות מעין זו? מצאנו שליחות לקידושין וגיטין מכירה וקניה וכדו' שיש בהם משום חלות קניין או שליח להוציא ידי חובה בקריאת מגילה או תפילה וכדומה, אבל שליחות לעשות דבר סתמי שאין לו שום משמעות מנין שיש שלוחות.

יש שליחות לרציחה?

יש שליחות ל'נתינת' גט?
יש שליחות למלאכה בשבת? [הגה"מ פ"ו משבת ומשם בשועה"ר ריש סי' רמ"ג].

[ברסלב]

לא קראתי בעיון כל הצורך את תוכן האשכול אך אבקש להפנות למה שפסק הרע"א שאם האורח הוריד קדירה מן הכירה אסור לו לבעל הבית להחזירו. למרות שהבעל הבית לא ניחא ליה במה שעשה האורח. וראה במ"ב לגבי קדירה שנפלה מן הכירה אם מותר להחזירה. וכמדומני שמסיק שאסור.
כתבתי מזכרון.

[עושה חדשות]

נידון מקביל,
מלאכת אוכל נפש מותרת ביו"ט, אא"כ היה אפשר לעשותה מעיו"ט בלי שום הפסד ופגימת טעם,
האם ראובן יכול לעשות מלאכה ביו"ט עבור שמעון, 1) כששמעון יכל לעשות מבעו"י ולא ראובן, 2) כשראובן יכל לעשות עבור שמעון מבעו"י אבל לא שמעון עצמו.
ודו"ק.

[אבי 1000]

נידון מקביל,
מלאכת אוכל נפש מותרת ביו"ט, אא"כ היה אפשר לעשותה מעיו"ט בלי שום הפסד ופגימת טעם,
האם ראובן יכול לעשות מלאכה ביו"ט עבור שמעון, 1) כששמעון יכל לעשות מבעו"י ולא ראובן, 2) כשראובן יכל לעשות עבור שמעון מבעו"י אבל לא שמעון עצמו.
ודו"ק.

מסברא 1 ודאי מותר שהרי המלאכה נעשית ע"י מי שלא יכל מאתמול וכיון ש"צורכו" הוא לעשות לחבירו זה לא יכל להיות מאתמול, ולכאורה ה"צורך" הוא הקובע והאוכל נפש הוא רק הגדרה איזה צריכים ו"הצורך" של ראובן לא יכל להיות מאתמול.

אך למרות זאת ב 2 אני מסתפק.

[אבי 1000]

קבלתי מידיד

העושה מעשה עבור אחר, כוונת מי מהם קובעת

הנה בכל המלאכות האסורות בשבת ישנם שני חלקים, ישנה עצם הפעולה שהיא עשיית מעשה המלאכה, ומלבד כן בכל פעולה ופעולה ישנה גם המחשבה והכוונה בתועלת של המלאכה. ובכל שינוי של מחשבה יכול להשתנות מחיוב לפטור, או אפילו מחיוב להיתר. וכגון במלאכת בורר, שהבורר ביד אוכל מתוך פסולת על מנת לאכול לאלתר, מותר לעשות כן, ואותו מעשה כשנעשה בכוונה על מנת לאכול לאחר זמן, יש בו כל חומר של חיובי שבת של חטאת וסקילה. וכמו כן במלאכת קושר, אם נעשה הקשר לצורך של קיימא מתחייב הקושר על עשיית מלאכה, ואם חישב על מנת להתיר [על כל פנים ביומו] מותר לעשות כן.

וכמו"כ מצינו נידון של מלאכה הצריכה לגופה, ולהלכה לרוב הפוסקים החיוב מהתורה הוא בדווקא באם נעשית המלאכה במחשבה לצורך גופה, ואם אינה צריכה לגופה אינו חייב מהתורה. וכגון מה דמצינו במשנה שבת כ"ט ע"ב במכבה את הנר, שאם הוא בשביל תיקון הפתילה יש כאן חיוב של מלאכה, ואם הוא בשביל חולה שישן או כחס על השמן, נחשב מלאכה שאינה צריכה לגופה ופטור עליה. וכמו כן החופר גומא, אם בשביל שימוש של הגומא יש כאן מלאכת שבת או חורש או בונה, ואם לצורך העפר פטור.

ויש להסתפק בכל האופנים הללו כיצד הוא הדין במי שאמר לאחרים שיעשו בשבילו מעשה מלאכה, וכגון האומר לבני ביתו או שלוחו, או לפועל שלו, שיכינו מאכל לצורך אכילה, ויש בעשייה זו מציאות של בורר, ואין בני ביתו ושלוחו יודעים את רצונו ודעתו לגבי זמן הסעודה, ועושים בסתמא.
או האומר לשלוחו כבה לי את הנר, ואין השליח יודע את רצון המשלח במעשה זה, ועושה רק כדי לקיים רצון או ציווי משלחו, איך נדון עשיית מעשה זו, אם נאמר תמיד שמחשבת המשלח קובעת את עשיית השליח, או נאמר שאי אפשר לצרף מחשבת המשלח לעשייתו של שליח.
וכמה אופני ספיקות שייך בזה ובהמשך הדברים נפרט יותר.

גם במלאכה הנעשית בלי כוונה ואפילו בפסיק רישיה, הרי לדעת הרבה פוסקים יש נפקא מינה אם ניחא לו המלאכה שנעשית, או לא ניחא לו, ולדוגמא הפותח דלת של בית להיכנס, או דלת של מקרר להכניס משהו, ובפתיחתו נדלק אור, חייב כאשר ניחא לו המלאכה, ואם לא ניחא לו או אפילו לא איכפת לו אינו חייב.
ומעתה יש להסתפק במי שאמר לשלוחו שיפתח לו דלת והמציאות היא שידלק שם אור, אבל לשליח לא איכפת בזה והניחותא היא רק למשלח, האיך נדון מציאות זו, לפי המשלח ויחשב מלאכה הנעשית בפסיק רישיה דניחא ליה, או דילמא, דמכיון שעשיית המעשה היא של השליח ואצלו הוא מציאות של לא איכפת ליה, חשיב כפסיק רישא דלא אככפת ליה.

כיון שהוקפץ האשכול ע"י עו"ח הוספתי כאן ציון חשוב

יש כאן הרבה נושאים נפרדים אך אציין לעניין אינו מתכוון

הגמרא בשבת קל"ג מעמידה את הסוגיא באומר אבי הבן לקוץ את בהרתו הוא מתכוון וכן בתחילה בגדול שע"י כוונתו הגדול עובר המוהל על קציצת הבהרת וע"י כך אף לר"ש שמתיר "אינו מתכווון אוסר כאן שהוי כמתכוון.

ויש כמה הסברים בעניין זה של השפעת כוונת האב או הנמהל על מעשה המוהל אך יש שפירשו שהוא מחמת שהוא שלוחו