ח,י ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך.
כתב המנחת חינוך (תל,ב): וגם אם אכל הרבה ושבע, אם אכל בהפסקה ולא אכל כזית בכדי אכילת פרס, נראה דאינו חייב ג"כ מן התורה, וכ"כ המג"א (רי,א) דלא כבעל כנסת הגדולה, אף דהמג"א כתב דשוה לשאר איסורים, וזה יש לדחות דהכא בשביעה תליא, מ"מ נראה דתרתי בעינן אכילה ושביעה, ואף אכל בהפסקה אף ששבע לא מצטרף, וכן אכילה בלא שביעה ג"כ לא מצטרף, עכ"ד שם.
הרי שהמנ"ח פירש הפס' ואכלת ושבעת וברכת, דאמנם צירוף שני הדברים יחדיו אכילה ושביעה הוא המחייבו בברכה, ואין השביעה תנאי בפני עצמו לחיוב הברכה, אלא שיעור בחיוב האכילה ואמנם כן פשטות לישנא דר' יהודה בברכות מט,ב דמצריך שיעור שביעה לברכת המזון: ור"י סבר ואכלת ושבעת אכילה שיש בה שביעה, הרי דבאמת מתחייב על האכילה, אלא דשיעור האכילה המחייבת היא כדי שביעה.
ונראה דלפי דברי המנ"ח יתבארו אל נכון דברי הצל"ח שם, דפשיטא ליה דמדאורייתא אינו חייב בברכת המזון כי אם אכל ושבע מאכילת הלחם, אכן מי שאכל מעדנים כיד המלך ולא שבע מהלחם אינו יכול להוציא מי שאכל ושבע מהלחם.
ובאמת בספר נטע שורק השיב על דבריו, דבאמת אם אכל פת כשיעור כזית או כביצה לבסוף, מה בכך ששביעתו אינה מן הלחם, והרי חייב ודאי מן התורה דדין אכילה נתקיים ודאי באכילת כשיעור, וגם דין שביעה נתקיים, ומה בכך שהשביעה לא היתה מן הפת בלחוד.
אכן לפי דברי המנ"ח מבוארת היטב סברת הצל"ח, דכיון דהשביעה אינה דבר נפרד מהאכילה, אלא זהו שיעור וגדר באכילה עצמה, א"כ ודאי דבעינן שהשביעה ג"כ תהיה מההאכילה המחייבתו בברכה, דאין זה קיום בפנ"ע המחייבו בברכה, ובהכרח דבעינן שהשביעה תהא ג"כ מן הפת.