ונשמרתם מאוד לנפשותיכם

[היימישער]

מילתא דפשיטא בפי האחרונים שאיכא מצות עשה של שמירת הגוף מקרא ד'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם' (דברים ד, ט"ו, יהושע כ"ג, י"א).

ולכאו' אינו מובן כלל שהרי המעיין בפסוקים הנ"ל יראה בבירור שכוונת הפסוק על שמירה רוחנית ולא על שמירה גשמית?

ומקורו לכאו' בדברי הגמ' בברכות דף ל"ב ע"ב "תנו רבנן מעשה בחסיד אחד שהיה מתפלל בדרך בא הגמון אחד ונתן לו שלום ולא החזיר לו שלום, המתין לו עד שסיים תפלתו לאחר שסיים תפלתו אמר לו ריקא והלא כתוב בתורתכם רק השמר לך ושמור נפשך וכתיב ונשמרתם מאד לנפשתיכם כשנתתי לך שלום למה לא החזרת לי שלום אם הייתי חותך ראשך בסייף מי היה תובע את דמך מידי אמר לו המתן לי עד שאפייסך בדברים אמר לו אילו היית עומד לפני מלך בשר ודם ובא חברך ונתן לך שלום היית מחזיר לו אמר לו לאו ואם היית מחזיר לו מה היו עושים לך אמר לו היו חותכים את ראשי בסייף אמר לו והלא דברים קל וחומר ומה אתה שהיית עומד לפני מלך בשר ודם שהיום כאן ומחר בקבר כך אני שהייתי עומד לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שהוא חי וקיים לעד ולעולמי עולמים על אחת כמה וכמה מיד נתפייס אותו הגמון ונפטר אותו חסיד לביתו לשלום", ע"כ.

אלא שמדברי הגמ' אין ראיה שבאמת ישנם בפסוקים אלו מצוות עשה דשמירת הגוף שהרי רק בדברי ההגמון מוזכרים הפסוקים כחיוב שמירת הגוף.

ועיין במהרש"א על אתר שכתב וז"ל "האי קרא בשכחת התורה קמיירי כמ"ש פן תשכח את הדברים וגו' ובפ"ג דאבות שנינו כל השוכח ד"א ממשנתו כו' כאלו מתחייב בנפשו שנאמר רק השמר לך וגו' וכן האי קרא ונשמרתם מאד לנפשותיכם וגו' איירי שלא נאמין בשום תבנית פסל וגו' ולא איירי הני קראי כלל בשמירת נפש אדם עצמו מסכנה ומיהו במסכת שבועות (ל"ו ע"א) דריש ליה תלמודא נמי למלתא אחריתי דהיינו אזהרה למקלל עצמו מנין שנאמר רק השמר לך ושמור נפשך וגו' ע"ש" ע"כ.

הרי לנו שגם המהרש"א הבין שפשטא דקראי בשמירה רוחנית איירי ומדברי הגמ' בברכות ליכא ראיה ולכאו' מטעם הנ"ל שכתבתי, אלא שמדברי הגמ' בשבועות מצא המהרש"א ראיה שאפשר לפרש את הפסוקים גם על שמירת הגוף, ובכל זאת המעיין בהמשך דברי המהרש"א יראה שנחה דעתו רק משום שמותר להשיב למלך עכו"ם ואנס.

והנה ברמב"ם פי"א ה"ד מהל' רוצח הביא קרא דהשמר לך, ולפי הנ"ל נפלא שהביא דווקא פסוק זה ולא הביא גם קרא דונשמרתם שהרי בגמ' שבועות הוזכר רק קרא דהשמר לך, ומהגמ' בברכות ליכא ראיה וכנ"ל.

אחר כל הדברים עדיין צ"ב בדברי הגמ' עצמם מהכ"ת לפרש את הפסוקים על שמירת הגוף, ובפרט דלא איירי ברמז או בדרוש אלא שהגמ' מביאה קרא דהשמר לך כלא תעשה, והרמב"ם הנ"ל מביאו כעשה וכן כל האחרונים המביאים קרא דונשמרתם כמצוות עשה?

ובלבוש (יו"ד קט"ז א) מצאתי וז"ל "כתיב השמר לך ושמור נפשך מאוד וגו' וכתיב ונשמרתם מאוד לנפשותיכם שיש במשמעות אלו הלשונות שצריך האדם לשמור את נפשו שלא יביא את עצמו לידי סכנה אף על גב שפשוטן של אלו הכתובים לא מיירי בזה מכל מקום סמכו חז"ל על מקראות הללו ואסרו כל הדברים המביאין את האדם לידי סכנה", ע"כ.

ועדיין צ"ב וכפי שהמעיין בלבוש יראה שאחר הסבר זה הוא מביא מקור אחר לחיוב שמירת הגוף, הרי שגם הוא ז"ל הבין שאין תי' מיישב את התמיהה לגמרי.

ועוד שהמעיין במוני המצוות לא ימצא מצוה זו לא במצוות עשה ולא במצוות לא תעשה.

לכן באתי בזה לבקש מכל היודע ביאור המתיישב על הלב בענין זה - מהכ"ת להוציא מפסוקים אלו חיוב שמירת הגוף כמצוות עשה או לאו - להודיעני פשר דבר.

[יאיר]

viewtopic.php?f=7&t=4733

גם "בל תשקצו" לדוגמא נלמד לדברים אחרים ועוד הרבה דוגמאות ואכמ"ל.

[רוח נדיבה]

מעודי גם הנני העני התקשיתי בזה, ואמרתי שבאמת זה היה מקורו הטהור של הרמב"ם הלכות דעות שכתב כמה פעמים שהיות וכשאדם אינו בריא אינו יכול לדעת ולהשיג את ה' על כן חייב אדם להתנהג בדרכי הבריאות וכו' עיי"ש היטב, הנה כתב הרמב"ם שהמחוייבות לשמירת הבראיות הוא אך לדעת את ה', [ולא ע"מ לחיות ולקיים את המצוות] ונראה שמקורו של הרמב"ם הוא קושי' זו איך למדו חז"ל מפסוק זה לשמירת הנפש למרות שמדובר כאן על שכחת התורה והאמונה בה', וע"כ דהבינו חז"ל מלשון שמור נפשך מאד, כי חייבה התורה כאן באמת 'בשמירת הגוף וההנפש' כהכשר ועל מנת שנדע את ה' ונשיג אותו בשכלינו, והיינו שכתב הרמב"ם שההשתדלות בשמירת הנפש היא היא הדרך לדעת את ה' ומפסוק זה אנו למדים זאת.

וזה היום ביום שב"ק ראיתי דבר נפלא בבעה"ט והוא ישוב אחר בתמיהת כל הענין, עין לשונו הזהב דנר ה' נשמת אדם ואם אתה משמר את נרי שבידך אני משמר את נרך שבידי, ר"ל דבאמת מחוייב אתה לשמור את גופף ונפשך, וכיצד תעשה זאת, בכך שתשמור את התורה שלא תשכח ממך, וכשאתה שומר על הנר של תורה, הקב"ה שומר על נפשך ונשמת והדברים נפלאים ומתוקים עד מאד.

ועין מנ"ח שהקשה מדוע שמור נפשך והשמר הוי מצות עשה [כך מבואר ברמב"ם] הלא כל השמר ופן הוי ל"ת, ונראה דההשמר לך דשמירת הנפש הוא 'חיוב שמירה' כמו אחריות השומרים, ואין זה ככל השמר שהוא משמרת לאיסור של תורה כ"א חיוב שמירה כפשוטו, ולכן הוא עשה ולא ל"ת. ועין משאת המלך דביאר שגם שמירה \משכחת התורה זה הגדר שאתה חייב חיוב אחריות ושמירה ואין כאן ]טור אונס וכו' כי הוא חיוב שמירה, ומענינת כאן ההקבלה הנוספת שבין שמירת התורה לשמירת הנפש, שנתאחדו איפוא לפונדק אחד.

[סיפרון]

העתקה מספר זרע חיים סימן י"ח מהגרי"ח סופר שליט"א. [נדפס בשנת תשמ"ח].

שאלה: מי שנחלה האם חייב לדאוג לרפואת עצמו או לא.

תשובה: כגון דא אינה צריכה לפנים, והלא מקרא מפורש הוא רק השמר לך ושמור נפשך מאד וגו' ונשמרתם מאד לנפשותיכם (דברים ד' ט"ו), וכתב בספר חרדים (פרק ס"ו אות צ"ד) שהגורם חולי לגופו הוא מוזהר ועומד ונשמרתם מאד לנפשותיכם, ועיין שם (אות ק"ט), וכן כתב בספר יסוד ושורש העבודה (שער א' פרק ט'), וכן שומה בפי המון בית ישראל שכשרואים מי שאינו משגיח בשמירת גופו והבראתו צווחין עליה ונשמרתם לנפשותיכם כתיב, וקול המון כקול שדי.

הן אמת דפשטא דהאי קרא קאי על מעמד הר סיני, מכל מקום חזינן לרבותינו ז"ל שדרשו למקרא זה נמי על שמירת גופו ממש מנזקים ופורעניות, וכמפורש בברכות (ל"ב סע"ב) גבי ההוא חסיד שהיה מתפלל ולא ענה שלום לשר גוי, ואמר לו אותו שר גוי: "והלא כתוב בתורתכם רק השמר לך ושמור נפשך מאד וכתיב ונשמרתם מאד לנפשותיכם" עיין שם, הרי דקאי האי קרא נמי בשמירת גוף האדם מסכנה.

ומכאן מקור דברי הרמב"ם ז"ל בחיבורו הגדול (הלכות רוצח פי"א סה"ד) שביאר קרא כפשטו וכה כתב: "כל מכשול שיש בו סכנת נפשות מצות עשה להסירו ולהשמר ממנו ולהזהר בדבר יפה יפה שנאמר השמר לך ושמור נפשך מאד", וכדכתב בבאר הגולה שלחן ערוך חו"מ (סימן תכ"ו סעיף ז'), וכן כתב נכדו רבינו הגדול הגר"א ז"ל בביאורו שם.

וכבר כתב כן רבינו הרשב"ץ ז"ל בביאורו זהר הרקיע לאזהרות ר"ש ן' גבירול ז"ל (חלק הלאוין אות רצ"א), והובא בספר חרדים (פרק כ"ו אות כ"ה).

ומהרש"א ברכות שם כתב: "האי קרא בשכחת התורה איירי, ולא איירו הני קראי בשמירת נפש אדם עצמו מסכנה" וכו', ולא ידעתי מדוע לא הזכיר לדברי הרמב"ם המפורשים דלעיל, וכן נמי בשבועות (ל"ו ב') דרשו לקרא זה לאיסור למקלל עצמו, וכמו שהעיר המהרש"א ז"ל עצמו בזה.

ועיין במנחת חינוך (מצוה תקמ"ו) שהאריך בזה, אלא שמה שכתב שאין ללמוד מדברי השר הגוי, לדידי צל"ע דאנן קיימא לן שכל שנקבעו הדברים בתלמוד ללמדנו באו, יהיה אומרם מי שיהיה וכדכתיבנא בס"ד בארוכה לקמן בזרע חיים (סימן ל' אות א' וב') מפי סופרים וספרים, וגם לא הזכיר לדברי המהרש"א ז"ל, ומזה שהמהרש"א ז"ל לא דחה שאין ללמוד משר גוי יש ללמוד דלא סבירא ליה בזה כמנחת חינוך, ועיין שם בקומץ למנחה, ובספר תורה תמימה דברים (פרק ד' אות ט"ז), וכבר קדמו המנחת חינוך שם ומשם לקח, והגאון הנצי"ב בהעמק דבר דברים שם כתב: "ונשמרתם מאד לנפשותיכם. נכלל בזה הלשון אזהרה על שמירת הגוף והנפש דמשום שמירת הנפש היה ראוי לכתוב ושמרתם מאד את נפשותיכם, כמו לעיל ושמור נפשך אלא ונשמרתם זה הגוף כדאיתא בברכות (ל"ב ב') לנפשותיכם לשמירת הנפש תשמרו גם הגוף", ועיין גם בפירוש כלי יקר דברים שם ובספר מועד לכל חי (סימן ט' אות י"ב) ואכמ"ל.

ובאמת אף שפשוט וברור הוא שמי שנחלה ונפל למשכב מחויב לדאוג לרפואת עצמו ואי אפשר לו לומר נוח וטוב לי כך, ואין צורך לאורך בדברים המבוררים, מכל מקום ראיתי לנכון להביא בפתגמא דנא מדברי רבותינו, חלקם בחיים, אשר הם לנו לעינים, וזה החלי בס"ד. עיין שם שהאריך מדברי סופרים וספרים.

[עליך עיננו]

כיון שנושא זה אקטואלי כ"כ בימים אלו אשמח אם הת"ח דכאן מכירים עוד מקורות בנושא
האם יש חולקים על הרמב"ם
ולמה לכו"ע זה.לא נמנה במוני המצוות?