פורום אוצר החכמה

בין בשר לחלב.
נשאלתי ע"י בחור יוצא טוניס, שהוריו נהגו שלוש שעות. האם טעות, או שאכן היו שנהגו שם כך מנהג חזק ואמיתי.

גאולה בקרוב כתב:בין בשר לחלב.
נשאלתי ע"י בחור יוצא טוניס, שהוריו נהגו שלוש שעות. האם טעות, או שאכן היו שנהגו שם כך מנהג חזק ואמיתי.

מרן הג"ר עובדיה יוסף כתב איזה טעם לומר שיהיה אפשר להקל בפחות משש שעות [חמש ומחצה] לדעת הרמב"ם שכתב "כמו" שש שעות. ומשמע לא שלמות.
אבל פחות מחמש וחצי לא שמענו.
ואמנם אין לא שמענו ראיה...
אך לענ"ד "לא שמענו" אצל מרן הגרע"י אכן זו ראיה...
וצריך לבדוק שוב בגוף תשובתו אם הזכיר מנהג זה.

אורייתא! כתב:

גאולה בקרוב כתב:בין בשר לחלב.
נשאלתי ע"י בחור יוצא טוניס, שהוריו נהגו שלוש שעות. האם טעות, או שאכן היו שנהגו שם כך מנהג חזק ואמיתי.

מרן הג"ר עובדיה יוסף כתב איזה טעם לומר שיהיה אפשר להקל בפחות משש שעות [חמש ומחצה] לדעת הרמב"ם שכתב "כמו" שש שעות. ומשמע לא שלמות.
אבל פחות מחמש וחצי לא שמענו.
ואמנם אין לא שמענו ראיה...
אך לענ"ד לא שמענו אצל מרן הגרע"י אכן זו ראיה...
וצריך לבדוק שוב בגוף תשובתו אם הזכיר מנהג זה.

שוב ראיתי בהליכות עולם שהביא מהגר"ד פארדו ז"ל בס' מזמור לדוד (סי' פט) שהביא מ"ש הפר"ח (אף לגבי גדולים), דלא בעינן בדוקא שש שעות, ולכן בחורף שהימים קצרים, כל שאכל בשר בבוקר מותר לאכול גבינה בצהרים. וכן האוכל בשר בחצי היום מותר לאכול גבינה בערב, אע"ג דליכא אלא ארבע שעות בקירוב בין אכילה לאכילה, ושזה מוסכם לכ"ע. וכ' ע"ז מהר"ד פארדו הנ"ל, שמזה נמשך מנהג בכמה מקומות שאין ממתינים אחר הבשר אפי' בקיץ אלא שלש שעות, הואיל ובחורף שרי אמרי' לא פלוג רבנן, דמדשרי בחורף מוכח דבהמשך זמן זה אין מושך טעם, ויש להם קצת על מה לסמוך. ע"כ. וע"ע במנחת יעקב בסולת למנחה (כלל עו דין א) שכ' ג"כ ע"ד הפר"ח, שהמקיל כדבריו לא הפסיד, כיון שהוא רק מצד חומרת המדקדקים. ע"ש. וכ"כ בס' מאורי אור (קן טהור, דצ"ג ע"ב). ע"ש. ואע"פ שהגנת ורדים בגן המלך (אות קנד) הטיח דברים נגד הפר"ח בזה, וכן הסכים הפרח שושן (חיו"ד כלל א סימן א') לדברי הגו"ר, מ"מ מצינו להחיד"א בשיו"ב (סי' פט סק"ג) שיצא לישע דברי הפר"ח, ודרך קסתו כאוהב, גנון והציל, בפנים הנראים לדברי הפר"ח, אלא שכ' שלמעשה יש להחמיר. ע"ש. וע' בשו"ת זכר יהוסף (ס"ס קצו) שכ' שבמקום חולי קצת יש לסמוך על הפר"ח. ע"ש. וכבר כתב המאירי, שהדבר שנוי במחלוקת הראשונים, והמאירי מסכים שיש לדון להקל בעוף מיהא. וע"ע בס' ארחות חיים ח"ב (עמוד שלה) שכ' וז"ל: ויש נמנעים מלאכול גבינה בסעודת המנחה של יום עצרת, לפי שהאריכו בתפלה עד קרוב לחצות היום, ומשם עד סעודת המנחה ליכא שש שעות, ויש שאינם חוששים לזה שכיון שתאב לאכול כבר נתעכל הבשר. ומיהו כיון שעיקר הטעם בשביל בשר שבין השיניים ראוי למי שמיקל לחצות שיניו ולהוציא בשר מבין שיניו קודם שיאכל גבינה. וכ"כ רבינו פרץ בשם רבו. ואעפ"כ בזמן אחר אין לסמוך ע"ז אלא לשהות כשיעור. ע"כ. וכ"ה בכל בו (ס"ס קו). ע"ש. ועכ"פ בקטנים בודאי שיש להקל מסעודה לסעודה בין בקיץ בין בחורף. ואפילו לאחר שעה המיקל בזה לקטנים יש לו על מה שיסמוך. והרי זה כמבואר.
ובאמת הגאון הזה הגרע"י אור עינינו לא נעלם ממנו דבר!!! פלא פלאים לא יאומן כי יסופר.
בקרוב אעלה כאן מאמר נפלא שכתבתי בס"ד בעניין זה.

אפילו שהזכיר מנהג זה, אין להקל בזה כלל וכלל שהוא נגד הדין, ובפרט כאן בא"י.

מורה צדק כתב:אפילו שהזכיר מנהג זה, אין להקל בזה כלל וכלל שהוא נגד הדין, ובפרט כאן בא"י.

כלל וכלל?
בקטנים, ודאי שיש להקל להם ואפילו בשעה בלהד! כמו שהתבאר.

אורייתא! כתב:

מורה צדק כתב:אפילו שהזכיר מנהג זה, אין להקל בזה כלל וכלל שהוא נגד הדין, ובפרט כאן בא"י.

כלל וכלל?
בקטנים, ודאי שיש להקל להם ואפילו בשעה בלהד! כמו שהתבאר.

ותינוקות אפילו שעה לא צריך.
מנהג תוניס לא היה בקטנים.

יש דעה שהאיסור הוא מסעודה לסעודה, ויש שנהגו בכך, והוא גם לחומרא, אם סיימו סעודתם זמן רב אחר אכילת הבשר, ממתינים מאז שש שעות, ואי"ז עניין גבי השעות, אלא בין הסעודות, אך המקורות שהביא אוריתא הם מפוסקי איטליה בעיקר.

דובר בזה כבר.

במהרי"ל מובא המנהג לחכות רק שעה
וכ"ה מנהג בני הולנד

המתנה שעה מובאת ברמ"א כמנהג בני אשכנז.
ויש על כך מאמר שכתבתי בס"ד (והבאתי אותו באחד מהאשכולות)

גם לנוהגים שעה, יש להמתין מסיום סעודה לתחילתה שעה, כמ"ש בדרכי משה
ויש גם שיטות של המתנה מיום לחבירו, או כ"ד שעות.
הרה"ג אריה דוד וסרמן סיכם כאן את השיטות בפרוטרוט. והביא שם את מ"ש למעלה של המתנה מסעודה לסעודה, שהוא לחומרא וקולא, זאת ע"פ הזוהר
http://www.shtaygen.co.il/?CategoryID=1 ... cleID=6477

מהנהן כתב:יש גם שיטות של המתנה מיום לחבירו, או כ"ד שעות.

מעניין מאוד. מי אומר דבר כזה (מלבד אביו של מר עוקבא - חולין קה.) להלכה?

ראה בקישור לעיל, זה בעיקר ע"פ הקבלה. (וגם ציין לההיא דחולין.)