בשו"ת עטרת פז (חלק א כרך ב - יורה דעה סימן ח) כתב לתמוה:
"הא דאיתא בגמרא קידושין (לא ע"ב) אמר רבי יוחנן אשרי מי שלא חמאן [אשרי מי שלא רואה את אביו ואת אימו שמתו קודם שיגדל], דר' יוחנן כי עברתו אימו מת אביו ילדתו מתה אימו, וכן אביי. ופרש"י: אשרי מי שלא חמאן, שאי אפשר לקיים כבודם ככל הצורך והוא נענש עליהם. ע"כ.
ולכאורה תימה הוא, דמשום חשש זה היכי קאמר ר' יוחנן "אשרי" וכו', והא סוף סוף מפסיד מצות עשה דאורייתא דכיבוד או"א, ולא ניתנה תורה למלאכי השרת (ברכות כה ע"ב), ובודאי דאם התורה ציותה למ"ע זו אפשר לקיימה ואף על פי שהוא בטורח, דלפום צערא אגרא (אבות סוף פ"ה)".
ועוד ניתן להעיר, מה דקיי"ל רצה הקב"ה לזכות את ישראל וכו', ומהיכי תיתי לומר שציוון דבר שהפסדו מרובה משכרו.
ולענ"ד נראה ש"אשרי מי שלא חמאן" לא בא ללמד על הצער וההפסד מצד האמת של מי שיש לו ב"ה הורים, אלא הוא בגדר "לעולם יהא אדם רגיל לומר כל מאי דעביד רחמנא לטב עביד", והיינו שאפילו במצב הנורא של יתום מלידה משני הוריו, בכל זאת יכול למצוא בכך נחמה פורתא שלא יענש על כיבוד או"א,
ומדוייק כך גם מזה שוהכריזו זאת רבי יוחנן ואביי דוקא באופן של "אשרי מי" ולא "אוי למי שלהיפך", ודוק.