פורום אוצר החכמה

כתב הרמח"ל בספר מסילת ישרים פרק יא, להדגיש שכל איסורי העריות- ראיה, קירבה, שמיעה וכו' אסורים איסור עצמי, מלבד איסורן כסייג לעבירה.
והנפקא מינה שם, שאסור גם למי שבטוח או חושב בעצמו שדבר מסוים לא יביאהו לעבירה.

"ונדבר עתה מן העריות שגם הם מן החמורים והם שניים במדריגה אל הגזל, כמאמרם ז"ל, וזו לשונם (ב"ב קסה): רובם בגזל ומיעוטם בעריות. והנה מי שירצה להנקות לגמרי מזה החטא, גם לו תצטרך מלאכה לא מועטת. כי אין בכלל האסור גופו של מעשה בלבד, אלא כל הקרוב אליו. ומקרא מלא הוא (ויקרא יח): לא תקרבו לגלות ערוה. ואמרו ז"ל (ש"ר פ' טז): אמר הקדוש ברוך הוא, אל תאמר הואיל ואסור לי להשתמש באשה, הריני תופשה ואין לי עון, הריני מגפפה ואין לי עון, או שאני נושקה ואין לי עון. אמר הקדוש - ברוך - הוא, כשם שאם נדר נזיר שלא לשתות יין, אסור לאכול ענבים לחים ויבשים ומשרת ענבים וכל היוצא מגפן היין, אף אשה שאינה שלך, אסור ליגע בה כל - עקר. וכל מי שנוגע באשה שאינה שלו, מביא מיתה לעצמו וכו'.

והבט מה נפלאו דברי המאמר הזה, כי המשיל את האיסור הזה לנזיר, אשר אף - על - פי שעיקר האסור אינו אלא שתיית יין, הנה אסרה לו תורה כל מה שיש לו שייכות עם היין. והיה זה לימוד שלימדה תורה לחכמים איך יעשו הם הסייג לתורה במשמרת שנמסר בידם לעשות למשמרתה, כי ילמדו מן הנזיר לאסור בעבור העקר גם כל דדמי לה. ונמצא, שעשתה התורה במצוה זאת של נזיר מה שמסרה לחכמים שיעשו בשאר כל המצות, למען דעת שזה רצונו של מקום. וכשאוסר לנו אחד מן האסורין, ילמד סתום מן המפורש לאסור כל הקרוב לו. ועל זה הדרך אסרו בענין זה של העריות כל מה שהוא ממינו של הזנות, או הקרוב אליו, יהיה באיזה חוש שיהיה, דהיינו, בין במעשה, בין בראיה, בין בדבור, בין בשמיעה, ואפילו במחשבה.
...
ואם לחשך אדם לומר, שמה שאמרו על נבול - פה, אינו אלא כדי לאיים ולהרחיק אדם מן העבירה, ובמי שדמו רותח הדברים אמורים, שמדי דברו בא לידי תאוה, אבל מי שאמרו דרך שחוק בעלמא, לאו מילתא הוא ואין לחוש עליו - אף אתה אמור לו, עד כאן דברי יצר - הרע. כי מקרא מלא שהביאוהו ז"ל לראיתם (ישעיה ט): על - כן על - בחוריו לא - ישמח ה' וגו' כי כלו חנף ומרע וכל - פה דובר נבלה, הנה לא הזכיר הכתוב הזה לא עבודה - זרה ולא גלוי עריות ולא שפיכת דמים, אלא חנופה ולשון - הרע וניבול - פה, כולם מחטאת הפה בדיבור ועליהם יצאה הגזירה: על - בחוריו לא - ישמח ה' ואת - יתומיו ואת - אלמנותיו לא ירחם,
אלא האמת הוא כדברי רבותינו זכרונם לברכה, שנבול - פה הוא ערותו של הדיבור ממש, ומשום זנות הוא שנאסר ככל - שאר עניני הזנות, חוץ מגופו של מעשה, שאף - על - פי שאין בהם כרת או מיתת בית - דין, אסורים הם איסור עצמם, מלבד היותם גם - כן גורמים ומביאים אל האיסור הראשיי עצמו. וכענין הנזיר שזכרו במדרש שהבאנו למעלה".

ולפי זה היה מקום לאסור גם בת"ח צדיקים שאין ליבן נוקפן, ולא מסיתן יצרן, שהרי סוף סוף יש בכך איסור עצמי, אלא שחזינן שלעיתים הקלו בכך, כדברי הריטב"א סוף קידושין שסיכם זאת, ויל"ע איך מותר, לפי חידוש הרמח"ל, וצ"ע.


חידושי הריטב"א מסכת קידושין דף פב עמוד א:
"הכל לפי דעת שמים. וכן הלכתא דהכל כפי מה שאדם מכיר בעצמו, אם ראוי לו לעשות הרחקה ליצרו עושה ואפילו להסתכל בבגדי צבעונין של אשה אסור כדאיתא במסכת עבודה זרה (כ' ב'), ואם מכיר בעצמו שיצרו נכנע וכפוף לו ואין מעלה טינא כלל מותר לו להסתכל ולדבר עם הערוה ולשאול בשלום אשת איש, והיינו ההיא דרבי יוחנן (ב"מ פ"ד א') דיתיב אשערי טבילה ולא חייש איצר הרע, ורבי אמי דנפקי ליה אמהתא דבי קיסר (כתובות י"ז א'), וכמה מרבנן דמשתעי בהדי הנהו מטרונייתא (לעיל מ' א'), ורב אדא בר אהבה שאמרו בכתובות (שם) דנקיט כלה אכתפיה ורקיד בה ולא חייש להרהורא מטעמא דאמרן, אלא שאין ראוי להקל בזה אלא לחסיד גדול שמכיר ביצרו, ולא כל תלמידי חכמים בוטחין ביצריהן כדחזינן בשמעתין בכל הני עובדין דמייתינן".

השווה ספר חסידים, מ"ו, סוף סי' נג, עמ' 45:

הרב 'גאולה בקרוב',

מאד נפלאתי ע"ד מר, שהרי לא קרב זא"ז. כוונת המס"י שיש איסור עצמי בקִרבה לעריות, אף אם לא יבוא להיכשל בביאות אסורות ח"ו, אבל הגדרת 'קִרבה' היא רק בדבר שיש בו יצר והרהור, אבל נגיעה בעלמא (וכיו"ב) איננו בגדר קרבה ואין בזה איסור עצמי.

כל נגיעה של חיבה נאסרה וכן לחיצת יד (יש כאלה שצריך לומר להם את זה).

יאיר כתב:כל נגיעה של חיבה נאסרה וכן לחיצת יד (יש כאלה שצריך לומר להם את זה).

לחיצת יד זה נגיעה של חיבה מזכרוני הסטיפלר כותב שכן שא"א אחרת והאג"מ כמדומני אינו סבור כך

אכן. לכך התכונתי.

ל"מאי נ"מ", ראה באישי.

"אלא האמת הוא כדברי רבותינו זכרונם לברכה, שנבול - פה הוא ערותו של הדיבור ממש, ומשום זנות הוא שנאסר ככל - שאר עניני הזנות, חוץ מגופו של מעשה, שאף - על - פי שאין בהם כרת או מיתת בית - דין, אסורים הם איסור עצמם, מלבד היותם גם - כן גורמים ומביאים אל האיסור הראשיי עצמו. וכענין הנזיר שזכרו במדרש שהבאנו למעלה".

אם הוא כזנות, מהיכי תיתי כפשוט לחלק אם להנאתו או לא, אם יש לו "יצר" בזה או לא? וכי המעשה עצמו אסור רק אם להנאתו?
הרמח"ל מחדש לנו שיש בזה איסור עצמי, ולכן במפורש אוסר גם לעבריין שאומר שעליו זה לא משפיע כלום, "דרך שחוק" - ועדיין יש היתר לצדיקים.
אני לא פוסל את החילוק, רק לא נראה לי כ"כ פשוט וברור.

הרב 'מדבר' כתב:

הרב 'יאיר' כתב:כל נגיעה של חיבה נאסרה וכן לחיצת יד).

לחיצת יד זה נגיעה של חיבה מזכרוני הסטיפלר כותב שכן שא"א אחרת והאג"מ כמדומני אינו סבור כך.

א. באגרות משה (או"ח ח"א סוף סי' קיג) כתב: "ולהושיט יד לאשה כדרך הנותנים שלום בהפגשם, פשוט שאסור אף לפנויה שהרי הן נדות וכ"ש לאשת איש".

ב. ובמק"א דיברתי בזה, וכתבתי כך:
1) נגיעה שאינה של חיבה - י"א שאסורה מן התורה (ב"י יו"ד סי' קצה כהסבר הב"ש אה"ע סי' כ ס"ק א), וי"א שאין אסורה מה"ת (ש"ך יו"ד סוף סי' קצה ס"ק כ; ועוד). ודעת רוב הפוסקים כדעה השנייה.
2) לדעות שנגיעה שאינה של חיבה לא נאסרה מן התורה, נחלקו הפוסקים אם יש בזה איסור מדרבנן.
3) נחלקו הפוסקים האם לחיצת יד היא נגיעה של חיבה (שאסורה לכו"ע) או שהיא נגיעה שאינה של חיבה (שיש בזה מח' הפוסקים).
4) גם מיעוט הפוסקים המתיר לחיצת יד במקום ההכרח הגמור מפני כבוד הבריות, חובה להקפיד שלחיצת יד זו תהיה טכנית, קצרה ונטולת חיבה (וכ"ש הנאה ח"ו).

בבית שמואל שם איירי בחיבוק ונישוק שאינו של חיבה שאומר בדעת הרמב"ם דאסור מדאורייתא. מיהו, אינו דומה חיבוק ונישוק אפילו שאינו של חיבה להושטת יד.

למאי_נמ? כתב:4) גם מיעוט הפוסקים המתיר לחיצת יד במקום ההכרח הגמור מפני כבוד הבריות, חובה להקפיד שלחיצת יד זו תהיה טכנית, קצרה ונטולת חיבה (וכ"ש הנאה ח"ו).

מיהם הפוסקים המתירים לחיצת יד?

ונראה שבדורנו זה יש להחמיר גם במקום כבוד הבריות דאתו להקל אף בדברים אחרים אטו לחיצת יד...
[ואם נבוא להתיר עוד דברים מפני 'כבוד הבריות' מצבנו יהיה בכי רע...]

(האם כשלוחץ יד טכנית, קצר ונטול חיבה (זה מורגש ופוגע - כבוד הבריות) לא עדיף שיאמר "מצטער, איני נוהג ללחוץ יד לנשים"?)

הרב 'יאיר' כתב:מיהם הפוסקים המתירים לחיצת יד?

ראה שו"ת נשמת חיים (לרבי חיים ברלין, סימן קלה אות ו):
"ואשר שאל על דבר נתינת ידו לרשעים או לנכרית, הנה ליתן יד לפושעים אין שום איסור בזה אם אין בזה הודאה וחיזוק להנהגותיהם בשרירות לבם.
ולתת יד לאשה לשון הש"ס הוא ברכות ס"א א': המרצה מעות לאשה מידו לידה כדי להסתכל בה, - מבואר דאם אינו מכוון לשום דבר, וכש"כ שאינו עושה כדי להסתכל בה, כמו מעלתו שכל מעשיו לשם שמים, אין איסור בזה לרצות מעות מידו לידה. ודאי אם יוכל להזהר בזה מה טוב, אבל אם אי אפשר לו להנצל מזה כגון אם הנכרית הקדימה והושיט לו את ידה ואין דעתו לשום הרהור ח"ו אין להחמיר בזה, ודרכיה דרכי נועם, ואהבת את ה' אלקיך אמרו חכמים יומא פ"ו א' שיהא שם שמים מתאהב על ידך, ולא יאמרו על יראי ה' שהם משוגעים ואינם בעלי דרך ארץ."
(הגעתי לזה דרך מאמר באנגלית, בעקבות המלצת 'רב_צעיר')

מעניין שר' חיים ברלין הבין במרצה מעות שנוגע בה, ואולי הכוונה שכיוון שמצוי שאגב ההרצאה נוגע בלי כוונה למה התירו, אבל א"כ צ"ע שאינו דומה, ואם הבין שהמציאות של מרצה מעות היא בדרך נגיעה ממש כששם בידה, א"כ יקשה יותר למה נקטו להסתכל בה ולא ליהנות ממנה והכוונה תהיה על הנגיעה עצמה?

למאי_נמ? כתב:

הרב 'יאיר' כתב:מיהם הפוסקים המתירים לחיצת יד?

ראה שו"ת נשמת חיים (לרבי חיים ברלין, סימן קלה אות ו):
"ואשר שאל על דבר נתינת ידו לרשעים או לנכרית, הנה ליתן יד לפושעים אין שום איסור בזה אם אין בזה הודאה וחיזוק להנהגותיהם בשרירות לבם.
ולתת יד לאשה לשון הש"ס הוא ברכות ס"א א': המרצה מעות לאשה מידו לידה כדי להסתכל בה, - מבואר דאם אינו מכוון לשום דבר, וכש"כ שאינו עושה כדי להסתכל בה, כמו מעלתו שכל מעשיו לשם שמים, אין איסור בזה לרצות מעות מידו לידה. ודאי אם יוכל להזהר בזה מה טוב, אבל אם אי אפשר לו להנצל מזה כגון אם הנכרית הקדימה והושיט לו את ידה ואין דעתו לשום הרהור ח"ו אין להחמיר בזה, ודרכיה דרכי נועם, ואהבת את ה' אלקיך אמרו חכמים יומא פ"ו א' שיהא שם שמים מתאהב על ידך, ולא יאמרו על יראי ה' שהם משוגעים ואינם בעלי דרך ארץ."
(הגעתי לזה דרך מאמר באנגלית, בעקבות המלצת 'רב_צעיר')

אך ידועים דברי האמרי אמת שהק' איך אמרו 'אפילו יש בידו תורה ומעש"ט כמשה רבינו לא ינקה מדינה של גיהנם', וכי ס"ד שאדם גדול כמש"ר יכוון להסתכל, נאר הער מיינט אז ס'וועט איהם נישט שאטין...

האם ניתן לחלק בין החזרת יד לגויה שהושיטה ידה
לבין הושטת יד בתחילה לגויה מחמת נימוס?

למאי_נמ? כתב:כוונת המס"י שיש איסור עצמי בקִרבה לעריות, אף אם לא יבוא להיכשל בביאות אסורות ח"ו, אבל הגדרת 'קִרבה' היא רק בדבר שיש בו יצר והרהור, אבל נגיעה בעלמא (וכיו"ב) איננו בגדר קרבה ואין בזה איסור עצמי.

תוספת ביאור (מה'אישי'): יסוד האיסור בעריות הוא ההנאה (עי' ב"ק לב. ואתוון דאורייתא כלל כד ד"ה ואולם: "...אבל באכילה ובעריות שלא הקפידה תורה על המעשה רק על הרגשת ההנאה, שלא יהנה האדם מאכילת חֵלֶב ומביאת עריות" ע"ש בכל הכלל); ולכן כל מעשה שיש בו הרגשת הנאה - יש בו קצת מהפגם העצמי של הערווה כדברי המס"י, וזהו אסור מה"ת לחלק מהראשונים.

אני מסכים שמהב"י ביו"ד סוס"י קצה, יש קושיא על דבריי, אכן מדבריו שם משמע שהאיסור הוא רק לבעלה ולא לרופאים אחרים, וכל הדיון האם כשאין רופאים אחרים מותר לבעל משום פיקו"נ, וכל דבריו צ"ב אצלי, ואכן באגרות משה (יו"ד ח"ב סי' יד, ד"ה ועכ"פ לדינא) כתב שכוונת הב"י שמחמת שנוגע בה בכוונה קרוב שייהנה, ולפ"ד מיושב, אלא שבב"ש סי' כ ס"ק א נראה דלא ס"ל הכי, וצ"ע.

ברקים רב כתב:ידועים דברי האמרי אמת שהק' איך אמרו 'אפילו יש בידו תורה ומעש"ט כמשה רבינו לא ינקה מדינה של גיהנם', וכי ס"ד שאדם גדול כמש"ר יכוון להסתכל, נאר הער מיינט אז ס'וועט איהם נישט שאטין...

נשמח אם תתרגם (לבורים כמוני) את האידיש.

לעצם העניין, ע"ע 'קדושים תהיו' (הרב שמואל כ"ץ) עמ' 76 הערות 36-37; 'לרעך כמוך' (הרב אברהם וסרמן) עמ' 197-205; ועוד.

דענטיסט כתב:האם ניתן לחלק בין החזרת יד לגויה שהושיטה ידה, לבין הושטת יד בתחילה לגויה מחמת נימוס?

וודאי. להושיט תחילה אין הכרח מפני כבוד הבריות.

התודה והברכה לך הרב למאי נמ,
האם יש באמת בפוסקים דיעה כזו להקל בכה"ג?

מרן הגר"ח ברלין זצוק"ל וזי"ע, אין מי שיערער על גודל תורתו וטהרתו, גאב"ד מוסקבה וירושלים, בנש"ק. גאון עולם ומגדולי המשיבים בדורו.

אך למעשה פשטה ההוראה למעשה אצל כל היראים שאין נותנים ידים לאשה גם אם היא הושיטה ראשונה,
אבל - והוא אבל חשוב- צריך לדאוג לפייס דעתה, ולבאר לה שהוא לא מחסרון כבוד ודרך ארץ, אלא שאצלנו לא עושים כך מחמת התורה והצניעות.

נכון נכון
אז יש על מי לסמוך בכגון דא
א גרויסען שכוח...

דברים דומים לדברי האגרות משה הנ"ל (או"ח ח"א סי' קיג; אה"ע ח"א סוס"י נו; אה"ע ח"ד סי' לב אות ט) כתב הרב משה שטרנבוך שליט"א, בתשובות והנהגות (ח"ד סי' ש) - נישוק ונתינת יד לאמו החורגת:
נדרשתי מבחור ירא שמים, שנודע לו רק עכשיו שאמו מתה בילדותו, ואביו התחתן עם אשה שניה שגידלה אותו כבן ממש, ועכשיו כשנודע להבחור ממאן לנשק ולתת יד לאמו החורגת, ואביו כועס עליו מאד ואומר שזה לא הכרת הטוב לנהוג כן באשה שגדלתו במסירות, עד שרוצה לגרש את הבן מהבית. וכעין שאלה זו הבאתי ב"מועדים וזמנים" (ח"ד סימן שט"ז בהג"ה) ששאלתי למרן החזון איש זצ"ל והשיב שאין להתיר אפילו נתינת יד מפני שדרך חיבה היא ויהרג ואל יעבור. וסיפר לי השואל שאח"כ הלך לשאול גם את הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל, והשיב שאם מדקדק לעשות בצורה ובאופן שניכר שאין זה דרך חיבה מותר, ואין בזה משום אביזרייהו, והביא לזה דברי הרמב"ם בהלכותיו שעיקר האיסור הוא דרך תאוה דוקא, ולדבריו התיר באופן שהבאנו.

...ומעתה נראה דאף לדעת הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל שבמקום שיהרוס חיי המשפחה מתיר לנשק בצורה ובאופן שניכר שאינו דרך חיבה, אכתי יש להזהר שלא לנשק אלא על גב היד וכדומה, אבל לא נישוק בפנים שהוא דרך חיבה טפי, שבזה חמיר יותר כאביזרייהו דעריות.

אמנם בשעתו שמעתי שהחזו"א זצ"ל אסר גם נתינת יד ואמר ע"ז יהרג ואל יעבור, ואולי מיירי בנתינת יד בחמימות כאמא דרך חיבה, ולכן החמיר מאד, ופשוט דאם אפשר לקיים דברי חז"ל מצוה להתרחק גם מאחותו או אשת אביו כמו בנזיר דלכרמא לא תקרב, אבל בנתינת יד בלי חיבה, ובלעדיה עלול להחריב שלום בית עליו לשאול מורה הוראה.

ובאמת היה ראוי לעמוד על כך שלא לנגוע ח"ו בתורה הקדושה כמלוא נימא ולא לפרוץ גדרי צניעות לתת יד לאשה, ורק יש להסביר להם בטוב טעם ודעת שזהו מנהג הדתיים ע"פ התורה, ובע"ה יבינו הדבר, ובמקומותינו נתינת יד לאשה או שהיא נותנת לו יד נראה כפריצות ממש, ויש שהקילו במקום בושה לתת חצי מהיד, והיינו דרך שינוי שאין זה דרך חיבה במקום שקשה להשתמט, אבל בכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה מוצאים קדושה וראוי לא להקל, ובפרט לאור פסק רבינו החזו"א זצ"ל הנ"ל.

<><><>

אציין ג"כ לשו"ת משנה הלכות ח"ו סי' רכג שמחמיר בזה בכל תוקף.

לא אמנע טוב מבעליו לציין דבר נפלא מהרב גולדווסר שליט"א.
עפ"י הנ"ל שאיסור ולא תתורו הוא איסור עצמי ולא מפני סייג, תירץ את הקושיא למה הוזכר בתורה אחרי לבבכם קודם אחרי עיניכם, הרי הסדר הוא עין רואה ורק אח"כ לב חומד.
ותירץ עפ"י דברי ה'בית הלוי' הנפלאים אודות נעשה ונשמע. שאם היו אומרים נשמע ונעשה היינו מבינים שכוונתם נשמע רק על מנת לדעת מה לעשות, ולא היינו יודעים שיש מצווה עצמית בלימוד התורה ולא רק כ'היכי תימצי' לידיעת אופן קיום המצוות.
וכן על זה הדרך בפסוק דידן, דאם היה כתוב 'ולא תתורו אחרי עיניכם ואחרי לבבכם' הו"א שאיסור ראיה הוא רק מפני משיכת הלב, כסייג שלא יחטא יותר, אבל מכיוון שאיסור ראיה הוא איסור עצמי, ע"כ צוותה תורה 'ולא תתורו אחרי לבבכם' וחוץ מזה איסור נוסף 'ואחרי עיניכם'. והדברים מאירים.