הודעהעל ידי עובר ושב » א' יוני 13, 2021 9:44 am
הערות על הקדמת הקונטרס הנ"ל, הנקרא 'מענה שלום ואמת' (להרב מיארה).
בהסכמת הרב יצחק יוסף, "ספר הבא לחזק את כל מנהגי מרוקו, גם במנהגים שהם נגד ההלכה".
יש להעיר שאין זה נכון, כי אדרבה מחבר הספר הגר"ש טולדנו הוכיח על מנהגי מרוקו שהם כדין וכהלכה, מפי סופרים ומפי ספרים, באומנות ובבקיאות נפלאה, כאשר העיד מרן הגר"ש משאש זצוק"ל בהסכמתו שם.
עוד בהסכמת הרב יצחק יוסף, "ומחליש מאוד את קבלת הוראות מרן".
יש להעיר שאין זה נכון, כי אדרבה מחבר הספר הוכיח שיהודי מרוקו הולכים אחר מרן השו"ע הרבה יותר מהרב עובדיה, שחלק בפסקיו בעשרות מקומות על הרב עובדיה. והוכיח זאת ע"פ טבלאות ברורות. ולדוגמא בשחרית תשעה באב, פסק הרב עובדיה להניח תפילין, נגד השו"ע, מחמת מנהג חדש בירושלים, שנוסד בק"ק קטנה של בית אל, הרבה אחרי מרן השו"ע. אבל יהודי מרוקו הלכו אחר מרן השו"ע והניחו רק במנחה.
עוד בהסכמת הרב יצחק יוסף, "ואטו אותם מעט מרבני מרוקו חולקים כיום על תשובת מרן הב"י באבקת רוכל... ואף שיטענו שלא קיבלו דברי מרן בתשובה, אבל למה שיתפסו כדברי הפנים מאירות... ויעזבו את דברי מרן, מאי חזית".
יש להעיר שאין זה נכון, כי כפי שכתב מחבר הספר, יש שני מקומות בשו"ת אבקת רוכל שסותרים לכאורה זה לזה ויש ליישבם, וביאר שאמנם דעת מרן השו"ע בשו"ת אבקת רוכל (סי' רי"ב) שקהילה הנטמעת בקהילה אחרת, קמא קמא בטיל וצריכים לנהוג כמנהג הקהילה שהגיעו אליה, אפי' אם נעשו ציבור גדול, "שאפי' הבאים קהל גדול ביחד בטלים הם לגבי הראשונים הדרים בעיר אעפ"י שהם מועטים", אבל שם מדובר באופן שקהילת האשכנזים הגיעה למקום מושבם של הספרדים ולכן הוצרכו להתבטל אליהם, אבל בארץ ישראל של זמננו בכל מאות השנים האחרונות לא היתה קהילה אחת ולא היה מנהג אחיד, ואף "מנהג ירושלים" לא היה מנהג אחד מעולם, ותקופה ארוכה קודם זמנו של השו"ע היו קהילות שונות בארץ: מוסתערבים (קהילות מן המזרח), ספרדים (מגירוש ספרד), מערבים (ממרוקו), אשכנזים, ולכל קהילה היה מנהג שונה. והביא שם ראיות רבות לכך.
וכאשר קהילות רבות הגיעו לארץ ישראל, שלא היה בה מנהג אחיד, הרי בזה שייכים דברי מרן בשו"ת אבקת רוכל (סי' ל"ב): "אפי' רבו באותה העיר קהלות שנוהגים כהרא"ש וזולתו אינם יכולים לכוף למיעוט הקהלות שנוהגים כהרמב"ם ז"ל לנהוג כמותם, וליכא משום לא תתגודדו דהואיל וכל קהל נוהג כמנהגו הראשון הוה ליה כשתי בתי דינים בעיר אחת". ובאותה תשובה מדובר על קהילות רבות שהגיעו למקום אחד, כאשר אירע בארץ ישראל במאה השנים האחרונות, והשו"ע פסק שכל קהילה תמשיך במנהגה, גם אם היא מיעוט.
וממילא אין נכון מה שכתב שעזבו את דברי מרן והלכו אחר פנים מאירות, אלא גם אליבא דמרן הכל שריר ובריר וקיים.
בהקדמת המחבר, "אנו קיבלנו עלינו את הוראות מרן השו"ע... אלא שלאחרונה התחילו כל מיני מחברים וביחוד מהצעירים לנסות להחזיר בכח את המנהגים".
יש להעיר שטעה בכפליים, ראשית, כפי שכתבנו - מחבר "דברי שלום ואמת" הדגיש שיהודי מרוקו הולכים כמרן השו"ע יותר מהגר"ע יוסף, וממילא החזרת עטרה ליושנה אינה נגד 'הוראות מרן השו"ע' אלא להיפך, וישנן גם הלכות רבות שבהן נחלקו רבני מרוקו עם הרב עובדיה בפירוש דברי השו"ע.
ושנית, ענין החזרת עטרה ליושנה לא החל מהצעירים ולא בייחוד אצל הצעירים, אלא מגדולי רבותינו, כמרן הגר"ש משאש שזעק על כך בכל ספריו, והגאון ראב"ד ירושלים רבי אליהו אברז'ל שחיזק את המנהגים בספרו שו"ת דברות אליהו חלק ז' סימן א', ועוד. והצעירים רק לומדים בספריהם ומפרסמים דבריהם לציבור הרחב, או מחזקים את דבריהם בדיוק כפי שמחבר הקונטרס עושה בקונטרס זה לרב עובדיה.
וגם הזלזול ב"צעירים" אינו מובן (בפרט כשהוא נכתב ע"י צעיר), הרי גם הרב עובדיה היה צעיר מאוד וחלק על הזקנים ממנו, ומדוע יתרעמו על כך שגלגל חוזר בעולם? ובהקדמה לספרו "הליכות עולם" (חלק א') כתב וזה לשונו, "ואף שהיו כמה מבני בבל מתרעמים על שאני פוסק נגד ספר "בן איש חי", החזיק בידי מורי הגאון רבי עזרא עטייה זצ"ל, ועודד אותי להמשיך להורות בהלכה כאשר עם לבבי, ולא להשגיח על דברי ההמון האלה, אשר לא ידעו ולא יבינו. וכמש"כ הגר"ח מוואלוז'ין בשו"ת חוט המשולש (סי' ט') בזה"ל: ואע"פ שאנכי שמשתי את מו"ר הכהן הגדול ומחוייב אני בכבודו ובמוראו כמורא שמים, מ"מ אני שומר מה שאמרו חז"ל (בבא בתרא דף קל:) כד אתי פסקא דדינא קמייכו וחזיתו ביה פירכא לא תגמרו מיניה, שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות... וכ"כ בספרו רוח חיים (פ"ק דאבות מ"ד) שאסור לו לתלמיד לקבל דברי רבו כשיש לו מה להשיב עליהם, כי לפעמים תהיה האמת עמו, כמו שעץ קטן מדליק את הגדול". ע"כ. ועיין עוד להגר"ח פלאג'י בשו"ת חקקי לב (חלק יו"ד סי' מ"ב), שאין לת"ח לכבוש את נבואתו בפסקי ההלכה, וחייב לגלות דעתו, ונכתב בספר, שאין משוא פנים בדבר". עכ"ל.
ואח"כ הביא הרב שם מכתב שכתב לגדול אחד מבני בבל שחלק עליו, בהיותו בן ל"א שנים, ובין הדברים כתב לו: "ואינני מכחיש, שיש לי קונטרס מיוחד, הערות על דברי הרב בן איש חי... וידעתי כי כל מלחמתו של מר עתה היא מכוונת להטיל עלי אימה שלא אדפיס את הקונטרס הלזה, אבל כבר לימדונו רבותינו לא תגורו מפני איש, לא תאגור דבריך מפני איש". עכ"ל.
עוד בהקדמת המחבר, "התחילו לפרוך ולשנות ממה שהנחיל לנו מרן [הרב עובדיה] זיע"א מכל דברי רבותינו הספרדים".
יש להעיר שאדרבה, הרב עובדיה ביטל מנהגים רבים שהונהגו ע"פ גדולי רבני הספרדים בדורות האחרונים, בטענה שצריך להחזיר ההלכה כהשו"ע.
עוד בהקדמת המחבר, "בחרו להם כקו ושיטה לומר תמיד איפכא מסתברא מדברי מרן [הרב עובדיה] זיע"א".
יש להעיר שאין זה נכון כלל, ואדרבה הגר"ש משאש הסכים ברוב ההלכות עם הגר"ע יוסף, וגם עם משנתו ההלכתית ודרך פסיקתו. אלא שבדברים מעטים (כמה עשרות הלכות) נטה קו ממנו, בגלל מנהג מרוקו שקדם למרן, או איזה חילוקי דעות שהיו לו עם הרב עובדיה בהבנת דברי השו"ע.
וכן מחבר סדרת הספרים "דברי שלום ואמת" הולך בדרך זו, תוך ענווה מופלגת וכבוד גדול לרב עובדיה, ומחזק אך ורק את המנהגים, וכל מה שכתב מחבר הקונטרס שייך אולי באחרים החולקים על הגר"ע יוסף כמו הרב יעקב חיים סופר ראש ישיבת כף החיים, אך אינו ענין כלל להגר"ש טולדנו.
גם מה שכתב "תופסים את מיעוט השיטות והפוסקים... מצטטים חלק מלשונות הפוסקים ומשמיטים את שאר דבריהם" כל זה אינו שייך במחבר הספר "דברי שלום ואמת", וגם אין ההלכה נקבעת ע"פ רוב הפוסקים ומיעוט הפוסקים, אלא אם כן מדובר בדעה יחידאה שלא התקבלה להלכה.
עוד בהקדמת המחבר, "אדרבה אם יש הערה נכונה נקבל את האמת ממי שאמרה".
אדרבה, יראה לנו איזה מקום אחד שחזר בו הרב עובדיה מחמת הערה שהעיר עליו אחד מחכמי הדור, והודה לו? וקל וחומר בן בנו של קל וחומר הרב יצחק יוסף, היכן חזר בו כתוצאה מהערה נכונה על דברי אביו?
ואם תאמר שלא טעה מעולם, הרי בספר "עין יצחק" לרב יצחק יוסף (חלק ג' עמ' נ"ה) הביא בעצמו את תשובת הר"י בן הרא"ש בשו"ת "זכרון יהודה" (סי' נ"ד), ש"אין חיוב לילך אחר חכם אחד, וגם במיעוט נגד רבים יכולים לנהוג כדעת המיעוט, דהפס' אחרי רבים להטות אינו מדבר אלא בדין שנחלקו בו רבים ויחיד שנעשה כרבים, אבל מי שמחבר ספר בענין דינים והוראות, שאם רובו כדין נלך אחר כולו, חלילה וחס, שאין לך אדם, אפי' בזמן הזה שהלבבות אטומות, אם נפתחו קצת בתלמוד ויחבר חיבור בו, שלא יהיו רוב פסקיו כדין, ובמיעוטו שטעה יש חורבן עולם להטות משפטים וחוקים ולעבור על כריתות ומיתות בית דין. וראה עוד בלשונו שם, דמשמע שאי אפשר לנהוג בכל ההלכות כחכם אחד, דשמא פעם אחת טעה".
וממילא אין זה אלא פיטומי מילי בעלמא, אבל לעולם לא יחזור בו הרב יצחק כתוצאה מהערות על דברי אביו, וגם מחבר קונטרס זה, לעולם לא יחזור בו ולעולם לא יודה שנראה לו כהחולקים על הרב עובדיה.
עוד בהקדמת המחבר, "על כן מחמת מצוות עשה דכבוד תורה".
יש להעיר שאין כאן ענין של כבוד תורה כלל, ובכל ענין הלכתי יש מחלוקות מאז ומעולם, עוד מימי התנאים והאמוראים, ומעולם לא מצינו שקפץ אחד מהם וחירף וגידף וכתב הקדמה בסגנון זה רק להכריח כדעת רבו, וגם במקומות רבים חוזר ונשנה הענין הזה ש"מצווה ליישב דברי אביו" או "מצווה ליישב דברי רבו" אבל אין שום ענין שלא להודות על האמת ולא לחזור בו אף שרואה שהאמת עם החולקים, ולתלות העקשנות בדבר זה.
והראיה הכי גדולה, שמעולם לא מצינו שיקום אחד ויחבר קונטרס כזה, ובהלכה מסויימת יכתוב "כאן נראה לי כדעת החולקים, ולא כהרב עובדיה".
עוד בהקדמת המחבר, "ובאמת שאין חיבורינו זה נכתב לאותם מחברים, שיודע אני שהם לא יחזרו בהם, וזהו מחמת מגמתם להצדיק את מנהגם, וכמ"ש רבינו אברהם בן הרמב"ם... מי שיצרו גובר עליו ומעדיף נצחון בגלל פחיתותו, ומגן על מנהגו ומה שנתחנך עליו, ובפרט אם נמצאים אצלו גאוה וכשרון להלכה, כמעט ברור שלא יחזור בו עפי' ע"י הוכחה ברורה ומאה ראיות".
ויש להעיר שנאים הדברים למי שאמרם, וכל דברי הגנאי שכתב על גדולי עולם - מתאימים לו, והתקיימו בו דברי חז"ל "הפוסל במומו פוסל". דהנה כנ"ל, לא מצינו מעולם אצל מחבר הקונטרס וחבריו שחזרו בהם, וחלקו על הרב עובדיה. אלא כל מגמתם לקעקע את דברי החולקים עליו, בכל מחיר. ולעיתים כותבים דברים מופרכים ביותר, ולא מרגישים בזה. ושייכים בהם דברי רבי אברהם בן הרמב"ם.
אבל אצל מרן הגר"ש משאש מצינו שאדרבה, ביטל מנהגים שאין להם מקור ויסוד בהלכה, כמו המנהג לומר "ה' מלך" בין הטעימה להמוציא, וממילא לא התעקש על כל מנהג כעיוור באפילה, אלא רק מה שיש לו יסוד חזק בפוסקים ראשונים ואחרונים.
וכן הוא בסדרת הספרים "דברי שלום ואמת", שהביא גם את דברי רבי יוסף משאש, לבטל המנהג שלא לאכול אורז בפסח, כי המנהג היה שייך דוקא בזמנם שלא היה ניתן להשיג בכשרות, אבל בזמננו שיש להשיג אורז כשר לפסח ללא חשש חמץ, אין ענין לקיים את המנהג.
ונמצאנו למדים שגדולי חכמי מרוקו ידעו היטב לבטל מנהגים היכן שצריך, ולא התעקשו, וכל מה שהעתיק מחבר הקונטרס הנ"ל מדברי ר' אברהם בן הרמב"ם, שייך רק בו ולא בהם, והפוסל במומו פוסל.
עוד בהקדמת המחבר, "אם יש במנהג שמץ של איסור כבר לימדונהו רבותינו הפוסקים ראשונים ואחרונים שמנהג במקום שיש בו שמץ של איסור לא חשיב מנהג".
ויש להעיר שכל זה נאמר כאשר המנהג אסור לכל הדעות, אבל אם קיימו הגדולים את המנהג והסכימו לו אפילו בדיעבד, שפיר דמי ולא נחשב מנהג של איסור. וממילא לא נגע ולא פגע במנהגי מרוקו שיסודם בהררי קודש, כאשר האריך להוכיח בסדרת הספרים דברי שלום ואמת.
עוד בהקדמת המחבר, "וכבר ידועים דברי הרמב"ם בתשובה שכל העומד בעשרת הדיברות ראוי לגעור בו... ומה שטען החכם אחר שאנשי בבל נוהגים לעמוד בעשרת דיברות, אין זו טענה כלום, לפי שאם נראה אנשים בריאים וחולים, לא נחלה הבריאים כדי שיהיו שווים לחולים, אלא נשתדל להברות את החולים שיהיו שווים לבריאים, עכ"ד הרמב"ם, והוא יסוד גדול בענייני המנהגים, שבכל מנהג יש לתור ולבדוק אחריו מהיכן שרשו, ומהיכן מקומו, האם מ"הבריאים", ואכן יש לקיימו, או שהגיע מ"החולים".
ונראה שלדעת מחבר הקונטרס, כל מנהגי מרוקו הם מה"חולים" וכל מנהגי הרב עובדיה הם מה"בריאים", גם מנהג הנחת תפילין בבוקר תשעה באב שיצא מבית כנסת אחד בירושלים לפני מאתיים שנה, והתפשט רק במאה השנים האחרונות, זה מנהג בריאים, ואע"פ שהוא נגד השו"ע. אבל מנהגי מרוקו שיסודם בראשונים שקדמו למרן, ומרן עצמו כתב במפורש שלא בא לשנות מנהגם, לזה יקרא "חולים".
וכבר כתבו האחרונים לחזק המנהג, כי לא שייכים דברי הרמב"ם הנ"ל בימינו, וראה בשו"ת "ישכיל עבדי" (ח"ב סימן א') שהביא מאביו הרה"ג שר שלום הדאיה זצוק"ל שהנוהגים לעמוד אין להם לשנות המנהג, ואפשר להמשיך לעמוד בשעת קריאת עשרת הדברות, ואין לחשוש לתרעומת המינים, והוסיף ואמר שהמינים של ימינו אינם דומים למינים של פעם שהאמינו רק בעשרת הדיברות, כי המינים של ימינו הלואי ויאמינו בעשרת הדיברות לשמור שבת וכדו'.