באומרי אינני מקבל את השילוב התכוונתי שלדעתי רק ג' צודק בהבנת דברי הרמב"ן ודעת המקובלים, ויותר נכון אני לא מקבל את הפסיחה על ב' סעיפים אלו.
ואבאר דברי, אם אנו תופסים שהמהלך הטבעי שורשו נעוץ בראשית הבריאה ונעשה קבוע רק מפני רצון ה' התכליתי לגלות יחודו בעולם שהיא המטרה היחידה של העולם, הרי אנו שוללים כל עזיבה למקרים וכדו', ואין אנו מכנים זאת כך רק מפני שאדם זה נעזב מדרך המשפט כביכול להנהגת הייחוד, אבל אין עזיבה כלל, הכל מתוכנן מראש למטרה הסופית [באשר לבע"ח כנראה זה עניין אחר כיון ואין הם צריכים לצורך התכלית הסופית רק כעוזרים לאדם].
בנוגע לרמב"ן בכל כתביו, אני הולך עפ"י התפיסה המקובלת כמדומה אצל המקובלים שהרמב"ן בראשם, כנראה שאפשר למצוא ולהאריך בדבר, גם התפיסה על נצחיות הגוף, וכמובן תורת הספירות, בסופו של דבר מלמדת על תכלית העולם שהיא הנהגת הייחוד, אולם יתכן שבעיקר זה אין וויכוח.