'אהבת התורה' מהותה, והדרך אליה

[צדיק613]

רוח חיים פ"א מ"ד
והוי שותה בצמא את דבריהם. לא אמר כצמא כי כל דמיון אינו שוה ממש כמאמר חכמינו זכרונם לברכה (תענית כ.) היתה כאלמנה ולא אלמנה ממש. לכן אמר בצמא שיהיה כשותה מים מלוחים כל אשר ישתה יותר יוסיף צמא ביותר. וכן התורה כמו שכתוב (משלי ב, י), כי תבוא חכמה בלבך ודעת לנפשך ינעם. כי כל מה שילמוד יותר יתאוה וינעם לו עוד לדעת תורת אלקיו. וזהו אמרו בצמא. רצה לומר שותה ועדיין צמא:
רוח חיים פ"ו מ"א
וכמו שכתוב באורך נראה אור. (תהלים לו, י) רצה לומר בתורתך נראה עוד אור תורה כי על ידי אור שהשגנו נראה יותר שיש עוד אור ונקוה להשיגו כדמיון הנכנס לחדר המלך בבית גנזיו המלא אור יקרות ומשם רואה דלת לחדר פנימי עוד וחפץ לכנוס לתוכו ומשם רואה עוד חדרים פנימים וכל הקרוב יותר לחדר המלך עצמו יותר יקר ומהודר עד אין חקר מהחדר החיצון. ואם לא נכנס מתחלה בהחדר הראשון לא היה יודע מאומה אם יש חדרים פנימים זה לפנים מזה. וכן לענין התורה כי על ידי אור שמשיג מתחלה רואה כי יש עוד אור גדול מזה וכן להלאה. ועל ידי זה יתאוה תאוה להבין ולהשיג עוד עד כי ישיג כל סתרי העולם ומלואה. כרבי יוחנן בן זכאי אשר אמרו עליו (סוכה כח.) שלא הניח כו' עד דבר גדול וקטן כו' לקיים מה שנאמר (משלי ח, כא), להנחיל אוהבי יש וגו'. וזהו זוכה לדברים הרבה שאמור במשנה:

[צדיק613]

והרה"ק רבי אברהם מסוכוטשוב, בעל אבני נזר, בהקדמת ספרו אגלי טל, כתב, הנה שמעתי קצת בני אדם טועים מדרך השכל, בענין לימוד התורה, ואומרים כי הלומד ש"ס ופוסקים ומחדש חידושים ושמח ומתענג בלימודו, אין זה לימוד תורה לשמה כל כך, כמו שאם היה לומד בפשטות שאין לו מהלימוד שום תענוג, והוא רק לשם מצוה, אבל המתענג מלימודו הרי מתערב בלימודו גם הנאת עצמו. ובאמת שזהו טעות גמור, ואדרבה זהו עיקר מצות לימוד התורה להיות שש ושמח ומתענג בלימודו, שאז דברי תורה נבלעים בדמו, ונעשה דבוק בתורה הקדושה. (וכן אנו אומרים בברכת קריאת שמע של ערבית, ונשמח ונעלוז בדברי תלמוד תורתך ובמצותיך וחקותיך לעולם ועד). וכן אמרו בזוהר הקדוש שיצר הטוב מתגדל מתוך שמחה של מצוה, והיצר הרע להיפך. ורק הלומד שלא לשם מצות הלימוד אלא לתענוג בלבד, נחשב לומר שלא לשמה, שעל זה אמרו לעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה וכו' ע"ש.

[צדיק613]

אגב שהבאנו המחלוקת בענין תורת לשמה
לכאורה אם אפשר להגדיר ככה הנפש החיים המיקל הכי גדול בענין תורה לשמה.
אמנם השאלה היא האם מה שהנפש החיים מחייב בצורת הלימוד, כמה אנשים בכלל מודעים לזה כדי לקיימה.
כמה דוגמאות:
1. להתעורר בתשובה לפני התחלת הלימוד
2. להתעורר ביראת שמים כפי הצורך גם באמצע הלימוד
3. לדעת בשעת הלימוד שעומד עכשיו כמו במעמד הר סיני
4.כל תיבה שלומד יצא מפיו של הקב"ה וגם עכשיו בשעת הלימוד זה יוצא מפיו של קוב"ה ממש

[אוצר החכמה]

לכאורה אם אפשר להגדיר ככה הנפש החיים המיקל הכי גדול בענין תורה לשמה

לי נראה שדווקא הנפה"ח הוא המחמיר הכי גדול בעניין תורה לשמה ולא בגלל הסיבות הנוספות שציינת אלא בגלל עצם הדבר, שלא יתעסקו בדמיונות של לימוד לשמה ודבקות אלא יעשו דברים לשם פעלם, היינו כמו שהתכוון אליהם נותנם.

[חיים ושלו']

מאן דאית לי כאב וכו', מי שאין לו חשק ללמוד בודאי לא נפטר מלימוד התורה, אבל לפעמים זה יכול להגיע מחמת עוונות שבידו שחוצצין בין לבין האור האלוקי ולפיכך קשה לו להתדבק לקדושה, וילך אצל הרב המורה דרכו להדריכו בדרך ישרה.

כמובן שהשאלה הייתה במי שיודע בעצמו שאין לו עוונות 'יוצאי דופן' (אלא עוונות רגילים המצויים אצל אדם ממוצע), ואדרבא נלחם עם יצרו, ומתפלל ומשתדל, ועם כל זאת אין לו חשק ללמוד.

קשה לומר איזה עוונות הם יוצא דופן ואיזה לא, כידוע מצינו פעמים שיש חומר בלה"ר או בביטול תורה מהג' עבירות כך שאין אנו יכולים לדעת, איזה עוון גורם לדאבונינו המחיצה המבדלת בינינו לבין קב"ה.
אגב שמעתי פעם מאיזה דרשן איזה סיפור שיש בו מסר נורא, אולי יש אחד מהחברים שיודע מה המקור, שאל נשאל הרה"ק מצאנז זי"ע ע"י א' ממקורביו הרי ידוע מזוה"ק וספה"ק שמי שנפשו אינו בקדושה הרי תורתו נותנת חלילה יניקה לצד הלא טוב, אז איך אפשר לנו לשבת ללמוד אם אני יודע שלימודי יכול חלילה ליתן יניקה לקליפות? וענה לו הרה"ק הרי אתה יודע קושיית העולם איך מסר אברהם אבינו ע"ה את נפשו על קיגדוש שמו יתברך הרי לא היה מצווה על מסירת נפש לקידו"ה, והרי אתה יודע שיש הרבה תשובות, ואמנם כל התשובות אינם נכונות, והאמת הוא שאכן היה אסור לו למסור נפשו, ומ"מ היה בגדר אונס כי לא היה יכול בלי זה שימסור נפשו, וכן הוא לעניינו שאיך אפשר בלי ללמוד.

[אוצר החכמה]

אע"פ שהבנתי את התשובה לא הבנתי את השאלה. ביטול תורה וודאי וודאי שנותן חלילה יניקה לצד הלא טוב.

[ליטוואק פון בודאפעסט]

דברי האבני נזר הם קילורין לעינים. ההנאה והשמחה בעת אשר מתענג בלימוד אינם התכלית, אלא שעי"ז נבלע התורה בדמו, שזהו התכלית.

הוא הדבר אשר דברתי, אשר אהבת התורה, כדוגמת אהבת נשים, הוא הקשר והדבקות בה לדעת ולהרגיש ולחיות באופן שהכל נמצא בתורה. התאווה וההנאה, כמו תאוות נשים, הם מהצעדים המובילים לזה.

[חיים ושלו']

אע"פ שהבנתי את התשובה לא הבנתי את השאלה. ביטול תורה וודאי וודאי שנותן חלילה יניקה לצד הלא טוב.

אין לי עסק בנסתרות, אבל מצינו באגרת התשובה להרב שאי קיום עשה אין זה פוגם בעצם אלא אינו פועל ומתקן מה שהיה צריך ולפיכך הוי מעוות לא יוכל לתקן, ואיסור ל"ת הוא נפוגם בעצם,ויכול להיות שאי קיום מ"ע אינו נותן יניקה, וכמו כן ידוע שהס"א צריך יניקה מדברים שבקדושה דייקא, עי' ביערות דבש.

[לא נורא]

בענין זה ידוע דברי הבאר היטיב.

[סגי נהור]

אע"פ שהבנתי את התשובה לא הבנתי את השאלה. ביטול תורה וודאי וודאי שנותן חלילה יניקה לצד הלא טוב.

אין לי עסק בנסתרות, אבל מצינו באגרת התשובה להרב שאי קיום עשה אין זה פוגם בעצם אלא אינו פועל ומתקן מה שהיה צריך ולפיכך הוי מעוות לא יוכל לתקן, ואיסור ל"ת הוא נפוגם בעצם,ויכול להיות שאי קיום מ"ע אינו נותן יניקה, וכמו כן ידוע שהס"א צריך יניקה מדברים שבקדושה דייקא, עי' ביערות דבש.

התירוץ נאה, אמנם יש להעיר שלכאורה יש בביטול תורה גם ענינים של ל"ת, כגון הבזיון לדבר ה' (כדרשת חז"ל עה"פ כי דבר ה' בזה), וכתיב פן יסורו מלבבך, ועוד.

[צדיק613]

אגב באור שמח יש חידוש נפלא, שהדרש של ודברת בם ולא בדברים בטלים אינו להל' והגית בם יומם ולילה החיו היא ללמוד איזה דבר שרק יהיה בבוקר ובערב

[צדיק613]

דברי האבני נזר הם קילורין לעינים. ההנאה והשמחה בעת אשר מתענג בלימוד אינם התכלית, אלא שעי"ז נבלע התורה בדמו, שזהו התכלית.

הוא הדבר אשר דברתי, אשר אהבת התורה, כדוגמת אהבת נשים, הוא הקשר והדבקות בה לדעת ולהרגיש ולחיות באופן שהכל נמצא בתורה. התאווה וההנאה, כמו תאוות נשים, הם מהצעדים המובילים לזה.

אמנם הבאתי למעלה ר"א מן ההר שהשמעות היא שתכלית לימוד התורה היא כדי ליהנות בה. אני לא ידע איך להביא הלשון מי שיכול אני חושב שזה יהיה תועלת גדול.

[שאלת תם]

מאן דאית לי כאב וכו', מי שאין לו חשק ללמוד בודאי לא נפטר מלימוד התורה, אבל לפעמים זה יכול להגיע מחמת עוונות שבידו שחוצצין בין לבין האור האלוקי ולפיכך קשה לו להתדבק לקדושה, וילך אצל הרב המורה דרכו להדריכו בדרך ישרה.

כמובן שהשאלה הייתה במי שיודע בעצמו שאין לו עוונות 'יוצאי דופן' (אלא עוונות רגילים המצויים אצל אדם ממוצע), ואדרבא נלחם עם יצרו, ומתפלל ומשתדל, ועם כל זאת אין לו חשק ללמוד.

קשה לומר איזה עוונות הם יוצא דופן ואיזה לא, כידוע מצינו פעמים שיש חומר בלה"ר או בביטול תורה מהג' עבירות כך שאין אנו יכולים לדעת, איזה עוון גורם לדאבונינו המחיצה המבדלת בינינו לבין קב"ה.
אגב שמעתי פעם מאיזה דרשן איזה סיפור שיש בו מסר נורא, אולי יש אחד מהחברים שיודע מה המקור, שאל נשאל הרה"ק מצאנז זי"ע ע"י א' ממקורביו הרי ידוע מזוה"ק וספה"ק שמי שנפשו אינו בקדושה הרי תורתו נותנת חלילה יניקה לצד הלא טוב, אז איך אפשר לנו לשבת ללמוד אם אני יודע שלימודי יכול חלילה ליתן יניקה לקליפות? וענה לו הרה"ק הרי אתה יודע קושיית העולם איך מסר אברהם אבינו ע"ה את נפשו על קיגדוש שמו יתברך הרי לא היה מצווה על מסירת נפש לקידו"ה, והרי אתה יודע שיש הרבה תשובות, ואמנם כל התשובות אינם נכונות, והאמת הוא שאכן היה אסור לו למסור נפשו, ומ"מ היה בגדר אונס כי לא היה יכול בלי זה שימסור נפשו, וכן הוא לעניינו שאיך אפשר בלי ללמוד.

כוונתי הייתה שכיון שמדובר בעוונות רגילים, ממילא אין זה מסתבר לתלות את אי החשק ללימוד בעוונות, כי קשה לומר שכל אלו שיש להם חשק ללמוד, הם נקיים מעוונות אלו (כלה"ר וביטול תורה), ומסתבר יותר שזה קשור יותר לתכונות נפש או למאורעות חיים מקטנות וכדומה, והשאלה הייתה אם תופעה זו מוכרת ללומדים, וא"כ איך מתמודדים עם זה.

[חיים ושלו']

אגב באור שמח יש חידוש נפלא, שהדרש של ודברת בם ולא בדברים בטלים אינו להל' והגית בם יומם ולילה החיו היא ללמוד איזה דבר שרק יהיה בבוקר ובערב

אבל מה נעשה כי המגן אברהם כן מביאו להלכה

השח שיחת חולין עובר בעשה פי' דבר גנאי וקלות ראש (יומא)

ואתה תחזה כי המג"א מפרש כפירוש רש"י דבדברי גנאי וקלות ראש עובר בעשה אבל בסתם שיחת חולין לית לן בה, וכן משמע בהל' שבת דדוקא בשבת אסור ומשמע דבחול שרי.

[חיים ושלו']

התירוץ נאה, אמנם יש להעיר שלכאורה יש בביטול תורה גם ענינים של ל"ת, כגון הבזיון לדבר ה' (כדרשת חז"ל עה"פ כי דבר ה' בזה), וכתיב פן יסורו מלבבך, ועוד.

יתכן כי אם מפחד ללמוד כדי שלא לתת כח לסט"א ר"ל אינו בכלל אפשר לעסוק ואינו עוסק דבזה דרשו חז"ל כי דבר ה' בזה וכו' וכמו כן אינו כמו שיושב ומסירם.

[אוצר החכמה]

אע"פ שהבנתי את התשובה לא הבנתי את השאלה. ביטול תורה וודאי וודאי שנותן חלילה יניקה לצד הלא טוב.

אין לי עסק בנסתרות, אבל מצינו באגרת התשובה להרב שאי קיום עשה אין זה פוגם בעצם אלא אינו פועל ומתקן מה שהיה צריך ולפיכך הוי מעוות לא יוכל לתקן, ואיסור ל"ת הוא נפוגם בעצם,ויכול להיות שאי קיום מ"ע אינו נותן יניקה, וכמו כן ידוע שהס"א צריך יניקה מדברים שבקדושה דייקא, עי' ביערות דבש.

התירוץ נאה, אמנם יש להעיר שלכאורה יש בביטול תורה גם ענינים של ל"ת, כגון הבזיון לדבר ה' (כדרשת חז"ל עה"פ כי דבר ה' בזה), וכתיב פן יסורו מלבבך, ועוד.

התירוץ אינו נאה בעיני. שכן העניין של יניקת התורה ע"י "הצד הלא טוב" הוא פחות מביטול עשה.

[סגי נהור]

התירוץ אינו נאה בעיני. שכן העניין של יניקת התורה ע"י "הצד הלא טוב" הוא פחות מביטול עשה.

גם בחילוק המדובר בין מ"ע למל"ת אין הכוונה שזה ענין של "פחות" ו"יותר" אלא שיש בזה מה שאין בזה, וכמבואר באגרת התשובה שם, שביטול מצות עשה הוא חסרון מה שהיה יכול לפעול, וזה א"א לתקן, וע"ז אמרו מעוות לא יוכל לתקון. אבל מאידך לענין תשובה וכפרה (שהוא סילוק הפגם) אמרו עבר על מ"ע אין זז משם עד שמוחלין לו עבר על מל"ת תשובה תולה ויוה"כ מכפר, כי בביטול מ"ע לא נעשה פגם כמו ע"י עבירה וא"צ לכפרה המיוחדת של יום הכפורים.

וראה מה שמסיים שם:

ולכן אין ללמוד מכאן שום קולא ח"ו במ"ע ובפרט בת"ת. ואדרבה ארז"ל ויתר הקב"ה על ע"ז וכו' אף שהן כריתות ומיתות ב"ד ולא ויתר על ביטול ת"ת.

[חיים ושלו']

התירוץ אינו נאה בעיני. שכן העניין של יניקת התורה ע"י "הצד הלא טוב" הוא פחות מביטול עשה.

גם בחילוק המדובר בין מ"ע למל"ת אין הכוונה שזה ענין של "פחות" ו"יותר" אלא שיש בזה מה שאין בזה, וכמבואר באגרת התשובה שם, שביטול מצות עשה הוא חסרון מה שהיה יכול לפעול, וזה א"א לתקן, וע"ז אמרו מעוות לא יוכל לתקון. אבל מאידך לענין תשובה וכפרה (שהוא סילוק הפגם) אמרו עבר על מ"ע אין זז משם עד שמוחלין לו עבר על מל"ת תשובה תולה ויוה"כ מכפר, כי בביטול מ"ע לא נעשה פגם כמו ע"י עבירה וא"צ לכפרה המיוחדת של יום הכפורים.

וראה מה שמסיים שם:

ולכן אין ללמוד מכאן שום קולא ח"ו במ"ע ובפרט בת"ת. ואדרבה ארז"ל ויתר הקב"ה על ע"ז וכו' אף שהן כריתות ומיתות ב"ד ולא ויתר על ביטול ת"ת.

כמובן, רק אמרתי שיתכן שאין זה גורם יניקה.
וביערות דבש מפורש מבואר (ולכאורה גם בשאר בספרים רק מה שראיתי לאחרונה בימי הרחמים והסליחות לנגד עיני) שהסט"א צריך יניקה דווקא מדברים שבקדושה כגון לימוד התורה, וולפי"ז ביטול תורה אינו בכלל זה.

[צדיק613]

לכאורה אם אפשר להגדיר ככה הנפש החיים המיקל הכי גדול בענין תורה לשמה

לי נראה שדווקא הנפה"ח הוא המחמיר הכי גדול בעניין תורה לשמה ולא בגלל הסיבות הנוספות שציינת אלא בגלל עצם הדבר, שלא יתעסקו בדמיונות של לימוד לשמה ודבקות אלא יעשו דברים לשם פעלם, היינו כמו שהתכוון אליהם נותנם.

בפשטות הכוונה של הנפש החיים היא לימוד לשם לדעת התורה ולפלפל בה וזה כמו להבדיל לימוד כל חכמה אחרת.
אמנם אגב גם להנפש החיים לימוד לשמה כמבואר בספרי חסידות (ואגב יש הרבה קדמונים שנקטו ככה) זה מעלה את הבן אדם לדרגות יותר גבוהות, אלא שהנפש החיים טוען שזה לא תנאי בלימוד התורה וגם מי שלמד כל ימי חייו תורה שלא לשמה יש לו זמנים בתוך לימודו שלומד לשמה המבואר בספרי חסידות הלכך אסור לזלזל בו.

מה שצ"ע קצת שמשמתוך דבריו משמע שא"א להגיע למדריגה שלא לשמה בהתחלה, אלא צריך להתחיל בשלא לשמה, ומשמעות הדברים שאצל החסידים אחזו שצריכים להתחיל בלשמה, וזה פלא שידוע דברי התולדות שמדייק הל' של חז"ל 'לעולם' ילמד אדם שלא לשמה- פי' בהתחלה מוכרחים להתחיל בשלא לשמה.

מסקנת הדברים מי שלומד את הנפש החיים לעומקו קשה להבין בדיוק מה המחלוקת - זה ממש בדברים עדינים - וכדי שכל מי שלא לומד ספרי חסידות שיתמיד בספר קדוש זו ולכל הפחות ידע איך צריך להיות צורת יהודי למי שמתנגד לחסידות.

[אוצר החכמה]

בפשטות הכוונה היא שיהיה איכפת לו רק אמיתת הדברים וידיעתם ללא שום כוונה עצמית, לא להרגיש חכם לא להרגיש צודק ולא להרגיש קדוש ונעלה ושום דבר מהרגשות כגון אלה לא יסיטו מהכוונה והטירחה לדעת את הדברים על אמיתתם. וזה דבר קשה מאד שלא יהיו לו שום פניות אישיות.

[צדיק613]

בפשטות הכוונה היא שיהיה איכפת לו רק אמיתת הדברים וידיעתם ללא שום כוונה עצמית, לא להרגיש חכם לא להרגיש צודק ולא להרגיש קדוש ונעלה ושום דבר מהרגשות כגון אלה לא יסיטו מהכוונה והטירחה לדעת את הדברים על אמיתתם. וזה דבר קשה מאד שלא יהיו לו שום פניות אישיות.

לא זכיתי להבין מאיפה אתה מסיק מסקנתך הדבר היחיד שהנפש החיים פוסל היא לימוד לשם יוהרה או לקנטר, אבל לימוד לדעת את ההלכות ולימוד לפלפל זה כוונתו בלשמה. פניות אישיות לא מובא בשום מקום שפסולים. העתקתי את לשונו כדי שתראה בעצמך.

וז"ל הנפש החיים:
אבל האמת, כי ענין לשמה פירוש לשם התורה, והענין כמו שפירש הרא"ש ז"ל על מאמר ר"א בר' צדוק (נדרים נ"א א), עשה דברים לשם פעלן ודבר בהן לשמן, ז"ל עשה דברים לשם פעלן - לשמו של הקב"ה שפעל הכל למענהו. ודבר בהן לשמן - כל דבורך ומשאך בדברי תורה יהיה לשם התורה, כגון לידע ולהבין ולהוסיף לקח ופלפול ולא לקנטר ולהתגאות עכ"ל. דקדק לבאר שינוי לשונו דר"א ב"צ, שבעשיה אמר לשם פעלן, ובדבור אמר לשמן, לכן בענין העשיה פירש לשמו של הקב"ה שפעל הכל למענהו, ובענין הלמוד פירש לשם התורה כו', וכוונתו ז"ל מבואר היינו, כי עשיית המצוה ודאי שצריכה להיות למצוה מן המובחר בדביקות ומחשבה טהורה שבטהורות כפי שכלו והשגתו, כדי שיתקלס עילאה לגרום תיקוני העולמות וכחות וסדרים העליונים, זהו לשם פעלן כי כל פעל ה' למענהו וארז"ל לקילוסו, ואם כי ודאי שגם במצות העיקר בהם לעכובא הוא העשיה בפועל, והכוונה היתירה וטוהר המחשבה אינה מעכבת כלל כמו שנתבאר לעיל (סוף שער א) על נכון בעז"ה, עם כל זה מצטרף קדושת וטוהר מחשבתו לעיקר העשיה בפועל לעורר ולפעול תקונים יותר גדולים בהעולמות - משאם היתה המצוה נעשית בלא דביקות וקדושת המחשבה:
אבל על הנהגת האדם בשעת עסק התורה בדיני המצות והלכותיהן אמר ודבר בהן רצה לומר, הדבור בעניני המצות והלכותיהן, יהיה לשמן, פי' לשם הדברי תורה, היינו לידע ולהבין ולהוסיף לקח ופלפול,

[ישא ברכה]

בפשטות הכוונה היא שיהיה איכפת לו רק אמיתת הדברים וידיעתם ללא שום כוונה עצמית, לא להרגיש חכם לא להרגיש צודק ולא להרגיש קדוש ונעלה ושום דבר מהרגשות כגון אלה לא יסיטו מהכוונה והטירחה לדעת את הדברים על אמיתתם. וזה דבר קשה מאד שלא יהיו לו שום פניות אישיות.

מי שהתחבר כל כולו לחכמת התורה והוא נהנה לדעת את התורה מאהבת החכמה, ותו לא, האם זה נקרא שהוא לומד לשמה?
(ואולי בהגדרות המחמירות שכתב כמעט לא ימצא אדם שאין לו כל תכלית אחרת מלבד עצם הידיעה אם לא שלומד כי הבורא ציווהו כדי לדעת מה לעשות).

[אוצר החכמה]

מי שהתחבר כל כולו לחכמת התורה והוא נהנה לדעת את התורה מאהבת החכמה, ותו לא, האם זה נקרא שהוא לומד לשמה?

כלומר יהודי שהולך כל יום ללמוד תורה משום שצוונו הקב"ה על זה (הרי לא מדובר במין או כופר אלא ביהודי יר"ש) אבל לבו חושק בתורה משום התפעלותו מחכמתה עד שלא מעניין אותו שום דבר אחר (כגון שיקרא רבי או שיקבל שכר על לימוד) חוץ מידיעת התוה"ק.
כן. לפי הנפש החיים נקרא שלומד תורה לשמה.

[אוצר החכמה]

בפשטות הכוונה היא שיהיה איכפת לו רק אמיתת הדברים וידיעתם ללא שום כוונה עצמית, לא להרגיש חכם לא להרגיש צודק ולא להרגיש קדוש ונעלה ושום דבר מהרגשות כגון אלה לא יסיטו מהכוונה והטירחה לדעת את הדברים על אמיתתם. וזה דבר קשה מאד שלא יהיו לו שום פניות אישיות.

לא זכיתי להבין מאיפה אתה מסיק מסקנתך הדבר היחיד שהנפש החיים פוסל היא לימוד לשם יוהרה או לקנטר, אבל לימוד לדעת את ההלכות ולימוד לפלפל זה כוונתו בלשמה. פניות אישיות לא מובא בשום מקום שפסולים. העתקתי את לשונו כדי שתראה בעצמך.

וז"ל הנפש החיים:
אבל האמת, כי ענין לשמה פירוש לשם התורה, והענין כמו שפירש הרא"ש ז"ל על מאמר ר"א בר' צדוק (נדרים נ"א א), עשה דברים לשם פעלן ודבר בהן לשמן, ז"ל עשה דברים לשם פעלן - לשמו של הקב"ה שפעל הכל למענהו. ודבר בהן לשמן - כל דבורך ומשאך בדברי תורה יהיה לשם התורה, כגון לידע ולהבין ולהוסיף לקח ופלפול ולא לקנטר ולהתגאות עכ"ל. דקדק לבאר שינוי לשונו דר"א ב"צ, שבעשיה אמר לשם פעלן, ובדבור אמר לשמן, לכן בענין העשיה פירש לשמו של הקב"ה שפעל הכל למענהו, ובענין הלמוד פירש לשם התורה כו', וכוונתו ז"ל מבואר היינו, כי עשיית המצוה ודאי שצריכה להיות למצוה מן המובחר בדביקות ומחשבה טהורה שבטהורות כפי שכלו והשגתו, כדי שיתקלס עילאה לגרום תיקוני העולמות וכחות וסדרים העליונים, זהו לשם פעלן כי כל פעל ה' למענהו וארז"ל לקילוסו, ואם כי ודאי שגם במצות העיקר בהם לעכובא הוא העשיה בפועל, והכוונה היתירה וטוהר המחשבה אינה מעכבת כלל כמו שנתבאר לעיל (סוף שער א) על נכון בעז"ה, עם כל זה מצטרף קדושת וטוהר מחשבתו לעיקר העשיה בפועל לעורר ולפעול תקונים יותר גדולים בהעולמות - משאם היתה המצוה נעשית בלא דביקות וקדושת המחשבה:
אבל על הנהגת האדם בשעת עסק התורה בדיני המצות והלכותיהן אמר ודבר בהן רצה לומר, הדבור בעניני המצות והלכותיהן, יהיה לשמן, פי' לשם הדברי תורה, היינו לידע ולהבין ולהוסיף לקח ופלפול,

לא זכיתי להבין מה מצאת בדברי הנפש החיים אחרת מדברי. הוא כותב (בשם הרא"ש) בדיוק את מה שאני כתבתי שהעיקר הוא להתכוון לדעת את התורה, לידע ולהבין ולהוסיף לקח ופלפול כלשונו (פלפול אמיתי הוא אחד ממ"ח מידות שהתורה נקנית בהם). וגאווה וקינטור הוא דוגמאות לפנייות אישיות. נראה לי שגם אתה מודה שמי שלומד לא לשם גאווה אלא כדי שיעטרוהו בזהובים הוא אותו דבר והוא הדין לדברים שאני ציינתי דהיא היא.

[סגי נהור]

מי שהתחבר כל כולו לחכמת התורה והוא נהנה לדעת את התורה מאהבת החכמה, ותו לא, האם זה נקרא שהוא לומד לשמה?

כלומר יהודי שהולך כל יום ללמוד תורה משום שצוונו הקב"ה על זה (הרי לא מדובר במין או כופר אלא ביהודי יר"ש) אבל לבו חושק בתורה משום התפעלותו מחכמתה עד שלא מעניין אותו שום דבר אחר (כגון שיקרא רבי או שיקבל שכר על לימוד) חוץ מידיעת התוה"ק.
כן. לפי הנפש החיים נקרא שלומד תורה לשמה.

ולדעת המהר"ל (תפארת ישראל בהקדמה) והב"ח (או"ח סי' מז) על זה חרבה הארץ.

ואעתיק מלשון המהר"ל:

בפרק אלו נדרים (פא, א) אמר רב יהודה אמר רב מאי דכתיב מי האיש החכם ויבין את זאת על מה אבדה הארץ וגו', דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולמלאכים ולא פירשוהו עד שפירשו הקב"ה בעצמו, שנאמר ויאמר ה' על עזבם תורתי ולא הלכו בה, היינו ולא שמעו בקולי היינו ולא הלכו בה, אמר רב שלא ברכו בתורה תחילה.

...כי התלמיד חכם, לבו דבק אל התורה כי חביבה התורה על לומדיה, ובשביל אהבתם לתורה, דבר זה מסלק אהבת המקום בשעה זאת שבאים ללמוד, כי כאשר באים ללמוד תורה ואהבתם אל התורה, אין בלימוד שלהם האהבה אל השם יתברך במה שנתן תורה. כי אין האהבה לשנים, כי כל אהבה היא דבקות בנאהב, ואם דבק בזה אינו דבק באחר. ולפיכך אהבת התורה שהיא חביבה עליהם, דבר זה מסלק שאין הברכה בכל לבו אל השי"ת במה שנתן התורה... שהם דבקים ורודפים אחר התורה עצמה בלבד, ואינם דבקים בו יתברך, במה שהוא יתברך סיבה לתורה.

...וזה שאמר הכתוב ולא שמעו בקולי, נגד התורה עצמה, ולא הלכו בה שלא לקחו התורה עם סיבתה, כי לקיחת התורה עם סיבתה נקרא הליכה בתורה לגמרי.

ועיי"ש אריכות דבריו בנדון.

[אוצר החכמה]

לא הבנתי. אז אתה מודה שזו דעת הנפה"ח רק מציין שהמהר"ל כתב אחרת או שכוונתך לחלוק ע"ז שכך סובר הגר"ח.

[אוצר החכמה]

התירוץ אינו נאה בעיני. שכן העניין של יניקת התורה ע"י "הצד הלא טוב" הוא פחות מביטול עשה.

גם בחילוק המדובר בין מ"ע למל"ת אין הכוונה שזה ענין של "פחות" ו"יותר" אלא שיש בזה מה שאין בזה, וכמבואר באגרת התשובה שם, שביטול מצות עשה הוא חסרון מה שהיה יכול לפעול, וזה א"א לתקן, וע"ז אמרו מעוות לא יוכל לתקון. אבל מאידך לענין תשובה וכפרה (שהוא סילוק הפגם) אמרו עבר על מ"ע אין זז משם עד שמוחלין לו עבר על מל"ת תשובה תולה ויוה"כ מכפר, כי בביטול מ"ע לא נעשה פגם כמו ע"י עבירה וא"צ לכפרה המיוחדת של יום הכפורים.

וראה מה שמסיים שם:

ולכן אין ללמוד מכאן שום קולא ח"ו במ"ע ובפרט בת"ת. ואדרבה ארז"ל ויתר הקב"ה על ע"ז וכו' אף שהן כריתות ומיתות ב"ד ולא ויתר על ביטול ת"ת.

אתה צודק. אבל לכן אינו מיישב את הקושיה שרצתה שלא ילמד.

[סגי נהור]

לא הבנתי. אז אתה מודה שזו דעת הנפה"ח רק מציין שהמהר"ל כתב אחרת או שכוונתך לחלוק ע"ז שכך סובר הגר"ח.

לא באתי לעסוק בדעת הגר"ח אלא בעצם הנדון באשכול, ועל רקע דברי הגר"ח.
ולעיל כתבת: "שלא יתעסקו בדמיונות של לימוד לשמה ודבקות אלא יעשו דברים לשם פעלם, היינו כמו שהתכוון אליהם נותנם". הרי שכלפי המהר"ל והב"ח כתבת דברים אלה.

[אוצר החכמה]

א. כמדומני שכל נושא האשכול הוא דעת הגר"ח ובזה נפתח האשכול

ב. למה אתה חושב שלדעתי המהר"ל והב"ח שגו בדמיונות?
אבל כן לדעתי יש אנשים אחרים ששוגים בדמיונות. (ואולי אליהם כיוון הגר"ח)

וההבדל הוא אם אדם עוסק בתורה ומכוון שהתורה תתקן נפשו כדברי הב"ח שם או שחפץ להרגיש את תחושת הדבקות והקדושה כשלומד תורה שלזה לא רמזו לא הב"ח (שראיתי עתה דבריו) וכנראה לא המהר"ל (לא ראיתי עתה אלא מלשון שהבאת אני למד) שביאר משהו אחר לגמרי ולא דיבר בכלל על עניין הלשמה אלא על הברכה.

[סגי נהור]

וההבדל הוא אם אדם עוסק בתורה ומכוון שהתורה תתקן נפשו כדברי הב"ח שם או שחפץ להרגיש את תחושת הדבקות והקדושה כשלומד תורה שלזה לא רמזו לא הב"ח (שראיתי עתה דבריו) וכנראה לא המהר"ל (לא ראיתי עתה אלא מלשון שהבאת אני למד) שביאר משהו אחר לגמרי ולא דיבר בכלל על עניין הלשמה אלא על הברכה.

לא הבנתי. מי דיבר על "חפץ להרגיש את תחושת הדבקות והקדושה"? מי שלומד כדי להרגיש קדושה בוודאי לא לומד לשמה, אלא לשם הרגש שלו, כשם שמי שלומד מפני אהבת החכמה לומד לשם הרגש שלו.

מה שהבאת מהב"ח "שהתורה תתקן נפשו" זה סיכום חלקי וחסר מאד לדבריו. בין השאר הוא כותב שם כך: "כוונתו יתברך מעולם היתה שנהיה עוסקים בתורה כדי שתתעצם נשמתנו בעצמות ורוחניות וקדושת מוצא התורה... ואם היו עוסקים בתורה על הכוונה הזאת היו המה מרכבה והיכל לשכינתו יתברך, שהיתה השכינה ממש בקרבם". כלומר, לא כדי להרגיש רגשי דבקות, אלא כדי לדבוק בפועל בה'.

המהר"ל לא מדבר להדיא על לשמה, אבל הוא מדגיש היטב שלימוד תורה מתוך אהבת החכמה שבה בלבד (כמו בדוגמא שנידונה כאן) מהווה סתירה לאהבת ה' ודבקות בה' [וכמו שהטעים בזה אדמו"ר זי"ע מליובאוויטש באגרותיו (חלק יג, אגרת ד'שכנד): "כי אהבת השכל היא אהבה המופנה כלפי עצמו שהוא האוהב שכל ויש לו טעם בזה והנאה, וממילא הרצון וחשק שלו בלימוד או בפלפול וכיו"ב, משא"כ אהבת המקום שבעיקרה צ"ל מצד ההפלאה וריחוק הערך שבינו לבין בוראו, וק"ל"].

[אוצר החכמה]

לא הבנתי. מי דיבר על "חפץ להרגיש את תחושת הדבקות והקדושה"? מי שלומד כדי להרגיש קדושה בוודאי לא לומד לשמה, אלא לשם הרגש שלו, כשם שמי שלומד מפני אהבת החכמה לומד לשם הרגש שלו.

אני דיברתי על זה. אתה טענת שאני כתבתי על הב"ח והמהר"ל שזה דמיונות והסברתי לך על מה כתבתי שזה דמיונות וכמו שגם אתה כתבת אין זה דברי המהר"ל והב"ח.

[צדיק613]

אז למי כן כוונת?

[הרוצה להחכים]

ואגופא דסוגיא באתי לדון, מה זה 'אהבת תורה'? האם היא מצוות עשה דאורייתא? דרבנן? מדברי סופרים? הנהגה? חומרא?
לענ"ד אהבת תורה הינה עובדה. כמו ש-להבדיל- מישהו שישקיע בנושא מסויים, יתקשר אליו ויאהב אותו, כך כל אלו שקשרו את נפשם וגורלם בתורה אהבוהו אהבת נפש.
ואם כן, אין כל עניין ומצוה לבוא לידי אהבת תורה, ואהבת תורה היא רק סמל לשקידה במצות "ולמדתם אותם" בשיא השלמות (בשפת הישיביש אומרים: "אהבת תורה הוא 'סימן' ולא 'סיבה'").

ואם זה אפילו לא הנהגה טובה - כדברי מר, היאך מבקשים כל בוקר "והערב נא"?
על מה ולמה?

האם כשאתה מבקש בכל יום "חנני מאתך דעה" האם יש איזה הנהגה טובה להיות בר דעה וחכמה?. משמעות התפילה פשוטה היא, היות והנני עומד כעת להתיישב וללמוד אני מבקש ממך שזה יערב לי בפי וכך אוכל ללמוד כראוי. ועל גוף דבריי כבר העירו לעיל.

[סגי נהור]

אע"פ שהבנתי את התשובה לא הבנתי את השאלה. ביטול תורה וודאי וודאי שנותן חלילה יניקה לצד הלא טוב.

אין לי עסק בנסתרות, אבל מצינו באגרת התשובה להרב שאי קיום עשה אין זה פוגם בעצם אלא אינו פועל ומתקן מה שהיה צריך ולפיכך הוי מעוות לא יוכל לתקן, ואיסור ל"ת הוא נפוגם בעצם,ויכול להיות שאי קיום מ"ע אינו נותן יניקה, וכמו כן ידוע שהס"א צריך יניקה מדברים שבקדושה דייקא, עי' ביערות דבש.

התירוץ אינו נאה בעיני. שכן העניין של יניקת התורה ע"י "הצד הלא טוב" הוא פחות מביטול עשה.

ראיתי כעת מובא בשם השל"ה שלימוד שלא לשמה "עבירה גדולה הוא". לא עיינתי בשל"ה אבל כן מובא בשמו ביושר דברי אמת פ"ח. אמנם יש לדון מהי בדיוק העבירה, אבל עכ"פ לפי זה הדרא הקושיא שנשאל הרב מצאנז לדוכתה.

(ויש להוסיף ולהעיר, שמדהוצרכו לנתינת הטעם "שמתוך שלא לשמה בא לשמה" משמע לכאורה שאילו היה לומד לעולם שלא לשמה היה טוב לו שלא ילמד).

[אוצר החכמה]

א. איני יודע מה מצאת בשל"ה יותר מדברי חז"ל שמוטב לו שנהפכה שליתו על פניו. ותירצו הראשונים על הסתירה באיזה אופן ילמד שלא לשמה באיזה אופן לא.
ב. ויש להעיר אינו נכון אלא עקרונית שאילו היתה כן המציאות בעולם. אבל למעשה הציווי הוא לעולם ילמוד אדם ואפילו שלא לשמה.

[סגי נהור]

א. איני יודע מה מצאת בשל"ה יותר מדברי חז"ל שמוטב לו שנהפכה שליתו על פניו. ותירצו הראשונים על הסתירה באיזה אופן ילמד שלא לשמה באיזה אופן לא.

כי השל"ה מדבר על אותו האופן שעליו אמרו שלעולם ילמוד אדם שלא לשמה, שאופן זה הוא עבירה גדולה (אלא שאעפ"כ אמרו שילמד, ע"ש ביאורו). ועל זה קשה מה שהקשו להרב מצאנז. משא"כ מה שאמרו חז"ל הוא על האופן שלא ילמד, וכפי שהבאת בעצמך מהראשונים. ופשוט.

[לעומקו של דבר]

(ויש להוסיף ולהעיר, שמדהוצרכו לנתינת הטעם "שמתוך שלא לשמה בא לשמה" משמע לכאורה שאילו היה לומד לעולם שלא לשמה היה טוב לו שלא ילמד).

וראי' להיפוך מהרישא "לעולם" יעסוק

[שומע ומשמיע]

בהקשר לאשכול זה, אשמח לקבל את חוות דעתם של החברים בנושא דלהלן: הגרי"ג אידלשטיין שליט"א טוען תמיד (מובא כמעט כל שבוע בעלון המביא את שיחתו השבועית, כולל בשבוע האחרון) שאי אפשר ללמוד בכפייה, אלא צריך למצוא את החלק בתורה ואופן הלימוד שנמשך אליו וכך יצליח. השאלה מה עושים כאשר אין חשק ללמוד כלום, זה יכול להיות אדם שלא נמשך ללמוד תורה בכלל, וזו יכולה להיות תקופה שאין לאדם חשק ללמוד כלל, מעניין אותי מאד לדעת איך ציבור הלומדים מתמודד עם תופעה זו, ואולי יש רעיונות שיוכלו להועיל לכלל הציבור. [דרך אגב: שוטטות בפורום זה, יכול להוות פתרון, לפחות חלקי, לבעיה זו.]

תודה מראש לכל המגיבים!

הגרי"ג אדלשטיין אומר שאין כזה דבר. וברור שהוא כך, שהרי מזה לימוד? חשיבה והתעניינות בידע.
ואין אדם שלא עושה את זה בצורה כזא או אחרת. ולמלה שבלימוד תורה לא יוכל לעשות את זה.
אין זה אלא מאחת מב' סיבות. א] או סיבה רוחנית של חטאים וכו' ב] או שהוא לא מודע לכל האפשרויות שיש בלימוד תורה, ולא מכיר אץ האופן שמתאים לצורת חשיבתו.

[עושה חדשות]

אגב באור שמח יש חידוש נפלא, שהדרש של ודברת בם ולא בדברים בטלים אינו להל' והגית בם יומם ולילה החיו היא ללמוד איזה דבר שרק יהיה בבוקר ובערב

אבל מה נעשה כי המגן אברהם כן מביאו להלכה

השח שיחת חולין עובר בעשה פי' דבר גנאי וקלות ראש (יומא)

ואתה תחזה כי המג"א מפרש כפירוש רש"י דבדברי גנאי וקלות ראש עובר בעשה אבל בסתם שיחת חולין לית לן בה, וכן משמע בהל' שבת דדוקא בשבת אסור ומשמע דבחול שרי.

חידוש מענין בהאי ענינא:

רבי זלמלה מוולוזין.png (64.28 KiB) נצפה 7020 פעמים

[ביקורת תהיה]

הוזכרו כאן כמה הגיגים נשגבים, אבל אין בזה תועלת כי צריך להאמין בזה, אם יש לזה מקור אז זה קיים בעולמות עליונים, אבל זה לא מורגש באדם.
נראה שהשואל ביקש כלים מעשיים להגיע לזה.
לדעתי 'אהבת תורה' היא מושג בפני עצמו מלבד אהבת ה', וגם לא מדובר על קיום המצוות שזה נושא בפני עצמו.
כמו כן נראה שזה לא אהבת החשבון והחידוד, ולא אהבת הבקיאות והזכרון, כי זה ישנו גם בשאר חכמות חיצוניות. ולכל היותר זה בחינת שלא לשמה.
הוזכר שעל ידי הכרת הערך והחשיבות והתכלית מגיע אדם לאהבה, וזה נכון, אבל נראה שזה רק אחד מהפנים של אהבת תורה, דהיינו שהוא להוט להשיג עוד ועוד, כמאמה"כ אוהב כסף לא ישבע כסף. וזה לא כך כך תלוי בשקידה קודמת, אלא בלימוד והתבוננות בחשיבות והערך של תורה.
אולם יש חלק נוסף של אהבה והיינו שהוא אוהב את נקודת האמת בכל דבר, ויש מידה עליונה באדם שהוא אוהב כשהוא משיג ותופס דברי יושר ואמת. וזה תלוי בשקידה ויגיעה שככל שמתייגע יותר ומשיג איזה הבנה של אמת, הדבר חביב בעיניו. וכדכתיב 'פיקודי ה' ישרים משמחי לב', שהיושר שבדברים משמח את הלב. וככל שמעמיק בסוגיא עצמה הוא מבין אותה יותר בהבנה יותר אמיתית ומרגיש את נפלאותיה. וממילא הוא תאב להשיג עוד הבנות ועוד השגות ולתפוס את הנקודה שבכל סוגיא.
וזה נקל לכל אדם להגיע לזה על ידי עיון והעמקה.