למאי_נמ? כתב:סורגים כתב:מהכ"ת שיש פסול כל שהוא בפסקי דין תקדימים, שבציורים ובסיטואציות אלו נוהגים הבי"ד לפשר.
החזו"א אוסר לייצור מערכת חוקים חדשה ולפעול על פיה רק במקום שהדיינים הם עמי הארציים גמורים ואינם יודעים לדון בפשרה הקרובה לדין, על זה כתב החזו"א שעליהם לדון על דרך הסברא וההיגיון לגופו של דבר, ללא מערכת של חוקים, אך בזמנינו שהדיינים דנים פשרה הקרובה לדין (ולדעת כמה ראשונים נחשב הדבר לדין תורה ממש) אין כל פסול לקבוע ולסכם אי אילו מקומות בהם נוהגים הבי"ד לפשר, ואינו דומה לערכאות, כיון שהדנים בפשרה הקרובה לדין טורחים לקרב את הפשרה לדין תורה. – והרי זה כאילו דנים דין תורה ממש.
אכן, לא ירדתי לסו"ד, ואינני יודע אם כעת אני יורד. אם אני מבין נכון, כבודו מציע לחלק בין פשרה רגילה (שעליה כתב החזו"א שאסור לחוקק חוקים לפשרה) לבין פשרה הקרובה לדין, שאליה יש להתייחס כדין תורה. זהו חילוק נאה, אך הוא זקוק למקור ולהסבר (מדוע פשרה הקרובה לדין איננה כערכאות, סוף-סוף מדובר על פסק שאיננו כד"ת אלא עפ"י המוסר האנושי?).
סמכות הפשרה מאפשרת לבית הדין להכריע בשאלות עובדתיות על פי אומדן דעת, להכריע במחלוקות בין פוסקי ההלכה גם כנגד טענת "קים לי", לחייב בתשלום מי שחייב בדיני שמיים, כגון מזיק בגרמא, לחייב בדיני קנסות כמשמעם בהלכה (ובכלל זה בנזקי גוף,) ולהטיל קנס שיש לו תקדים בהלכה או בדינא דמלכותא
למאי_נמ? כתב:הרב 'בברכה המשולשת',
עדיין אינני בטוח שהבנתי את דברי מר לאשורם. הקושיא איננה איך מותר לסמוך על חוקי המדינה (שע"ז כתב כ"ת בצדק, שיש לזה גדרים מצד דינא דמלכותא, תקנות הקהל ועוד), אלא מניין לקבוע חוקים חדשים של בתי הדין ההלכתיים, ששורשם בכוח הפשרה. (אא"כ התשובה של מר, שאכן אסור לקבוע חוקים כגון אלו, אלא שבתי הדין משתמשים בחוקי המדינה במצבים אלו, ואז זה דין תורה מעיקר הדין, ואי"צ כלל לכוח לפשר (והוא רק מחשש שאיננו בקיאים דיינו).
בינתיים עלו שני כיוונים לתירוץ (אם אני אוחז נכון):
א. פשרה הקרובה לדין איננה בגדר איסור ערכאות, כי יש לה גדרים ברורים בהלכה (סורגים, וכפה"נ לזה התכוון הרב 'אוצר החכמה').
ב. ההלכה מאפשר לקבוע כללים לפשרה (בדיוק כמו שהיא מאפשר לקבוע תקנות הקהל וכד'), ובלבד שהתשתית היסודית היא דין תורה, ועל גביה עושים את התקנות במקום הצורך (למאי נ"מ).
- האם כ"ת מסכים לתירוצים אלו או לא? למה? (האם אחד מהם זה מה שהוא ניסה להגיד?)
[b[/b]
מאיר סובל כתב:על אות א' של הרב בברכה:
מפני מה סבור כב' שבשביל לתקן תקנות צריכים את הסכמת כל גדו"י? ומדוע סבור כב' שתועיל הסכמת "כל גדו"י" לאכוף על הציבור תקנות??
מקור הדין של "תקנות" הוא הפקר בי"ד הפקר שנלמד מוכל אשר לא יבא בעצת השרים וגו', ומשם לומדים גם את הדין שרשאין בני העיר להסיע על קיצתן וכו', ולכן כל מה שנעשה על פי אסיפת כל בני העיר או המדינה, במקום אחד או על פי הצבעה או בבחירת "טובי העיר" לשם הכרעה עבורם בנושא מסויים, או למצער אסיפת כל בני האומנות, כולל תקנות או כללי דין או סמכות שפיטה ואף קנסות, הכל חל ומחייב.
אין שום מקור הידוע לי שהענף הנקרא היום בשפת הציבור "גדולי ישראל" מחליף את אסיפת כלל הציבור או של נבחריו, אשר נבחרו על פי הציבור עצמו כולו בבחירות המיועדות לנושא זה.
מהיכי תיתי של"גדולי ישראל" יש מעמד לתקן, תקנה מחייבת ברמה של דין. או להסכים לתקנה של כל הציבור, שאם אינם מסכימים זה מגרע את הדין?
הר' שנרב מביא מכאן ראיה שבזמן הגר"ח מבריסק עוד לא נהגה מסורת זו לא לפסוק בלי קבלת פשרה http://amhasefer.wordpress.com/סורגים כתב:במוסף כל שהוא בשבת קודש הביאו בהרחבה שלא ניתן לאכוף פשרה על הצדדים – ומאז חיפשתי בכמה וכמה מקומות וכולם מתנבאים פה אחד שניתן לאכוף פשרה על הצדדים ראו בשו"ת ציץ אליעזר ובשו"ת יביע אומר. האם מישהו יודע להפנות אותו לפוסק שכתב שלא ניתן לאכוף פשרה על בעלי דינים.
טוב כתב:אבי קלמן מוסר את ההודעה הבאה
ב"ה
מידידי אבי קלמן
לאחר שהדיון דעך זמן מה, אבקש להסיט את האשכול לצד נוסף של הדיון. נ.ש. הציג כמה בעיות בהשלטת הסדר והיושר הציבורי ע"י דין תורה, ובכללן: (א) פטור גרמא, (ב) שיטות פסיקה (קים לי), (ג) אי-התעדכנות במצבים משתנים (תקנות וכד').
מצ"ב שיכתוב שיעור של הגאון הנודע רבי אשר וייס שליט"א (מאתר 'קול הלשון'), העוסק ממש בפתרון לבעיות אלו. אשמח להציג את הדברים בפני הקוראים (הציבור יכול להוריד את השיעור באתר הנ"ל, ולבדוק את אמינות השיכתוב). כמו כן, צירפתי את הסימן האחרון בשו"ת מנחת אשר ח"א (באדיבות תוכנת 'אוצר החכמה', שאני נעזר בה מאד, ותודה רבה ליצרניה), העוסק בדיני גרמא ומבטל כיסו של חברו. תשובה זו הוזכרה בשיעור הנ"ל, וכדאי לקרוא אותה להרחיב ולהעמיק את הדברים.
אין להכחיש שלענ"ד יש בדברים חידוש עצום, ואשמח אם חברי ורבני הפורום יחוו דעתם עליו. כמו כן, כדאי להעלות פתרונות נוספים, או סניפים נוספים בכדי לבסס את פתרונות אלו, ועי"כ לחזק את הפנייה לדין תורה ולביטול הערכאות מישראל.
סורגים כתב:הרב סובל, סברתו של הגרי"ש אלישיב ז"ל היא טענה חדשה לכאו', שהיות וכך נוהגים בכל הבתי דינים לכן סירובו נחשב למסרב לדין תורה, בשונה מבעל הציץ אליעזר שטוען שלאו כמיניה לצוות על הדיינים מה לעשות, ואם יש כוח לדיינים לפשר והוא מסרב להם, הרי הוא מסרב לכוח שנתנה תורה לדיינים.
והנה עיינתי שוב במאמר הנ"ל ושם טוען הכותב שאין להם לבי"ד כל רשות לפשר כאשר ניתן לפסוק על פי השו"ע, ולדעתו, בכוח הבי"ד לפשר רק באין ברירה. ואם כנים דבריו, הסתלק לו הטענה הראשונה של בעל הציץ אליעזר שכתב, שהיות והרשות נתונה בידי הדיינים לפשר לאו כמיניה להתנות תנאים עם הבית דין, וסירובו נחשב למסרב להתדיין לפי דין תורה, שהרי התורה נתנה כוח לדיינים לפשר.
נותר לנו אן כן לברר האם יש בידי הבי"ד כוח לפשר גם שלא בדין מרומה אם לאו. ולכאו' זה עיקר הנקודה שיש לנו לברר. שהרי אם אין כוח בידי הדיינים לפשר כאשר ניתן לפסוק על פי דין תורה מדוע א"כ ייחשב כמסרב לדין, שהרי אין אנו מפשרים מכוח השטר בוררות אלא מכוח ההלכה, ונשאלת השאלה אם אכן יש לבי"ד כוח לפשר כאשר אין מדובר בדין מרומה.
מלבב כתב:סורגים כתב:הרב סובל, סברתו של הגרי"ש אלישיב ז"ל היא טענה חדשה לכאו', שהיות וכך נוהגים בכל הבתי דינים לכן סירובו נחשב למסרב לדין תורה, בשונה מבעל הציץ אליעזר שטוען שלאו כמיניה לצוות על הדיינים מה לעשות, ואם יש כוח לדיינים לפשר והוא מסרב להם, הרי הוא מסרב לכוח שנתנה תורה לדיינים.
והנה עיינתי שוב במאמר הנ"ל ושם טוען הכותב שאין להם לבי"ד כל רשות לפשר כאשר ניתן לפסוק על פי השו"ע, ולדעתו, בכוח הבי"ד לפשר רק באין ברירה. ואם כנים דבריו, הסתלק לו הטענה הראשונה של בעל הציץ אליעזר שכתב, שהיות והרשות נתונה בידי הדיינים לפשר לאו כמיניה להתנות תנאים עם הבית דין, וסירובו נחשב למסרב להתדיין לפי דין תורה, שהרי התורה נתנה כוח לדיינים לפשר.
נותר לנו אן כן לברר האם יש בידי הבי"ד כוח לפשר גם שלא בדין מרומה אם לאו. ולכאו' זה עיקר הנקודה שיש לנו לברר. שהרי אם אין כוח בידי הדיינים לפשר כאשר ניתן לפסוק על פי דין תורה מדוע א"כ ייחשב כמסרב לדין, שהרי אין אנו מפשרים מכוח השטר בוררות אלא מכוח ההלכה, ונשאלת השאלה אם אכן יש לבי"ד כוח לפשר כאשר אין מדובר בדין מרומה.
לא מובן לי סברת הרב אלישיב, הרי יש מצווה מן התורה לדון דין תורה, א"כ מה שהבתי דין מסרבים לדון דין תורה במקום שאפשר לברר הדין שלא כדין הם עושים, והרי זה כמקום שאין בי"ד, ומהיכי תיתי שבמקום שאין בי"ד אחר יכולים הבי"ד לכוף לעשות פשרה? הרי אסור מן הדין לעשות פשרה בלי הסכמות הבעלי דינים חוץ ממקום שאין הדין יכול להתברר, חוץ מזה אני חושב שאפשר למצוא בי"ד שיסכים לדון דין תורה במקום שהדין יכול להתברר.
בברכה המשולשת כתב:מלבב כתב:סורגים כתב:הרב סובל, סברתו של הגרי"ש אלישיב ז"ל היא טענה חדשה לכאו', שהיות וכך נוהגים בכל הבתי דינים לכן סירובו נחשב למסרב לדין תורה, בשונה מבעל הציץ אליעזר שטוען שלאו כמיניה לצוות על הדיינים מה לעשות, ואם יש כוח לדיינים לפשר והוא מסרב להם, הרי הוא מסרב לכוח שנתנה תורה לדיינים.
והנה עיינתי שוב במאמר הנ"ל ושם טוען הכותב שאין להם לבי"ד כל רשות לפשר כאשר ניתן לפסוק על פי השו"ע, ולדעתו, בכוח הבי"ד לפשר רק באין ברירה. ואם כנים דבריו, הסתלק לו הטענה הראשונה של בעל הציץ אליעזר שכתב, שהיות והרשות נתונה בידי הדיינים לפשר לאו כמיניה להתנות תנאים עם הבית דין, וסירובו נחשב למסרב להתדיין לפי דין תורה, שהרי התורה נתנה כוח לדיינים לפשר.
נותר לנו אן כן לברר האם יש בידי הבי"ד כוח לפשר גם שלא בדין מרומה אם לאו. ולכאו' זה עיקר הנקודה שיש לנו לברר. שהרי אם אין כוח בידי הדיינים לפשר כאשר ניתן לפסוק על פי דין תורה מדוע א"כ ייחשב כמסרב לדין, שהרי אין אנו מפשרים מכוח השטר בוררות אלא מכוח ההלכה, ונשאלת השאלה אם אכן יש לבי"ד כוח לפשר כאשר אין מדובר בדין מרומה.
לא מובן לי סברת הרב אלישיב, הרי יש מצווה מן התורה לדון דין תורה, א"כ מה שהבתי דין מסרבים לדון דין תורה במקום שאפשר לברר הדין שלא כדין הם עושים, והרי זה כמקום שאין בי"ד, ומהיכי תיתי שבמקום שאין בי"ד אחר יכולים הבי"ד לכוף לעשות פשרה? הרי אסור מן הדין לעשות פשרה בלי הסכמות הבעלי דינים חוץ ממקום שאין הדין יכול להתברר, חוץ מזה אני חושב שאפשר למצוא בי"ד שיסכים לדון דין תורה במקום שהדין יכול להתברר.
יחזור כב' לתחילת האשכול ויראה מה נקרא פשרה, וממילא יבין שאין כאן שום סתירה לבירור הדבר בדי"ת.
מלבב כתב:בברכה המשולשת כתב:מלבב כתב:סורגים כתב:הרב סובל, סברתו של הגרי"ש אלישיב ז"ל היא טענה חדשה לכאו', שהיות וכך נוהגים בכל הבתי דינים לכן סירובו נחשב למסרב לדין תורה, בשונה מבעל הציץ אליעזר שטוען שלאו כמיניה לצוות על הדיינים מה לעשות, ואם יש כוח לדיינים לפשר והוא מסרב להם, הרי הוא מסרב לכוח שנתנה תורה לדיינים.
והנה עיינתי שוב במאמר הנ"ל ושם טוען הכותב שאין להם לבי"ד כל רשות לפשר כאשר ניתן לפסוק על פי השו"ע, ולדעתו, בכוח הבי"ד לפשר רק באין ברירה. ואם כנים דבריו, הסתלק לו הטענה הראשונה של בעל הציץ אליעזר שכתב, שהיות והרשות נתונה בידי הדיינים לפשר לאו כמיניה להתנות תנאים עם הבית דין, וסירובו נחשב למסרב להתדיין לפי דין תורה, שהרי התורה נתנה כוח לדיינים לפשר.
נותר לנו אן כן לברר האם יש בידי הבי"ד כוח לפשר גם שלא בדין מרומה אם לאו. ולכאו' זה עיקר הנקודה שיש לנו לברר. שהרי אם אין כוח בידי הדיינים לפשר כאשר ניתן לפסוק על פי דין תורה מדוע א"כ ייחשב כמסרב לדין, שהרי אין אנו מפשרים מכוח השטר בוררות אלא מכוח ההלכה, ונשאלת השאלה אם אכן יש לבי"ד כוח לפשר כאשר אין מדובר בדין מרומה.
לא מובן לי סברת הרב אלישיב, הרי יש מצווה מן התורה לדון דין תורה, א"כ מה שהבתי דין מסרבים לדון דין תורה במקום שאפשר לברר הדין שלא כדין הם עושים, והרי זה כמקום שאין בי"ד, ומהיכי תיתי שבמקום שאין בי"ד אחר יכולים הבי"ד לכוף לעשות פשרה? הרי אסור מן הדין לעשות פשרה בלי הסכמות הבעלי דינים חוץ ממקום שאין הדין יכול להתברר, חוץ מזה אני חושב שאפשר למצוא בי"ד שיסכים לדון דין תורה במקום שהדין יכול להתברר.
יחזור כב' לתחילת האשכול ויראה מה נקרא פשרה, וממילא יבין שאין כאן שום סתירה לבירור הדבר בדי"ת.
למה בחרת בקצירת האומר ולא אבית לפרש, ולמה תמנע טוב מבעליו.
בברכה המשולשת כתב:מלבב כתב:בברכה המשולשת כתב:מלבב כתב:סורגים כתב:הרב סובל, סברתו של הגרי"ש אלישיב ז"ל היא טענה חדשה לכאו', שהיות וכך נוהגים בכל הבתי דינים לכן סירובו נחשב למסרב לדין תורה, בשונה מבעל הציץ אליעזר שטוען שלאו כמיניה לצוות על הדיינים מה לעשות, ואם יש כוח לדיינים לפשר והוא מסרב להם, הרי הוא מסרב לכוח שנתנה תורה לדיינים.
והנה עיינתי שוב במאמר הנ"ל ושם טוען הכותב שאין להם לבי"ד כל רשות לפשר כאשר ניתן לפסוק על פי השו"ע, ולדעתו, בכוח הבי"ד לפשר רק באין ברירה. ואם כנים דבריו, הסתלק לו הטענה הראשונה של בעל הציץ אליעזר שכתב, שהיות והרשות נתונה בידי הדיינים לפשר לאו כמיניה להתנות תנאים עם הבית דין, וסירובו נחשב למסרב להתדיין לפי דין תורה, שהרי התורה נתנה כוח לדיינים לפשר.
נותר לנו אן כן לברר האם יש בידי הבי"ד כוח לפשר גם שלא בדין מרומה אם לאו. ולכאו' זה עיקר הנקודה שיש לנו לברר. שהרי אם אין כוח בידי הדיינים לפשר כאשר ניתן לפסוק על פי דין תורה מדוע א"כ ייחשב כמסרב לדין, שהרי אין אנו מפשרים מכוח השטר בוררות אלא מכוח ההלכה, ונשאלת השאלה אם אכן יש לבי"ד כוח לפשר כאשר אין מדובר בדין מרומה.
לא מובן לי סברת הרב אלישיב, הרי יש מצווה מן התורה לדון דין תורה, א"כ מה שהבתי דין מסרבים לדון דין תורה במקום שאפשר לברר הדין שלא כדין הם עושים, והרי זה כמקום שאין בי"ד, ומהיכי תיתי שבמקום שאין בי"ד אחר יכולים הבי"ד לכוף לעשות פשרה? הרי אסור מן הדין לעשות פשרה בלי הסכמות הבעלי דינים חוץ ממקום שאין הדין יכול להתברר, חוץ מזה אני חושב שאפשר למצוא בי"ד שיסכים לדון דין תורה במקום שהדין יכול להתברר.
יחזור כב' לתחילת האשכול ויראה מה נקרא פשרה, וממילא יבין שאין כאן שום סתירה לבירור הדבר בדי"ת.
למה בחרת בקצירת האומר ולא אבית לפרש, ולמה תמנע טוב מבעליו.
מחילה וסליחה. פשוט הייתי עייף.
התכוונתי לזה
viewtopic.php?f=17&t=12662#p118206
בברכה המשולשת כתב:ד. כאן חשוב לי להדגיש שזה בכלל לא תלוי במגזרים- כל בתי הדין העוסקים במלאכת הקודש (מכל הקשת של בתי המדרש השונים) עמלים להוציא דין אמת לאמיתו, וכך גם כל העוסקים בלימוד חו"מ יישומי, ללא קשר לצבע הכפה ולמרקם שלה.
זאב ערבות כתב:בברכה המשולשת כתב:ד. כאן חשוב לי להדגיש שזה בכלל לא תלוי במגזרים- כל בתי הדין העוסקים במלאכת הקודש (מכל הקשת של בתי המדרש השונים) עמלים להוציא דין אמת לאמיתו, וכך גם כל העוסקים בלימוד חו"מ יישומי, ללא קשר לצבע הכפה ולמרקם שלה.
כיוון שהאשכול הזה התעורר לחיים אענה את חלקי לסעיף ד' בדבריו של הרב בברכה.
יתכן שמה שאתה כותב נכון בארץ (למרות שידוע לי מקרים שלא כן) אך בארה"ב המצב בבתי הדין גרוע ביותר ורוב הציבור איבד בהם אימון. נכון שלאחר כל פסק דין המפסיד הולך ומקטרג על הדיינים ובית הדין, אך זו המציאות. השאלה מדוע זה כך והתשובה הפשוטה שהאשמה היא בשטר בירורין שבעצם נותן לדיינים יד חפשית לפסוק ככל העולה על רוחם מבלי שיצטרכו לנמק את פסק דינם ומבלי לתת יכולת למפסיד בדין לערער. כאמור כך פני הדברים כאן ואיני מתמצא בהליכי הדין בבתי הדין בארץ. יש כמה בתי דין שנותנים לבעלי הדין זכות לבחור בין שטר בירורין לבין דין גמור, וכן נותנים פסק דין מנומק אך בתי הדין הממוסדים יוצאים נגדם בחורמה ומבטלים את פסקיהם שאינם לפי רוח ישראל סבא וכנגד המקובל, אך הסיבה העיקרית היא שלוקחים מהם את הביזנעס שכן דיני תורה זה עסק ריווחי ביותר כאשר כל צד צריך לשלם בממוצע 150 דולר לשעה והריווח פטור ממס ואילו בתי דין אלו או שדנים בחינם או עבור סכום סמלי שכל צד משלם עבור שכר הדיינים והסופר.
מלבב כתב:בברכה המשולשת כתב:מלבב כתב:בברכה המשולשת כתב:מלבב כתב:סורגים כתב:הרב סובל, סברתו של הגרי"ש אלישיב ז"ל היא טענה חדשה לכאו', שהיות וכך נוהגים בכל הבתי דינים לכן סירובו נחשב למסרב לדין תורה, בשונה מבעל הציץ אליעזר שטוען שלאו כמיניה לצוות על הדיינים מה לעשות, ואם יש כוח לדיינים לפשר והוא מסרב להם, הרי הוא מסרב לכוח שנתנה תורה לדיינים.
והנה עיינתי שוב במאמר הנ"ל ושם טוען הכותב שאין להם לבי"ד כל רשות לפשר כאשר ניתן לפסוק על פי השו"ע, ולדעתו, בכוח הבי"ד לפשר רק באין ברירה. ואם כנים דבריו, הסתלק לו הטענה הראשונה של בעל הציץ אליעזר שכתב, שהיות והרשות נתונה בידי הדיינים לפשר לאו כמיניה להתנות תנאים עם הבית דין, וסירובו נחשב למסרב להתדיין לפי דין תורה, שהרי התורה נתנה כוח לדיינים לפשר.
נותר לנו אן כן לברר האם יש בידי הבי"ד כוח לפשר גם שלא בדין מרומה אם לאו. ולכאו' זה עיקר הנקודה שיש לנו לברר. שהרי אם אין כוח בידי הדיינים לפשר כאשר ניתן לפסוק על פי דין תורה מדוע א"כ ייחשב כמסרב לדין, שהרי אין אנו מפשרים מכוח השטר בוררות אלא מכוח ההלכה, ונשאלת השאלה אם אכן יש לבי"ד כוח לפשר כאשר אין מדובר בדין מרומה.
לא מובן לי סברת הרב אלישיב, הרי יש מצווה מן התורה לדון דין תורה, א"כ מה שהבתי דין מסרבים לדון דין תורה במקום שאפשר לברר הדין שלא כדין הם עושים, והרי זה כמקום שאין בי"ד, ומהיכי תיתי שבמקום שאין בי"ד אחר יכולים הבי"ד לכוף לעשות פשרה? הרי אסור מן הדין לעשות פשרה בלי הסכמות הבעלי דינים חוץ ממקום שאין הדין יכול להתברר, חוץ מזה אני חושב שאפשר למצוא בי"ד שיסכים לדון דין תורה במקום שהדין יכול להתברר.
יחזור כב' לתחילת האשכול ויראה מה נקרא פשרה, וממילא יבין שאין כאן שום סתירה לבירור הדבר בדי"ת.
למה בחרת בקצירת האומר ולא אבית לפרש, ולמה תמנע טוב מבעליו.
מחילה וסליחה. פשוט הייתי עייף.
התכוונתי לזה
viewtopic.php?f=17&t=12662#p118206
עדיין לא מצאתי שם תשובה לשאלתי, אבקשך כשיחלוף עייפתך שתואיל בטובך להסביר הדברים כמיטב יכולתך.
מלבב כתב:אבל אם ההלכה אומרת שניתן לטעון קים לי ושאין לעשות פשרה בלי הסכמת הצדדים איך נבוא אנו ונבטל דין קים לי בגלל שכך נראה לנו יותר הגון, הרי כל מה שמצינו שאפשר לעשות פשרה הוא כשהדיינים לא יכולים לברר הדין, אבל אם הדין מפורש שיכול לטעון קים איך נפסק נגד הלכה מפורשות?
וגם אם נאמר שגם זה בכלל שאין הדין יכול להתברר והדין הוא כראות עיני בי"ד או המוציא מחבירו עליו הראיה או פשרה, הרי זה דין תורה ולא צריך הסכמת הצדדים וחתימה על שטרי בירורים, ולמה מחייבים הבי"ד לחתום על שטרי בירורין, וגם הם עושים הרבה יותר פשרות מזה ומה תירוץ יש לזה?
ואגב מה שכופים את הנתבע לשלם לא מובן לי איך יכולים לחייב, בשלמא אם הנתבע הסכים לפשרה מובן, אבל כפו אותו מאיזה דין יכולים לחייבו?
בברכה המשולשת כתב:זאב ערבות כתב:בברכה המשולשת כתב:ד. כאן חשוב לי להדגיש שזה בכלל לא תלוי במגזרים- כל בתי הדין העוסקים במלאכת הקודש (מכל הקשת של בתי המדרש השונים) עמלים להוציא דין אמת לאמיתו, וכך גם כל העוסקים בלימוד חו"מ יישומי, ללא קשר לצבע הכפה ולמרקם שלה.
כיוון שהאשכול הזה התעורר לחיים אענה את חלקי לסעיף ד' בדבריו של הרב בברכה.
יתכן שמה שאתה כותב נכון בארץ (למרות שידוע לי מקרים שלא כן) אך בארה"ב המצב בבתי הדין גרוע ביותר ורוב הציבור איבד בהם אימון. נכון שלאחר כל פסק דין המפסיד הולך ומקטרג על הדיינים ובית הדין, אך זו המציאות. השאלה מדוע זה כך והתשובה הפשוטה שהאשמה היא בשטר בירורין שבעצם נותן לדיינים יד חפשית לפסוק ככל העולה על רוחם מבלי שיצטרכו לנמק את פסק דינם ומבלי לתת יכולת למפסיד בדין לערער. כאמור כך פני הדברים כאן ואיני מתמצא בהליכי הדין בבתי הדין בארץ. יש כמה בתי דין שנותנים לבעלי הדין זכות לבחור בין שטר בירורין לבין דין גמור, וכן נותנים פסק דין מנומק אך בתי הדין הממוסדים יוצאים נגדם בחורמה ומבטלים את פסקיהם שאינם לפי רוח ישראל סבא וכנגד המקובל, אך הסיבה העיקרית היא שלוקחים מהם את הביזנעס שכן דיני תורה זה עסק ריווחי ביותר כאשר כל צד צריך לשלם בממוצע 150 דולר לשעה והריווח פטור ממס ואילו בתי דין אלו או שדנים בחינם או עבור סכום סמלי שכל צד משלם עבור שכר הדיינים והסופר.
מצ"ב לדוגמא בעלמא מתוך אלפים רבים של פסקי דין מנומקים של בתי דינים בארץ (אינני יודע מה המצב בזה בחו"ל)
בברכה המשולשת כתב:מלבב כתב:אבל אם ההלכה אומרת שניתן לטעון קים לי ושאין לעשות פשרה בלי הסכמת הצדדים איך נבוא אנו ונבטל דין קים לי בגלל שכך נראה לנו יותר הגון, הרי כל מה שמצינו שאפשר לעשות פשרה הוא כשהדיינים לא יכולים לברר הדין, אבל אם הדין מפורש שיכול לטעון קים איך נפסק נגד הלכה מפורשות?
וגם אם נאמר שגם זה בכלל שאין הדין יכול להתברר והדין הוא כראות עיני בי"ד או המוציא מחבירו עליו הראיה או פשרה, הרי זה דין תורה ולא צריך הסכמת הצדדים וחתימה על שטרי בירורים, ולמה מחייבים הבי"ד לחתום על שטרי בירורין, וגם הם עושים הרבה יותר פשרות מזה ומה תירוץ יש לזה?
ואגב מה שכופים את הנתבע לשלם לא מובן לי איך יכולים לחייב, בשלמא אם הנתבע הסכים לפשרה מובן, אבל כפו אותו מאיזה דין יכולים לחייבו?
א. יש מחלוקת רבות בעניין גדרי קים לי. ואם ננקוט כהתומים, אז ברוב המקרים בכל מקרה א"א לטעון קים לי. ומכיוון שלא נפסק אף פעם דלא כהתומים, אז אין שום מניעה שבית הדין יקבע בשטר הבוררים שהוא לא מחוייב בקים לי (ואם יהיה מקרה נדיר של קים לי גם אליבא דהתומים, מותר יהיה לבית הדין להתחשב בזה). ואגב, הכנס האחרון של דייני בתי הדין לממונות היה סביב הנושא הזה.
ב. השטר בוררים מועיל גם מול הערכאות, כדי שאפשר יהיה לאכוף את פסק הדין אם המפסיד יסרב לקיים אותו, ובלי שטר בוררות כדת פסק הדין איננו אכיף.
ג. אם הם בית דין קבוע מבואר שיש להם סמכות כפיה.
מלבב כתב:בברכה המשולשת כתב:מלבב כתב:אבל אם ההלכה אומרת שניתן לטעון קים לי ושאין לעשות פשרה בלי הסכמת הצדדים איך נבוא אנו ונבטל דין קים לי בגלל שכך נראה לנו יותר הגון, הרי כל מה שמצינו שאפשר לעשות פשרה הוא כשהדיינים לא יכולים לברר הדין, אבל אם הדין מפורש שיכול לטעון קים איך נפסק נגד הלכה מפורשות?
וגם אם נאמר שגם זה בכלל שאין הדין יכול להתברר והדין הוא כראות עיני בי"ד או המוציא מחבירו עליו הראיה או פשרה, הרי זה דין תורה ולא צריך הסכמת הצדדים וחתימה על שטרי בירורים, ולמה מחייבים הבי"ד לחתום על שטרי בירורין, וגם הם עושים הרבה יותר פשרות מזה ומה תירוץ יש לזה?
ואגב מה שכופים את הנתבע לשלם לא מובן לי איך יכולים לחייב, בשלמא אם הנתבע הסכים לפשרה מובן, אבל כפו אותו מאיזה דין יכולים לחייבו?
א. יש מחלוקת רבות בעניין גדרי קים לי. ואם ננקוט כהתומים, אז ברוב המקרים בכל מקרה א"א לטעון קים לי. ומכיוון שלא נפסק אף פעם דלא כהתומים, אז אין שום מניעה שבית הדין יקבע בשטר הבוררים שהוא לא מחוייב בקים לי (ואם יהיה מקרה נדיר של קים לי גם אליבא דהתומים, מותר יהיה לבית הדין להתחשב בזה). ואגב, הכנס האחרון של דייני בתי הדין לממונות היה סביב הנושא הזה.
ב. השטר בוררים מועיל גם מול הערכאות, כדי שאפשר יהיה לאכוף את פסק הדין אם המפסיד יסרב לקיים אותו, ובלי שטר בוררות כדת פסק הדין איננו אכיף.
ג. אם הם בית דין קבוע מבואר שיש להם סמכות כפיה.
א. מהיכי תיתי להכריע כדעת יחיד נגד שאר פוסקים להוציא ממון.
ב. מהיכי תיתי שיש לנו רשות לכוף בע"ד לעשות השתדלות שנוכל לכוף אותו לקיים הפסק עוד לפני הפסקה.
וגם א"כ הרי בשטרי ברורים יש הרבה יותר מאשר לא לטעון קים לי.
ג. כמדומה שזה רק לפי פירוש אחד בפוסקים, וגם זה רק בבי"ד שבני העיר המחום עליהם, אחרת לא מובן איך זה מועיל.
מלבב כתב:א. גם אם זה לא דעת יחיד איך אפשר להוציא ממון במקום שלא הוכרע הדין.
ב מי שחייב ולא רוצה לקיים חיובו יכולים לכופו, אבל איך אפשר לכוף מישהו שעדיין לא ברור שחייב, למה הדבר דומה לחייב כל בני העיר שישבעו שאם יגיעו מצב שבי"ד יחייבו אותם שיקיימו הפסק.
וגם הרי בשטר כותבים כל הפשרות ואפילו טעות.
ג. מי כתב כן חוץ מהנתיבות, ואיך זה יכול להיות בלא המחום, וגם יכול הבע"ד לטעון קים לי כהחזו"א והאגרות משה שלא מקרי בי"ד קבוע רק כשקיבלו עליהם כל בני העיר.
בברכה המשולשת כתב:מלבב כתב:א. גם אם זה לא דעת יחיד איך אפשר להוציא ממון במקום שלא הוכרע הדין.
ב מי שחייב ולא רוצה לקיים חיובו יכולים לכופו, אבל איך אפשר לכוף מישהו שעדיין לא ברור שחייב, למה הדבר דומה לחייב כל בני העיר שישבעו שאם יגיעו מצב שבי"ד יחייבו אותם שיקיימו הפסק.
וגם הרי בשטר כותבים כל הפשרות ואפילו טעות.
ג. מי כתב כן חוץ מהנתיבות, ואיך זה יכול להיות בלא המחום, וגם יכול הבע"ד לטעון קים לי כהחזו"א והאגרות משה שלא מקרי בי"ד קבוע רק כשקיבלו עליהם כל בני העיר.
א. לא הבנתי. הרי בית הדין מצווים שלא יישאר הדין חלוק (תשובת הרא"ש). ואחרת כמעט בטלה האפשרות להוציא ממון בכלל, ובטלה תורה מישראל וילכו לערכאות רח"ל.
ב. גם את זה לא הבנתי. כל אדם חייב לציית לבית הדין, וכל אדם חייב לאפשר שניתן יהיה לאכוף את פסק הדין, לכשיינתן. אחרת, אין הרבה משמעות לפסק הדין. (ומה שכותבים בחלק משטרי הבוררות "ואפילו טעות" הוא למנוע כל טענה נגד פסק הדין).
ג. יעויין במאמרו של הרה"ג נתן חי שליט"א על גדרי בית דין קבוע (למיטב זכרוני הובא באחד מהאשכולות)
מלבב כתב:בברכה המשולשת כתב:מלבב כתב:א. גם אם זה לא דעת יחיד איך אפשר להוציא ממון במקום שלא הוכרע הדין.
ב מי שחייב ולא רוצה לקיים חיובו יכולים לכופו, אבל איך אפשר לכוף מישהו שעדיין לא ברור שחייב, למה הדבר דומה לחייב כל בני העיר שישבעו שאם יגיעו מצב שבי"ד יחייבו אותם שיקיימו הפסק.
וגם הרי בשטר כותבים כל הפשרות ואפילו טעות.
ג. מי כתב כן חוץ מהנתיבות, ואיך זה יכול להיות בלא המחום, וגם יכול הבע"ד לטעון קים לי כהחזו"א והאגרות משה שלא מקרי בי"ד קבוע רק כשקיבלו עליהם כל בני העיר.
א. לא הבנתי. הרי בית הדין מצווים שלא יישאר הדין חלוק (תשובת הרא"ש). ואחרת כמעט בטלה האפשרות להוציא ממון בכלל, ובטלה תורה מישראל וילכו לערכאות רח"ל.
ב. גם את זה לא הבנתי. כל אדם חייב לציית לבית הדין, וכל אדם חייב לאפשר שניתן יהיה לאכוף את פסק הדין, לכשיינתן. אחרת, אין הרבה משמעות לפסק הדין. (ומה שכותבים בחלק משטרי הבוררות "ואפילו טעות" הוא למנוע כל טענה נגד פסק הדין).
ג. יעויין במאמרו של הרה"ג נתן חי שליט"א על גדרי בית דין קבוע (למיטב זכרוני הובא באחד מהאשכולות)
א. לא עלי תלונתך רק על הסוברים שאפשר לטעון קים לי, ועוד וכי בכל דבר יש מחלוקת.
ב. מניין שכל אדם חייב לפני שנתחייב להשתדל שבי"ד יכלו לאכוף את הפסק דין לכשיתחייב? ויש משמעות לפס"ד כמו שבי"ד יכול לאלץ את הבע"ד לבא לבי"ד לפני שחתם על שטר בוררת.
ועיקר טענתי על שכופים לכל מיני פשרות שעל זה אין שום הסבר, ובפרט לטעות לזה וודאי אין להם רשות, ולא בגלל שהם רוצים למנוע טענות על הפסק מותר להם לכוף מה שלא ניתן להם ע"פ דין, הרי מין הדין בי"ד שטעה בדבר משנה אין הבע"ד חייב לשמוע להם, גם אם הבי"ד חושבים שלא טעו, רק יש להם רשות לכוף לפי דעתם שלא טעו, אבל אין להם רשות לחייב מראש לקבל גם טעות.
אוהב עמו כתב:בדידי הוי עובדא שביקשני אדם ממשפחתי לנסח לו מכתב עבור הבי"ד של הגר"נ קרליץ ישלח ה' דברו וירפאהו, בו הוא מביע את רצונו לבוא לפניהם רק אם ידונו אותו על פי דין תורה, מזכירות בית הדין איימה שיהיה אפשר להוציא על הנתבע כתב סירוב, אולם חזרתי בדבריי על טענה, ונשתקע הדבר, ומאז לא נשמע מהם דבר.
אני חוכך בדעתי שאולי אין מגלין דבר זה אלא לצנועין
בברכה המשולשת כתב:מלבב כתב:בברכה המשולשת כתב:מלבב כתב:א. גם אם זה לא דעת יחיד איך אפשר להוציא ממון במקום שלא הוכרע הדין.
ב מי שחייב ולא רוצה לקיים חיובו יכולים לכופו, אבל איך אפשר לכוף מישהו שעדיין לא ברור שחייב, למה הדבר דומה לחייב כל בני העיר שישבעו שאם יגיעו מצב שבי"ד יחייבו אותם שיקיימו הפסק.
וגם הרי בשטר כותבים כל הפשרות ואפילו טעות.
ג. מי כתב כן חוץ מהנתיבות, ואיך זה יכול להיות בלא המחום, וגם יכול הבע"ד לטעון קים לי כהחזו"א והאגרות משה שלא מקרי בי"ד קבוע רק כשקיבלו עליהם כל בני העיר.
א. לא הבנתי. הרי בית הדין מצווים שלא יישאר הדין חלוק (תשובת הרא"ש). ואחרת כמעט בטלה האפשרות להוציא ממון בכלל, ובטלה תורה מישראל וילכו לערכאות רח"ל.
ב. גם את זה לא הבנתי. כל אדם חייב לציית לבית הדין, וכל אדם חייב לאפשר שניתן יהיה לאכוף את פסק הדין, לכשיינתן. אחרת, אין הרבה משמעות לפסק הדין. (ומה שכותבים בחלק משטרי הבוררות "ואפילו טעות" הוא למנוע כל טענה נגד פסק הדין).
ג. יעויין במאמרו של הרה"ג נתן חי שליט"א על גדרי בית דין קבוע (למיטב זכרוני הובא באחד מהאשכולות)
א. לא עלי תלונתך רק על הסוברים שאפשר לטעון קים לי, ועוד וכי בכל דבר יש מחלוקת.
ב. מניין שכל אדם חייב לפני שנתחייב להשתדל שבי"ד יכלו לאכוף את הפסק דין לכשיתחייב? ויש משמעות לפס"ד כמו שבי"ד יכול לאלץ את הבע"ד לבא לבי"ד לפני שחתם על שטר בוררת.
ועיקר טענתי על שכופים לכל מיני פשרות שעל זה אין שום הסבר, ובפרט לטעות לזה וודאי אין להם רשות, ולא בגלל שהם רוצים למנוע טענות על הפסק מותר להם לכוף מה שלא ניתן להם ע"פ דין, הרי מין הדין בי"ד שטעה בדבר משנה אין הבע"ד חייב לשמוע להם, גם אם הבי"ד חושבים שלא טעו, רק יש להם רשות לכוף לפי דעתם שלא טעו, אבל אין להם רשות לחייב מראש לקבל גם טעות.
א. אין כאן תלונה. יש כאן תיאור מציאות.
ב. כי כל יהודי מצווה שיתקיים דין תורה בעולם.
ולגבי טעות או פשרה תמוהה, אינני מכיר אף בית דין הנוהג כן.
מלבב כתב:בברכה המשולשת כתב:מלבב כתב:בברכה המשולשת כתב:מלבב כתב:א. גם אם זה לא דעת יחיד איך אפשר להוציא ממון במקום שלא הוכרע הדין.
ב מי שחייב ולא רוצה לקיים חיובו יכולים לכופו, אבל איך אפשר לכוף מישהו שעדיין לא ברור שחייב, למה הדבר דומה לחייב כל בני העיר שישבעו שאם יגיעו מצב שבי"ד יחייבו אותם שיקיימו הפסק.
וגם הרי בשטר כותבים כל הפשרות ואפילו טעות.
ג. מי כתב כן חוץ מהנתיבות, ואיך זה יכול להיות בלא המחום, וגם יכול הבע"ד לטעון קים לי כהחזו"א והאגרות משה שלא מקרי בי"ד קבוע רק כשקיבלו עליהם כל בני העיר.
א. לא הבנתי. הרי בית הדין מצווים שלא יישאר הדין חלוק (תשובת הרא"ש). ואחרת כמעט בטלה האפשרות להוציא ממון בכלל, ובטלה תורה מישראל וילכו לערכאות רח"ל.
ב. גם את זה לא הבנתי. כל אדם חייב לציית לבית הדין, וכל אדם חייב לאפשר שניתן יהיה לאכוף את פסק הדין, לכשיינתן. אחרת, אין הרבה משמעות לפסק הדין. (ומה שכותבים בחלק משטרי הבוררות "ואפילו טעות" הוא למנוע כל טענה נגד פסק הדין).
ג. יעויין במאמרו של הרה"ג נתן חי שליט"א על גדרי בית דין קבוע (למיטב זכרוני הובא באחד מהאשכולות)
א. לא עלי תלונתך רק על הסוברים שאפשר לטעון קים לי, ועוד וכי בכל דבר יש מחלוקת.
ב. מניין שכל אדם חייב לפני שנתחייב להשתדל שבי"ד יכלו לאכוף את הפסק דין לכשיתחייב? ויש משמעות לפס"ד כמו שבי"ד יכול לאלץ את הבע"ד לבא לבי"ד לפני שחתם על שטר בוררת.
ועיקר טענתי על שכופים לכל מיני פשרות שעל זה אין שום הסבר, ובפרט לטעות לזה וודאי אין להם רשות, ולא בגלל שהם רוצים למנוע טענות על הפסק מותר להם לכוף מה שלא ניתן להם ע"פ דין, הרי מין הדין בי"ד שטעה בדבר משנה אין הבע"ד חייב לשמוע להם, גם אם הבי"ד חושבים שלא טעו, רק יש להם רשות לכוף לפי דעתם שלא טעו, אבל אין להם רשות לחייב מראש לקבל גם טעות.
א. אין כאן תלונה. יש כאן תיאור מציאות.
ב. כי כל יהודי מצווה שיתקיים דין תורה בעולם.
ולגבי טעות או פשרה תמוהה, אינני מכיר אף בית דין הנוהג כן.
מה יעשו הבי"ד אם מישהו יטען שהוא מוכן לחתום רק על פשרה במקום שיש פוסקים שאין לטעון קים לי?
ואם לא ירצה לחתום על טעות?
בברכה המשולשת כתב:מלבב כתב:בברכה המשולשת כתב:מלבב כתב:בברכה המשולשת כתב:מלבב כתב:א. גם אם זה לא דעת יחיד איך אפשר להוציא ממון במקום שלא הוכרע הדין.
ב מי שחייב ולא רוצה לקיים חיובו יכולים לכופו, אבל איך אפשר לכוף מישהו שעדיין לא ברור שחייב, למה הדבר דומה לחייב כל בני העיר שישבעו שאם יגיעו מצב שבי"ד יחייבו אותם שיקיימו הפסק.
וגם הרי בשטר כותבים כל הפשרות ואפילו טעות.
ג. מי כתב כן חוץ מהנתיבות, ואיך זה יכול להיות בלא המחום, וגם יכול הבע"ד לטעון קים לי כהחזו"א והאגרות משה שלא מקרי בי"ד קבוע רק כשקיבלו עליהם כל בני העיר.
א. לא הבנתי. הרי בית הדין מצווים שלא יישאר הדין חלוק (תשובת הרא"ש). ואחרת כמעט בטלה האפשרות להוציא ממון בכלל, ובטלה תורה מישראל וילכו לערכאות רח"ל.
ב. גם את זה לא הבנתי. כל אדם חייב לציית לבית הדין, וכל אדם חייב לאפשר שניתן יהיה לאכוף את פסק הדין, לכשיינתן. אחרת, אין הרבה משמעות לפסק הדין. (ומה שכותבים בחלק משטרי הבוררות "ואפילו טעות" הוא למנוע כל טענה נגד פסק הדין).
ג. יעויין במאמרו של הרה"ג נתן חי שליט"א על גדרי בית דין קבוע (למיטב זכרוני הובא באחד מהאשכולות)
א. לא עלי תלונתך רק על הסוברים שאפשר לטעון קים לי, ועוד וכי בכל דבר יש מחלוקת.
ב. מניין שכל אדם חייב לפני שנתחייב להשתדל שבי"ד יכלו לאכוף את הפסק דין לכשיתחייב? ויש משמעות לפס"ד כמו שבי"ד יכול לאלץ את הבע"ד לבא לבי"ד לפני שחתם על שטר בוררת.
ועיקר טענתי על שכופים לכל מיני פשרות שעל זה אין שום הסבר, ובפרט לטעות לזה וודאי אין להם רשות, ולא בגלל שהם רוצים למנוע טענות על הפסק מותר להם לכוף מה שלא ניתן להם ע"פ דין, הרי מין הדין בי"ד שטעה בדבר משנה אין הבע"ד חייב לשמוע להם, גם אם הבי"ד חושבים שלא טעו, רק יש להם רשות לכוף לפי דעתם שלא טעו, אבל אין להם רשות לחייב מראש לקבל גם טעות.
א. אין כאן תלונה. יש כאן תיאור מציאות.
ב. כי כל יהודי מצווה שיתקיים דין תורה בעולם.
ולגבי טעות או פשרה תמוהה, אינני מכיר אף בית דין הנוהג כן.
מה יעשו הבי"ד אם מישהו יטען שהוא מוכן לחתום רק על פשרה במקום שיש פוסקים שאין לטעון קים לי?
ואם לא ירצה לחתום על טעות?
לא הבנתי את השאלה הראשונה.
אם לא יסכים לחתום על טעות, אני מכיר בתי דינים שיסכימו להוריד את זה משטר הבוררות.
מלבב כתב:בברכה המשולשת כתב:מלבב כתב:בברכה המשולשת כתב:מלבב כתב:בברכה המשולשת כתב:מלבב כתב:א. גם אם זה לא דעת יחיד איך אפשר להוציא ממון במקום שלא הוכרע הדין.
ב מי שחייב ולא רוצה לקיים חיובו יכולים לכופו, אבל איך אפשר לכוף מישהו שעדיין לא ברור שחייב, למה הדבר דומה לחייב כל בני העיר שישבעו שאם יגיעו מצב שבי"ד יחייבו אותם שיקיימו הפסק.
וגם הרי בשטר כותבים כל הפשרות ואפילו טעות.
ג. מי כתב כן חוץ מהנתיבות, ואיך זה יכול להיות בלא המחום, וגם יכול הבע"ד לטעון קים לי כהחזו"א והאגרות משה שלא מקרי בי"ד קבוע רק כשקיבלו עליהם כל בני העיר.
א. לא הבנתי. הרי בית הדין מצווים שלא יישאר הדין חלוק (תשובת הרא"ש). ואחרת כמעט בטלה האפשרות להוציא ממון בכלל, ובטלה תורה מישראל וילכו לערכאות רח"ל.
ב. גם את זה לא הבנתי. כל אדם חייב לציית לבית הדין, וכל אדם חייב לאפשר שניתן יהיה לאכוף את פסק הדין, לכשיינתן. אחרת, אין הרבה משמעות לפסק הדין. (ומה שכותבים בחלק משטרי הבוררות "ואפילו טעות" הוא למנוע כל טענה נגד פסק הדין).
ג. יעויין במאמרו של הרה"ג נתן חי שליט"א על גדרי בית דין קבוע (למיטב זכרוני הובא באחד מהאשכולות)
א. לא עלי תלונתך רק על הסוברים שאפשר לטעון קים לי, ועוד וכי בכל דבר יש מחלוקת.
ב. מניין שכל אדם חייב לפני שנתחייב להשתדל שבי"ד יכלו לאכוף את הפסק דין לכשיתחייב? ויש משמעות לפס"ד כמו שבי"ד יכול לאלץ את הבע"ד לבא לבי"ד לפני שחתם על שטר בוררת.
ועיקר טענתי על שכופים לכל מיני פשרות שעל זה אין שום הסבר, ובפרט לטעות לזה וודאי אין להם רשות, ולא בגלל שהם רוצים למנוע טענות על הפסק מותר להם לכוף מה שלא ניתן להם ע"פ דין, הרי מין הדין בי"ד שטעה בדבר משנה אין הבע"ד חייב לשמוע להם, גם אם הבי"ד חושבים שלא טעו, רק יש להם רשות לכוף לפי דעתם שלא טעו, אבל אין להם רשות לחייב מראש לקבל גם טעות.
א. אין כאן תלונה. יש כאן תיאור מציאות.
ב. כי כל יהודי מצווה שיתקיים דין תורה בעולם.
ולגבי טעות או פשרה תמוהה, אינני מכיר אף בית דין הנוהג כן.
מה יעשו הבי"ד אם מישהו יטען שהוא מוכן לחתום רק על פשרה במקום שיש פוסקים שאין לטעון קים לי?
ואם לא ירצה לחתום על טעות?
לא הבנתי את השאלה הראשונה.
אם לא יסכים לחתום על טעות, אני מכיר בתי דינים שיסכימו להוריד את זה משטר הבוררות.
אם בע״ד לא יסכים לשום פשרה רק במקום שבאמת אין הדין יכול להתברר, או למנוע טענת קים לי במקום שיש על מי לסמוך שאין לטעון קים לי, האם בי״ד יקבל זאת?
מלבב כתב:בברכה המשולשת כתב:מלבב כתב:בברכה המשולשת כתב:מלבב כתב:בברכה המשולשת כתב:מלבב כתב:א. גם אם זה לא דעת יחיד איך אפשר להוציא ממון במקום שלא הוכרע הדין.
ב מי שחייב ולא רוצה לקיים חיובו יכולים לכופו, אבל איך אפשר לכוף מישהו שעדיין לא ברור שחייב, למה הדבר דומה לחייב כל בני העיר שישבעו שאם יגיעו מצב שבי"ד יחייבו אותם שיקיימו הפסק.
וגם הרי בשטר כותבים כל הפשרות ואפילו טעות.
ג. מי כתב כן חוץ מהנתיבות, ואיך זה יכול להיות בלא המחום, וגם יכול הבע"ד לטעון קים לי כהחזו"א והאגרות משה שלא מקרי בי"ד קבוע רק כשקיבלו עליהם כל בני העיר.
א. לא הבנתי. הרי בית הדין מצווים שלא יישאר הדין חלוק (תשובת הרא"ש). ואחרת כמעט בטלה האפשרות להוציא ממון בכלל, ובטלה תורה מישראל וילכו לערכאות רח"ל.
ב. גם את זה לא הבנתי. כל אדם חייב לציית לבית הדין, וכל אדם חייב לאפשר שניתן יהיה לאכוף את פסק הדין, לכשיינתן. אחרת, אין הרבה משמעות לפסק הדין. (ומה שכותבים בחלק משטרי הבוררות "ואפילו טעות" הוא למנוע כל טענה נגד פסק הדין).
ג. יעויין במאמרו של הרה"ג נתן חי שליט"א על גדרי בית דין קבוע (למיטב זכרוני הובא באחד מהאשכולות)
א. לא עלי תלונתך רק על הסוברים שאפשר לטעון קים לי, ועוד וכי בכל דבר יש מחלוקת.
ב. מניין שכל אדם חייב לפני שנתחייב להשתדל שבי"ד יכלו לאכוף את הפסק דין לכשיתחייב? ויש משמעות לפס"ד כמו שבי"ד יכול לאלץ את הבע"ד לבא לבי"ד לפני שחתם על שטר בוררת.
ועיקר טענתי על שכופים לכל מיני פשרות שעל זה אין שום הסבר, ובפרט לטעות לזה וודאי אין להם רשות, ולא בגלל שהם רוצים למנוע טענות על הפסק מותר להם לכוף מה שלא ניתן להם ע"פ דין, הרי מין הדין בי"ד שטעה בדבר משנה אין הבע"ד חייב לשמוע להם, גם אם הבי"ד חושבים שלא טעו, רק יש להם רשות לכוף לפי דעתם שלא טעו, אבל אין להם רשות לחייב מראש לקבל גם טעות.
א. אין כאן תלונה. יש כאן תיאור מציאות.
ב. כי כל יהודי מצווה שיתקיים דין תורה בעולם.
ולגבי טעות או פשרה תמוהה, אינני מכיר אף בית דין הנוהג כן.
מה יעשו הבי"ד אם מישהו יטען שהוא מוכן לחתום רק על פשרה במקום שיש פוסקים שאין לטעון קים לי?
ואם לא ירצה לחתום על טעות?
לא הבנתי את השאלה הראשונה.
אם לא יסכים לחתום על טעות, אני מכיר בתי דינים שיסכימו להוריד את זה משטר הבוררות.
אם בע״ד לא יסכים לשום פשרה רק במקום שבאמת אין הדין יכול להתברר, או למנוע טענת קים לי במקום שיש על מי לסמוך שאין לטעון קים לי, האם בי״ד יקבל זאת?
מלבב כתב:בברכה המשולשת כתב:מלבב כתב:בברכה המשולשת כתב:מלבב כתב:בברכה המשולשת כתב:מלבב כתב:א. גם אם זה לא דעת יחיד איך אפשר להוציא ממון במקום שלא הוכרע הדין.
ב מי שחייב ולא רוצה לקיים חיובו יכולים לכופו, אבל איך אפשר לכוף מישהו שעדיין לא ברור שחייב, למה הדבר דומה לחייב כל בני העיר שישבעו שאם יגיעו מצב שבי"ד יחייבו אותם שיקיימו הפסק.
וגם הרי בשטר כותבים כל הפשרות ואפילו טעות.
ג. מי כתב כן חוץ מהנתיבות, ואיך זה יכול להיות בלא המחום, וגם יכול הבע"ד לטעון קים לי כהחזו"א והאגרות משה שלא מקרי בי"ד קבוע רק כשקיבלו עליהם כל בני העיר.
א. לא הבנתי. הרי בית הדין מצווים שלא יישאר הדין חלוק (תשובת הרא"ש). ואחרת כמעט בטלה האפשרות להוציא ממון בכלל, ובטלה תורה מישראל וילכו לערכאות רח"ל.
ב. גם את זה לא הבנתי. כל אדם חייב לציית לבית הדין, וכל אדם חייב לאפשר שניתן יהיה לאכוף את פסק הדין, לכשיינתן. אחרת, אין הרבה משמעות לפסק הדין. (ומה שכותבים בחלק משטרי הבוררות "ואפילו טעות" הוא למנוע כל טענה נגד פסק הדין).
ג. יעויין במאמרו של הרה"ג נתן חי שליט"א על גדרי בית דין קבוע (למיטב זכרוני הובא באחד מהאשכולות)
א. לא עלי תלונתך רק על הסוברים שאפשר לטעון קים לי, ועוד וכי בכל דבר יש מחלוקת.
ב. מניין שכל אדם חייב לפני שנתחייב להשתדל שבי"ד יכלו לאכוף את הפסק דין לכשיתחייב? ויש משמעות לפס"ד כמו שבי"ד יכול לאלץ את הבע"ד לבא לבי"ד לפני שחתם על שטר בוררת.
ועיקר טענתי על שכופים לכל מיני פשרות שעל זה אין שום הסבר, ובפרט לטעות לזה וודאי אין להם רשות, ולא בגלל שהם רוצים למנוע טענות על הפסק מותר להם לכוף מה שלא ניתן להם ע"פ דין, הרי מין הדין בי"ד שטעה בדבר משנה אין הבע"ד חייב לשמוע להם, גם אם הבי"ד חושבים שלא טעו, רק יש להם רשות לכוף לפי דעתם שלא טעו, אבל אין להם רשות לחייב מראש לקבל גם טעות.
א. אין כאן תלונה. יש כאן תיאור מציאות.
ב. כי כל יהודי מצווה שיתקיים דין תורה בעולם.
ולגבי טעות או פשרה תמוהה, אינני מכיר אף בית דין הנוהג כן.
מה יעשו הבי"ד אם מישהו יטען שהוא מוכן לחתום רק על פשרה במקום שיש פוסקים שאין לטעון קים לי?
ואם לא ירצה לחתום על טעות?
לא הבנתי את השאלה הראשונה.
אם לא יסכים לחתום על טעות, אני מכיר בתי דינים שיסכימו להוריד את זה משטר הבוררות.
אם בע״ד לא יסכים לשום פשרה רק במקום שבאמת אין הדין יכול להתברר, או למנוע טענת קים לי במקום שיש על מי לסמוך שאין לטעון קים לי, האם בי״ד יקבל זאת?
משתמשים הגולשים בפורום זה: אין משתמשים רשומים ו־ 249 אורחים