עקביה כתב:בירושלמי (תענית ג א, הובא ונדון לעיל) כתוב: ר' בעא מישרי שמיטתא.
ופירש קרבן העדה שם: ר'. רצה להתיר לעשות מלאכה בשביעית דסבירא ליה שביעית בזמן הזה דרבנן דאין שביעית נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג ואין יובל נוהג אלא בזמן שכל יושביה עליה ולפיכך רצה להקל מפני צורך העניים:
השאלה היא כיצד יכול רבי להתיר מה שתקנו הקדמונים, כשאלת הגמ' (ע"ז לו.) על היתר אחר של רבי: אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו אלא אם כן גדול הימנו בחכמה ובמנין.
שמא אפ"ל שמעולם לא ישב בי"ד ותיקן לשמור שמיטה, אלא מה שקרה הוא שכאשר גלו עשרת השבטים בימי חזקיהו מלך יהודה ובטל חיוב שמיטה מדאורייתא, המשיכו ביהודה לשמור שמיטה כפי שעשו עד כה (אולי משום שקיוו לשיבת כל יושביה, כמו תקנות ריב"ז משום 'מהרה יבנה המקדש'), וכך גם אחרי חזקיהו, עד הגלות האחרונה. וכיון שהם נהגו כך כדבר המובן מאליו, גם לעולי בבל היה חשוב לשמור על כך, ולכן התייחסו לזה כאל חובה מדרבנן, והשאירו הרבה כרכים שלא כבשום כדי שיוכלו לסמוך עליהם עניים בשביעית (חולין ז.).
ומשום כך יש בכוחו של רבי יהודה הנשיא להתיר את השמיטה מפני צורך עניים, ואי"ז מבטל דברי בי"ד חברו.
הקושיא לדעת הרמבם שתו"מ היו דרבנן בבית שני ואם כן התקנה קדומה ואיך סבר לבטלה?
ואם"ל שסבר רבי לומר שתיקנו רק כשהארץ בידי ישראל, או רק בזמן הבית.
עוד אפשר לומר שהתקנה היתה כי ראו את התיישבותם כתחילת המצב של כל יושביה עליה, ולכן רבי סבר להתיר