דברים שט"ב חמור מיוכ"פ:
א. כמובן, כל ההלכות שנובעות מצד "אבלות" ולא "עינוי", כאיסור ת"ת וישיבה על כסא.
ב. "קלי צום", שי"א שמותר ביוכ"פ מצד הגדרתו כ"שביתת העשור", ואסור בט"ב מצד שהגדרתו "עינוי".
ג. שיטת הלבוש להחמיר ברחיצת פנים לאיסטניס בט"ב, בגלל שכך ראוי שתהא דעתו עגומה בט"ב.
לבוש אורח חיים סימן תקנד סעיף יא:
"ולאחר שנגב ידיו ועדיין הן לחות קצת, מותר לו להעבירם על עיניו, ואם היה לפלוף על גבי עיניו ודרכו לרחצו במים, רוחץ להדיא ומעביר הלפלוף ואינו חושש, דהוי ליה כצואה וטיט שרוחץ כדרכו ואינו חושש, ואפילו מי שאין דרכו לרוחצם בכל יום, אלא שרוצה עתה להעביר הלכלוך וחבלי שינה מעל עיניו, או שרוצה לצנן ולקרר את עצמו, מותר לו לשרות מפה במים בערב ט' באב ולהוציאה מן המים מבעוד יום והיא מתנגבת והולכת, ובלילה מקנח בה פניו ידיו ורגליו כדי להצטנן, ולמחר מעבירה על גבי עיניו להעביר הלכלוך, כיון שהיא כמעט נגובה.
הרוצה לקנח פניו משום איסטניסותו שאין דעתו מיושבת עליו עד שיקנח במים, נראה דבט' באב אסור, אף על גב דביום כיפור מותר, דשאני יום כיפור דצריך ישוב הדעת לתפילות, אבל בט' באב מה בכך שלא תהא דעתו מיושבת עליו, אדרבה כן ראוי להיות שתהא דעתו עגומה בט' באב, אם לא שדעתו לשמים משום תפילת שחרית שיתפלל בט' באב שתהא דעתו מיושבת עליו באותה תפלה ורחמנא לבא בעי, וטוב להחמיר, נ"ל":