בראותי כי אין אנשים, השתדלתי להיות איש, ולצנן את האמבטיה הרותחת ברתיחת צורבי מרבנן ובאש מלחמתה של תורה.
בענין שבירת הלוחות מצינו שני דרכים שונים בדברי התלמודים, וכמו שיתבאר במאמר שלפנינו בס"ד.
בגמ' נדרים לח,א: א"ר יוחנן, אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על גיבור...וכולן ממשה...אלא מן הדין קרא דכתיב ואתפוש בשני הלוחות ואשליכם מעל שתי ידי ואשברם. ופירשו בתוס' שם: דהיינו דעביין ג' כמו דמייתי בסמוך, והוצרך לחבטן בקרקע בכח גדול.
והנה בירושלמי תענית ד,ה איתא: א"ר יוחנן בשם ר' יוסי בר אביי, הלוחות היו מבקשים לפרוח והיה משה תופשן דכתיב ואתפוש בשני הלוחות.
וכבר עמד ב'תורה תמימה', דודאי אין דברי הירושלמי הללו עולים בקנה אחד עם דברי הגמ' נדרים הנז', דהרי לפי משנ"ת לעיל תכלית התפישה בשני ידיו היה כדי להשליכן בכח גדול, ואילו לדברי הירושלמי התפישה היא ע"מ שלא יפרחו הלוחות. (ולפי"ז בע"כ דבירושלמי אין זו דעת ר' יוחנן גופיה, ורק משמיה דריב"א אמרה).
ונראה להוסיף עוד, דאם הגמ' בנדרים היה ס"ל באמת כדברי הירושלמי ה"מ להוכיח שמשה היה גיבור מצד עצם אחיזת תפישתו בלוחות, שהרי הלוחות מצד עצמן היו כבדין עד מאוד כמבואר בתוס', ואם לא האותיות שהחזיקו את הלוחות בדרך נס, בהכרח שמשה היה גבור שיכול היה לתפשן, וראה אוה"ח הק'.
ובאמת יעויין בגמ' פסחים פז,ב: א"ר אלכסנדרי, כתב הלוחות חזרו למטעתן דכתיב ואשברם לעיניכם, ותניא לוחות שברו ואותיות פרחו. משמע דלא כירושלמי, אלא דהאותיות פרחו רק לאחר השבירה.
אמנם באמת נראה דשורשי המחלוקת נעוצים ביסוד ענין השבירה, דהנה רבינו בחיי בפר' כי תשא כתב לתמוה על משה עבד ה' נאמן ביתו, איך ערב לבו לשבר הלוחות שהיו מכתב אלוקים, וביאר בזה"ל: אבל שבירת הלוחות למשה רבינו היה מפני שראה שפרח הכתב מן הלוחות כשנקרב במקום העגל במקום הטומאה והחטא...וכיון שפרח הכתב בכאן נסתלק חותמו של מלך.
והוסיף להביא את דברי הירושלמי תענית שם וכן הוא בפרקי דר"א, שנפלו הלוחות מידו מתוך הכובד שהיו כבדות, שהרי מתחילה כתיב ושני לוחות העדות בידו, כלומר בידו אחת, יעו"ש. אמנם זה מבואר היטב לדרכו הנ"ל של הירושלמי שהכתב פרח טרם השבירה.
אבל לפום תלמודא דידן נאמרו טעמים אחרים בזה במפרשי התורה הקדמונים, ראה רמב"ן שביאר ע"פ המדרש שאמר משה מוטב שתדון בפנויה ולא תדון באשת איש, ומשה סיכן בנפשו לשבור לוחות האלוקים לטובתם. וראה צרור המור פר' כי תשא, שנתכוין משה לקרוע שטר העדות בין ישראל לאביהם שבשמים כדי שלא יתחייבו. וטעמים אלו יפים לדעת הבבלי, דעדיין היה זה לוחות העדות עד לאחר השבירה.
והנה בגמ' שבת פז,א איתא דשבירת הלוחות זה אחד מג' דברים שעשה משה מדעתו והסכים הקב"ה על ידו. אכן בירושלמי תענית שם איתא: תניא רבי ישמאל אומר, הקב"ה אמר לו שישברם שנאמר אשר שברת, אמר לו יפה עשית ששברת.
ומבואר היטב דאזלי לטעמייהו, דלתלמודא דידן השבירה היתה מדעתו של משה, ופריחת האותיות זהו כבר תוצאה של השבירה. אולם לדברי הירושלמי, הרי אמר לו הקב"ה להדיא שישברם, ויתכן דלא אמר לו בהדיא, אלא שממה שפרחו האותיות מהלוחות ודאי הבין משה שדעת המקום הוא לשברם, ואין לך גילוי דעת גדול מזה ולא חידש דבר מדעתו.
ואולי יש לדקדק עוד, דבבבלי איתא דהקב"ה אמר למשה יישר כחך ששיברת, אבל בירושלמי איתא בנוסח: 'יפה עשית ששברת'. דאכן לפי תלמודא דידן היה כאן כח של משה בשבירה, שהיה זה מדעתו, וביותר לפי דברי התוס' שהשבירה היתה בחבטה בקרקע בכח גדול. אולם לירושלמי אין כאן כח מידי, שהרי כבר פרחו האותיות, ועושה זה על דעתו של מקום אחר שפרחו האותיות, ואין בידו אלא שכר המעשה בלבד, ועיין היטב.