"מנין שלא יושיט אדם כוס של יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח, ת"ל, 'ולפני עור לא תתן מכשול'" (ע"ז דף ו)
איסור זה הוא מן התורה רק באופן שהם עומדים "בתרי עברי דנהרא" (שני צידי הנהר), באופן שהנזיר לא יכול ליטול לבדו את היין.
אבל כששניהם בעבר אחד של הנהר, באופן שיכול הנזיר ליטלו בעצמו, מ"מ עדיין אסור להושיט לו יין, אך אין זה אלא איסור מדרבנן, שהגדרתו "מסייע לעוברי עבירה". (תוס' ד"ה בבא שבת ג, ורא"ש שם פרק א סי' א ועוד ראשונים)
ולכאורה קשה טובא:
הלא בלאו של "לפני עיוור" כלול עוד איסור, והוא להשיא עיצה שאינה הוגנת.
"ולשון ספרא: לפני סומא בדבר והיה נוטל ממך עצה, אל תתן לו עצה שאינה הוגנת לו. ואמרו זכרונם לברכה אל יאמר אדם לחבירו מכור שדך וקח חמור, והוא עוקף עליו ונוטלה הימנו"
וא"כ כל מסייע לעוברי עבירה, מדוע אסור רק מדרבנן, הלא הוא משיא את הנזיר עצה שאינה הוגנת לשתות יין שהוא עבירה מן התורה?
(בדומה לטענת המנחת חינוך במצוה רל"ב, שכל המכשיל את חבירו באיסור דרבנן יעבור על איסור לפני עיוור מן התורה, כיון שהשיאו עיצה שאינה הוגנת)