הודעהעל ידי אכשר דרא » ב' נובמבר 25, 2024 10:05 am
כתב שם הרמב"ם בפירושו למשנה כי יש לו לאדם לפזר את מעותיו לצדקה בקרב עניים רבים ולא לתת את הסכום כולו לעני אחד.
כלשונו: "וכן בתורה אין שכר מי שפדה אסור במאה דינרים או עשה צדקה לעני במאה דינרים שהוא די מחסורו, כמו שפדה עשרה אסירים או השלים חסרון עשרה עניים כל אחד בעשרה דינרים. ועל זה ההיקש אמרו: לפי רוב המעשה, אבל לא לפי גודל המעשה".
היינו, ריבוי עדיף מגודל. ומקורו ככה"נ בגמ' עירובין סג ע"ב כל הנותן מתנותיו לכהן אחד וכו'.
וכתב על זה החיד"א: "ואפשר זה רמז הכתוב נתון תתן לו, הכוונה תרבה נתינות, כמ"ש הרמב"ם ז"ל, דבזה אתה מקיים מצות הרבה".
כלומר, ההלכה של הרמב"ם מרומזת בפסוק הזה, ובהתאם לדרשת חז"ל, שלא תתן לאחד, אלא תתן להרבה עניים.
ואחר כך המשיך לפרש, שאם נאלצת בכל זאת לתת הכל לעני אחד, לא ירע לבבך בתתך לו וכו'.
[לאמיתו של דבר קשה להסיק אם כוונת הרמב"ם בהלכה זו להתאים לדעת חז"ל בספרי כאן, ומאידך קשה להאמין שהתעלם מספרי מפורש.]
אגב, היעב"ץ שם בפירושו לאבות חולק מכל וכל על דעת הרמב"ם, איבעית אימא קרא ואיבעית אימא סברא, וראייתו מפסוק בפרשת השבוע.