לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְדָבְקָה בוֹ.
רמב"ן:
ויתכן שתכלול הדביקה לאמר שתהיה זוכר השם ואהבתו תמיד, לא תיפרד מחשבתך ממנו בלכתך בדרך ובשכבך ובקומך, עד שיהיו דבריו עם בני אדם בפיו ובלשונו, ולבו איננו עמהם אבל הוא לפני השם.
ויתכן באנשי המעלה הזאת שתהיה נפשם גם בחייהם צרורה בצרור החיים, כי הם בעצמם מעון לשכינה כאשר רמז בעל ספר הכוזר.
כמה וכמה מפרשי הרמב"ן שראיתי ציינו לספר הכוזרי מאמר שלישי אות א.
אָמַר הֶחָבֵר: מִנְהַג הָעוֹבֵד אֶצְלֵנוּ, אֵינֶנּוּ נִגְזָר מִן הָעוֹלָם, שֶׁלֹּא יִהְיֶה לְמַשָּׂא עָלֵינוּ וְיִהְיֶה לְמַשָּׂא עָלָיו וְיִמְאַס הַחַיִּים שֶׁהֵם מִטּוֹבוֹת הַבּוֹרֵא, וְזוֹכֵר טוֹבָתוֹ עָלָיו בָּהֶם, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: “אֶת מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא” “וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים”, אֲבָל – אוֹהֵב הָעוֹלָם וַאֲרִיכוּת הַיָּמִים מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַקְנֶה אוֹתוֹ הָעוֹלָם הַבָּא, וְכָל אֲשֶׁר יוֹסִיף טוֹבָה יַעֲלֶה מַדְרֵגָה לָעוֹלָם הַבָּא, אַךְ הוּא מִתְאַוֶּה זֶה – אִלּוּ הָיָה מַגִּיעַ לְמַדְרֵגַת חֲנוֹךְ שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ: “וַיִּתְהַלֵּךְ חֲנוֹךְ אֶת הָאֱלֹהִים”, אוֹ לְמַדְרֵגַת אֵלִיָּהוּ זָכוּר לַטּוֹב, וּלְהִפָּנוֹת עַד שֶׁיִּתְיַחֵד לְחֶבְרַת הַמַּלְאָכִים, וְלֹא יִהְיֶה מִשְׁתּוֹמֵם בִּיחִידוּת וּבִבְדִידוּת, אֲבָל הֵם צְוָתוֹ. וְיִשְׁתּוֹמֵם בִּמְלֹא עָם, מִפְּנֵי שֶׁנֶּעְדָּר מִמֶּנּוּ רְאִיַּת מַלְכוּת שָׁמַיִם, אֲשֶׁר לֹא יִהְיֶה צָרִיךְ עִמָּהּ לְמַאֲכָל וּלְמִשְׁתֶּה, וְלִכְמוֹ אֵלֶּה תִּהְיֶה רְאוּיָה הַבְּדִידוּת הַשְּׁלֵמָה, אַךְ מִתְאַוִּים הַמָּוֶת מִפְּנֵי שֶׁהִגִּיעוּ אֶל הַתַּכְלִית אֲשֶׁר אֵין אַחֲרֶיהָ מַדְרֵגָה שֶׁיְּקַוּוּ תּוֹסַפְתָּהּ.
ציון זה הוא כנראה על פי המשך דברי הרמב"ן שם:
וכבר הזכרתי מזה בפרשת העריות.
והוא בפרשת אחרי מות יח, ד:
והעוזבים כל עניני העולם הזה ואינם משגיחים עליו, כאילו אינם בעלי גוף וכל מחשבתם וכוונתם בבוראם בלבד, כאשר היה העניין באליהו, בהידבק נפשם בשם הנכבד יחיו לעד בגופם ונפשם, כנראה בכתוב באליהו וכידוע ממנו בקבלה, וכמו שבא במדרשים בחנוך ובבני העולם הבא, העומדים בתחיית המתים.
והנה, אם למצוא בכוזרי מקור מסוג זה, זכור לי שאנכי הקטן מצאתי עוד מקור לפני כן בספר על כך ש"אנשי זאת המעלה הם בעצמם מעון לשכינה", וכמדומה אפילו יותר מפורש, ואינו לפניי כעת לציין לו.
אבל לעצם כוונת הרמב"ן [בפסוק בדברים], לכאורה עיקר כוונתו למאמר שלישי אות סה, שם מפורש הדבר ובאותו הלשון שכתב הרמב"ן:
אָמַר הֶחָבֵר: כִּי הַנְּבוּאָה הִתְמִידָה עִם אַנְשֵׁי בַיִת שֵׁנִי אַרְבָּעִים שָׁנָה, מֵהַזְּקֵנִים הַנֶּעֱזָרִים בְּכֹחַ הַשְּׁכִינָה שֶׁהָיְתָה בְּבַיִת רִאשׁוֹן, שֶׁהַנְּבוּאָה הַנִּקְנֵית נִסְתַּלְּקָה בְהִסְתַּלֵּק הַשְּׁכִינָה, וְלֹא הָיוּ מְקַוִּים לָהּ אֶלָּא בְעֵת מֻפְלָא וּבַעֲבוּר כֹּחַ גָּדוֹל, כְּמוֹ אַבְרָהָם וּמשֶׁה וְהַמָּשִׁיחַ שֶׁאֲנַחְנוּ מְקַוִּים וְאֵלִיָּהוּ וְהַדּוֹמִים לָהֶם, אֲשֶׁר הֵם בְּעַצְמָם מָעוֹן לַשְּׁכִינָה, וּבְהִמָּצְאָם יִקְנוּ הַנִּמְצָאִים מַדְרֵגַת הַנְּבוּאָה.
ולא רק הלשון מוכיח, אלא כל התוכן. שהרי מה כתוב כאן: שהנבואה תלויה בהשראת השכינה – ובאופן כפי שהיה בבית ראשון דוקא, וגם אחרי הסתלק השכינה שממילא הסתלקה הנבואה, עדיין אפשר היה לזכות לה כאשר נמצאו אנשים כאלה [מסוג אברהם ומשה ומשיח ואליהו והדומים להם] שהם בעצמם מעון לשכינה, וממילא הם בעצמם כמו בית המקדש הראשון עם השראת שכינה שבו, וממילא בדורם אפשרית הנבואה גם כשאין בית מקדש.
וכלומר, השאלה איזה מקור בכוזרי לציין על דברי הרמב"ן הללו תלויה בשאלה לאיזה חלק מדבריו הביא את הרמז מהכוזרי:
אם הביא מקור מהכוזרי לכך ש"נפשם גם בחייהם צרורה בצרור החיים" – אכן יש מקור טוב ממאמר שלישי אות א, ויל"ע אם דברי הכוזרי שם נחשבים "רמז" [בלבד] לעניין.
ואם הביא מקור לכך ש"הם בעצמם מעון לשכינה" – אזי המקור בכוזרי הוא מאמר שלישי אות סה, ושם הוא יותר בגדר "רמז", כי צריך להבין זאת מתוך דבריו לגבי הנבואה [אף שמובן בקלות ובמעט התבוננות].
ולענ"ד כוונת הרמב"ן כאופן השני, וממילא המקור בכוזרי הוא במאמר שלישי אות סה.
וכך נראה להדיא מדברי הר"ן, בדרשות הר"ן דרוש שמיני הידוע:
ונראה לי עוד. כי מלבד השתתף הנביא עם הנביא והחכם עם החכם בתועלת קיבול החכמה כמו שפירשנו. יש בזה ענין אחר. והוא שאין ספק שראוי שנאמין שכמו שבזמן שבית המקדש קיים היה המעון ההוא המקודש מקום מוכן לחול שפע הנבואה והחכמה עד שבאמצעות המקום ההוא היה שופע על כל ישראל. כן ראוי שיהיו הנביאים והחכמים מוכנים לקבל החכמה והנבואה. עד שבאמצעותם יושפע השפע ההוא על המוכנים מבני דורם גם אם לא ישתתפו עמם. אבל מצד המצאה בדורם. שהם עצמם כמו המקדש המקודש. והרמב"ן ז"ל כתב בסוף סדר והיה עקב. ויתכן באנשי זאת המעלה שתהיה נפשם גם בחייהם צרורה בצרור החיים כי הם בעצמם מעון לשכינה כאשר רמזו בעל ספר הכוזרי ע"כ ואפשר שנתכוין גם לזה. ולפיכך בהמצא לחכמים והחסידים בדורות יהיה השפע שופע עליהם. ובאמצעותם אפשר שיהיה שופע על כל המוכנים מבני דורם. וכ"ש לאותם שהם מתקרבים אליהם ומשתתפים עמהם. ולא בחייהם בלבד כי גם אחרי מותם. מקומות קברותיהן ראויין להמצע השפע שם בצד מן הצדדים. כי עצמותיהם אשר כבר היו כלים לחול עליהם השפע האלהי. עדיין נשאר בהם מן המעלה והכבוד שיספיק לכיוצא בזה. ומפני זה אמרו רז"ל (סוטה לד) שראוי להשתטח על קברי הצדיקים ולהתפלל שם. כי התפלה במקום ההוא תהיה רצויה יותר. להמצא שם גופות אשר חל עליהם כבר השפע האלהי.
והלוא הם הם ממש דברי הכוזרי הנ"ל במאמר שלישי אות סה. ועל זה הביא הר"ן את דברי הרמב"ן.
אמנם כתב הר"ן על דברי הרמב"ן "ואפשר שנתכוון גם לזה", ולדברינו צ"ב מהו "אפשר", הלוא ברור שהתכוון גם לזה.
ואולי הר"ן לא ראה את ספר הכוזרי [איני יודע] ולכן לא יכול להשוות את דברי הרמב"ן לדברי הכוזרי במקורם ולראות שממש זה מה שכתב הכוזרי, ורק בעצמו הבין ברוחב דעתו את ההשלכה שיש מדברי הרמב"ן לעניין הנבואה, שאם האנשים האלה הם בעצמם מעון לשכינה הרי שהנבואה מושפעת מהם לבני דורם כמו מבית המקדש לאנשי זמנו. וצריך בירור.