רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: קַרְקַע בֵּית רֹבַע חַיֶּבֶת בְּפֵאָה.
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: הָעוֹשָׂה סָאתַיִם.
רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר: שִׁשָּׁה עַל שִׁשָּׁה טְפָחִים.
רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָה אוֹמֵר: כְּדֵי לִקְצֹר וְלִשְׁנוֹת; וַהֲלָכָה כִּדְבָרָיו.
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא חַיֶּבֶת בְּפֵאָה.
ופסק הרמב"ם כר"ע, וכתב הדרך אמונה (מתנו"ע ב, ג ס"ק לו, וציין מקורו במנח"ח תקצב) שה"ה לשכחה ולקט [ופשוט כי אותה דרשה או סברה שממנה נלמד לפאה קיימת גם בלקט שבאותו הפסוק, וכן בשכחה, ואכמ"ל].
א"כ, נחלקו כאן בשיעור הקרקע החייבת במתנות עניים.
והנה ייסד הרמב"ם בהקדמת פיה"מ שכל דבר המקובל ממשה לא נפלה בו לא טעות ולא מחלוקת ולא שיבוש במסירה, וכל מה שנמצא בו מחלוקת הוא רק בדינים שלא שמעו ממשה והוצרכו לדונם בעצמם בדרכי הדרש והעיון, עיי"ש.
ולפי זה, צ"ל שלא שמעו ממשה מה שיעור הקרקע החייבת במתנות עניים.
וצ"ע הכיצד דין כזה, שהוא יסודי למתנות עניים, א-ב של המציאות עליה מדובר, לא השמיע משה.
ובמשנה שם ב, ו:
אָמַר נַחוּם הַלַּבְלָר, מְקֻבָּל אֲנִי מֵרַבִּי מְיָאשָׁא, שֶׁקִּבֵּל מֵאַבָּא, שֶׁקִּבֵּל מִן הַזּוּגוֹת, שֶׁקִּבְּלוּ מִן הַנְּבִיאִים, הֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי, בְּזוֹרֵעַ אֶת שָׂדֵהוּ שְׁנֵי מִינֵי חִטִּין, אִם עֲשָׂאָן גֹּרֶן אַחַת, נוֹתֵן פֵּאָה אַחַת; שְׁתֵּי גְּרָנוֹת, נוֹתֵן שְׁתֵּי פֵּאוֹת.
הלכה כזו בפאה, שבוודאי היא אינה עיקרית אלא צדדית, ואינה כלל אלא פרט שבפרט, יש עליה מסורת איש מפי איש עד הלכה למשה מסיני, כי אותה השמיע משה. ואילו שיעור הקרקע החייבת בפאה ובכל מתנות עניים אין עליה הלכה למשה מסיני, כי אותה לא השמיע משה?
כיצד זה יתכן?
אתמהה.