אני מקווה שהדברים ימצאו חן בעיני הקוראם ואשמח להערות והארות
א] (דברים לא כד) ויהי ככלות משה לכתב את דברי התורה הזאת על ספר עד תמם: ויצו משה את הלוים נשאי ארון ברית ה' לאמר: לקח את ספר התורה הזה ושמתם אתו מצד ארון ברית ה' אלקיכם והיה שם בך לעד: ולעיל מיני' כתיב (לא ט) ויכתב משה את התורה הזאת ויתנה אל הכהנים בני לוי הנשאים את ארון ברית ה' ואל כל זקני ישראל: ויתכן שמדבר בב' דברים דבפסוק ט' מדבר על ספר דברים דייקא דהרי על זה נאמר מיד אחר כך מצות הקהל 'תקרא את התורה הזאת' ומדבר בחומש דברים וא"כ לפני זה מדבר ג"כ בחומש דברים דייקא, משא"כ הא דפסוק כד שכתב ככלות משה מיירי בכל התורה.
אמנם בפשוטו מיירי באותו דבר והוא חזרה על אותו נקודה שכגמר לכתוב ציוה ללויים לקח ושמתם ונתנה להם ככתוב בפסוק ט'.
והרמב"ן מבאר באופן נפלא שבפסוק ט' מיירי בכל התורה עד התם ואח"כ הוסיף שירת האזינו כמש"כ בפסוק (לא כה) 'ויכתב משה את השירה הזאת ביום ההוא', וזהו שאמר אח"כ ויהי ככלות משה דהיינו שאחר שהוסיף שירת האזינו כילה את כתיבת התורה ואמר להם לקח ושמתם.
ב] אולם מתקשה שוב מתי כתב פרשת וזאת הברכה, והביא מדברי האבו עזרא שאמרם לעיל בריש פרשת וילך, וכתב הרמב"ן שכתב כן מחמת קושיא זו כי הרי כתיב הכא עד תומם וע"כ שלא אמרו אח"כ. והרמב"ן חולק עליו וכתב שהפרשיות נאמרו על הסדר ואחר שכתב כל התורה ואמר ללויים לקח את ספר התורה אמר להם הקהילו והם הלכו להקהיל ולא שמו עדיין את התורה בארון והקהילו את כולם ולימדם בהקהל את השירה ומיד נצטווה בעלה אל הר העברים והלך מיד וברכם וכתבו והוסיפו אל התורה ואז שמו את התורה בצד ארון הברית ונמצא שהכל על הסדר. והנה לפי דבריו צ"ל שעד תומם אינו ממש שהרי סוף סוף לא נכתב עדיין פרשת וזאת הברכה, וצ"ע.
אמנם מהגמרא מבואר לכאורה כהאבן עזרא דאיתא בב"ב טו. (וכן במנחות ל.) וז"ל תני' וימת שם משה עבד ה' אפשר משה מת וכתב וימת שם משה אלא עד כאן כתב משה מכאן ואילך כתב יהושע דברי ר"י ואמרי לה ר' נחמיה אמר לו ר"ש אפשר ס"ת חסר אות אחת וכתיב לקוח את ספר התורה הזה אלא עד כאן הקדוש ברוך הוא אומר ומשה אומר וכותב מכאן ואילך הקדוש ברוך הוא אומר ומשה כותב בדמע, ע"כ. הרי מפורש דמהפסוק לקח את ספר התורה מחוייב שהיה כל התורה כולה נכתב ואפי' ח' פסוקים שבתורה וכ"ש שאר התורה (וצ"ע מה עונה המ"ד הב' ואם לפי דבריו כן ניחא).
מצד שני מאותו גמרא מבואר ג"כ דאין צורך לפרש כהאבן עזרא שוזאת הברכה נאמרה מוקדם ואפשר לפרש כרוב המפרשים שנאמרה בין הציווי להעליה כמקומו בתורה. ואאריך בזה קצת.
דהנה בהגמ' מבואר דעל ח' פסוקים שבתורה דהיינו מפסוק (לד ה) וימת שם משה היה קשה להו איך יתכן שמשה כתבו אפשר משה מת וכתב וימת, ולכאורה תמוה תמיה עצומה דהרי לפני זה מתחילת הפרק כתיב ויעל משה אל הר נבו וגו' ומשה עלה ולא ירד שוב כדכתיב 'ומת בהר אשר אתה עולה וגו' וא"כ קשה האיך כתב פסוקים אלו הרי אחר שעלה לא היה בידו הס"ת כדי לכתוב. ומצאתי קושיא זו באבן עזרא עה"פ ויעל משה וז"ל 'לפי דעתי כי מזה הפסוק כתב יהושע כי אחר שעלה משה לא כתב ובדרך נבואה כתבו' ע"כ. עיי"ש שמביא ראי' לדבריו. והנה אמנם עמד הוא על הקושיא אבל תירוצו אינו עולה בקנה אחד עם דברי חז"ל שלמדו להדיא שרק ח' פסוקים כתב יהושע ולא יב פסוקים.
ומוכרח בתכלית ההכרח שפסוקים אלו כתבם משה עוד לפני שעלה וכנבואה על מה שעתיד להיות, ולפ"ז גם פרשת וזאת הברכה יתכן שכתבם משה עוד לפני שברכם ואין צורך לומר אין מוקדם כדברי האבן עזרא, והאבן עזרא הוא לשיטתו שלא רצה לומר כן אבל לפי הגמרא מוכרח שיש מציאות כזה, ונמצא דברינו דלא כהאבן עזרא ודלא כהרמב"ן אלא דברי הפסוק כפשוטו 'ויהי ככלותו לכתב את דברי התורה עד תמם' ממש, חוץ מהח' פסוקים שנחלקו מי כתבם.
אולם לפ"ז צ"ע מאי מקשה הגמ' 'אפשר משה מת וכתב וימת משה' והרי דלמא כתבו לפני שמת וכמש"כ את פסוקי ויעל משה לפני שעלה. וצ"ל דקושית הגמ' הוא דאינו נאה ויפה שמשה יכתוב על עצמו וימת ויקבור ולכן אמר שכתב בדמע ולא אמר אחריו וכמו שפי' רש"י מרוב צער. וא"כ נראה דגם למ"ד שיהושע כתבם תקף כל הנ"ל דהגמ' הבין שיכול להיות שמשה יכתוב על שם העתיד אלא שהי' קשה לו שמשה יכתוב על עצמו וימת והוא צער גדול.
כל זה ע"פ פירושו של רש"י ותוס' בהגמ', והם פירשו שמה שאמרו שם שח' פסוקים יחיד קורא אותן היינו שלא יקראוהו בב' עולים או שלא יקרא הש"ץ עמו אלא העולה יקרא והוא ענין של שינוי להראות שפסוקים אלו נשתנו. ובגמ' שם איתא דתינח לר"י דיהושע כתבן אבל לר"ש דמשה כתבן למה יחיד קורא אותן ותי' הואיל ואשתנו אשתנו ופי' רש"י דנכתב בדמע, ואע"ג שאין זה שינוי בעצם אלא שמ"מ כיון שהיה בו ענין של שינוי קבעו שיחיד יקראוהו ולא בב' עולים או בלי בעל קורא.
ג] אולם הרמב"ם פירוש אחר יש לו בההיא סוגיא והוא דבר נפלא ביותר. וז"ל בהל' תפילה (יג ו) 'שמונה פסוקים שבסוף התורה מותר לקרות אותם בבית הכנסת בפחות מעשרה, אף על פי שהכל תורה היא ומשה מפי הגבורה אמרם הואיל ומשמען שהם אחר מיתת משה הרי נשתנו ולפיכך מותר ליחיד לקרות אותן' ע"כ.
ומבואר שפסק כר"ש שמשה כתב כל הח' פסוקים, אולם יש כאן ב' חידושים נפלאים, הראשון הוא הפירוש של הואיל ואישתני אישתני שפירשו בשונה מרש"י ולאו משום שכתבן בדמע אלא משום שמשמען אחר מיתת משה, ועי' במפרשים שנתקשו האיך מצא דבר זה בהסוגיא שם. ועוד מבואר ברמב"ם שפי' יחיד קורא אותן בצורה אחרת מרש"י ותוס' דהוא דין שיחיד יכול לקרותן ולא בעי עשרה כבכל קריאת התורה, והראב"ד תמה עליו מאד בזה, ועי' בספר יד המלך שמאריך לבאר הדין וקובע שדינו דומה לנביאים עיין שם ביאורו. ומבואר ברמב"ם שאין דינו לגמרי כתורה והוא כעין לר"י שאמר שיהושע כתבן שאפשר לפרשם שאינו כתורה אלא כנביאים והה"נ למ"ד משה כתבן כיון שנכתב לאחר מיתתו אינו ממש כתורה.
ונראה לבאר דבריו שביאר קושית הגמ' בצורה אחרת והוא דכידוע כתיב תורה צוה לנו משה והתורה נקראת על שם משה כי מסירת התורה הוא על ידו דייקא וא"כ כל התורה שייך לדורו של משה ולחייו של משה אבל מה שנעשה אחר מיתת משה כבר אינו שייך למשה ואינו יכול להיות חלק מתורת משה, ולכן קושית הגמרא הוא אפשר משה מת וכתב וימת משה ביאור הדבר שמה שנעשה אחר מיתת משה אינו יכול להיכתב בתורה. [ויש ב' גרסאות בהגמ' כי יש גרסא אפשר משה חי וכתב וימת משה ופי' זה יותר מתאים עם הגרסא משה מת אלא שיש ליישב.]
והגמ' תי' דבאמת אינו אותו מדריגה של תורה ונעשה שינוי בכתיבתו אם שיהושע כתבו או שמשה כתבו בצורה אחרת שלא היה 'אומר וכותב' אלא 'כותב בדמע'. וזהו הואיל ואשתני אשתני לפי הרמב"ם שמכיון שאינו אותו מדריגה של תורה הואיל ומדבר על אחר מיתת משה לכן באמת נכתב בצורה אחרת. ורק לפי' זה יתכן דינו של הרמב"ם שהוא באמת שונה בדינא משאר התורה ודינו כעין נביאים כיון שאינו לגמרי כתורת משה.
ואע"ג דיש נבואות בתורה שנאמרו על העתיד וכמו שירת האזינו וכמו פרשת בלעם, היינו דוקא דברים שנאמרו בלשון נבואה אבל דבר סיפור דברים שהיה אע"ג שנתנה למשה להיכתב לפני שנעשה מ"מ צריך להיות שייך לדורו של משה.
וב"ה שמצאתי כעין דברי בספר דברי ירמיהו (הרב מאיהעל אחר הישמח משה).
ומכל זה יצא לנו דברים ברורים כהדברים שנאמרו לעיל שכל התורה נתנה למשה לכתוב דייקא ורק אלו ח פסוקים כיון שהם אחר מיתת משה לא שייך לתורת משה לגמרי ולר"י לא היה ראוי כלל שמשה יכתבם אלא יהושע ולר"ש כתבן משה ואשתנו אבל אילולי כן היה משה כותבן אע"ג שעל שם העתיד נכתבו, וכמו כן ברור שפסוקי ויעל משה וגו' וכן פסוקי וזאת הברכה אין מניעה שיכתב ע"י משה לפני שנעשו, וודאי שנכתבו על ידו דייקא כיון שהיה להם דין תורת משה גמורה בין לר"ש ובין לר"י.
ד] כתיב (לא יט) ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל: ע"כ. ובפשוטו קאי על שירת האזינו וכן פי' רש"י, ועיין גם רמב"ן, אמנם חז"ל (סנהדרין כא:) דרשוהו על כתיבת ספר תורה וז"ל הגמ' שם אמר רבה אף על פי שהניחו לו אבותיו לאדם ספר תורה מצוה לכתוב משלו שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה. וצ"ב דהרי קאי על שירת האזינו וכנ"ל, וחז"ל כנראה דרשוהו על התורה והוא דבר מופלא ביותר שחז"ל לימדונו דין ומצוה דאורייתא הנמנה במנין המצוות שהוא כל כולו בא בקבלה ואין לו שום רמז בפשוטו של מקרא דקאי בשירת האזינו וגם על זה גופא אינו מצוה לדורות אלא בשעתו למשה שיכתבנו.
והרמב"ם בסה"מ (עשה יח) פירשו בצורה שונה וכתב וז"ל: והוא אמרו יתעלה (וילך יט) כתבו לכם את השירה הזאת. כי אין מותר לכתוב את התורה פרשיות פרשיות (גטין ס א) כי אמנם רצה באמרו את השירה כל התורה הכוללת זאת השירה. וז"ל ביד החזקה וביד (הל' תפילין ז א): מצות עשה על כל איש ואיש מישראל לכתוב ספר תורה לעצמו שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה, כלומר כתבו לכם תורה שיש בה שירה זו לפי שאין כותבין את התורה פרשיות פרשיות. ע"כ. דהיינו דלפי דבריו עיקר המצוה נאמרה על השירה כפשוטו אלא דממילא קאי על כל התורה הכוללת את השירה לפי שאי אפשר לכתוב התורה פרשיות פרשיות כמבו' בגיטין ס.
אמנם שאר ראשונים שלא פירשו משמע שהבינו כפשוטו, וכן לפי הראשונים דהמצוה הוא גם על שאר ספרים הרי בע"כ דלא קאי רק על השירה, וכן הוא פשטות משמעות הסוגיא בנדרים לח. דועתה כתבו את השירה הזאת קאי על כל התורה עיין שם. הרי שהפסוק הזה מתפרש בתרי אופנים, ע"פ פשט קאי על שירת האזינו וע"פ דרש קאי על כל התורה.
ונראה דמרומז הוא בהא דאמר כתבו לשון רבים והרי למשה צוה וכש"כ ויכתוב משה, ועי' רמב"ן שכתב ע"ז וז"ל 'על דרך הפשט למשה ויהושע שניהם יצוה שיכתבוה כי רצה לעשות יהושע נביאו בחיי משה. והנה משה כתבה ויהושע עומד עמו וקורא ורואה, וזה טעם ויכתב משה.' ע"כ, והוא קצת דחוק דהרי יהושע לא כתבו, ולכן דרשו דקאי על כלל ישראל שיש מצוה לכתוב התורה, ולא רצו לפרש דהמצוה על ישראל הוא לכתוב שירת האזינו אולי כמש"כ הרמב"ם ואולי כמשי"ת בהמשך. ולכאורה י"ל עוד דהרי למ"ד אחד כתב יהושע ח' פסוקים שבתורה וא"כ לדידי' מתפרש פשוט יותר דקאי על התורה שיכתבו משה ויהושע דהרי נכתב בשיתוף שניהם.
ה] והנה סדר הפסוקים כך הם בפסוק יט כתב ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל: ובפסוק כב כתב ויכתב משה את השירה הזאת ביום ההוא וילמדה את בני ישראל: ואח"כ בפסוקים כד-כו כתיב ויהי ככלות משה לכתב את דברי התורה הזאת על ספר עד תמם: ויצו משה את הלוים נשאי ארון ברית יקוק לאמר: לקח את ספר התורה הזה ושמתם אתו מצד ארון ברית יקוק אלהיכם והיה שם בך לעד: ועוד בפסוק ל כתיב וידבר משה באזני כל קהל ישראל את דברי השירה הזאת עד תמם:
וכן בסוף פרשת האזינו כתיב ויבא משה וידבר את כל דברי השירה הזאת באזני העם הוא והושע בן נון: ויכל משה לדבר את כל הדברים האלה אל כל ישראל: ויאמר אלהם שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנכי מעיד בכם היום אשר תצום את בניכם לשמר לעשות את כל דברי התורה הזאת: כי לא דבר רק הוא מכם כי הוא חייכם ובדבר הזה תאריכו ימים על האדמה אשר אתם עברים את הירדן שמה לרשתה: פ
ואבוא לבאר את סדר הפרשה דהנה הקב"ה ציווהו בב' מצוות שיכתוב את השירה ושילמדה את בנ"י ובפסוק כב כתוב שעשה את שניהם, ואח"כ בפסוקים כד ול' חזר על זה, וברמב"ן משמע קצת שיש כאן ב' כתיבות וב' לימודים, וז"ל ויתכן, כי אחרי שכתב השירה וילמדה את בני ישראל איש איש לשבטיהם שהביאם לפניו אל בית המדרש, כתבה בספר התורה, וצוה את הכהנים לקוח את ספר התורה, לומר שגם השירה תהיה מונחת בארון עם התורה, שהיא מכלל התורה כי היא שם לעד. ואמר להם, שיקהילו אליו עוד כל זקני השבטים והשוטרים, והעם יאספו עמהם כי כן נאמר בסוף (להלן לב מד) ויבא משה וידבר את כל דברי השירה הזאת באזני העם. וכו' ויקהילו אליו כל העם והעיד בהם את השמים ואת הארץ בהקהל באזני הכהנים וכל העם.
ביאור דבריו דס"ל דמצות הקב"ה של כתיבת ולימוד שירת האזינו נתקיימה בפסוק כב, ואח"כ בפסוק כד כתבה בתוך הספר תורה וצירפה לשאר התורה שכבר כתבו בפסוק ט' וכשנ"ת לעיל בריש דברינו ומה שאמר בפסוק ל' וידבר משה את השירה הזאת עד תומם אינו הלימוד הנאמר מעיקרא ששם לימדם לכל ישראל בבית מדרש כשאר דברי תורה אלא הדברים האלו הם דברים שנאמרה בהקהל שהקהיל את כל העם והעיד בהם את השמים ואת הארץ ולא כתב היכן נצטווה על זה אבל חזקתו שנצטווה ככל מה שעשה בכל התורה.
אמנם בפשוטו י"ל דדבר אחד הוא והיינו שבפסוק כב כתב בקיצור ואח"כ האריך, והרי פסוק כב אינו במקומו שהרי הקב"ה עדיין באמצע דיבורו דהרי פסוק כג הוא המשך לדברי הקב"ה אלא שהתורה כתב בקיצור שמשה הזדרז ועשה כאשר נצטווה ואח"כ האריך בפרטי המעשה.
והנה גם בהציווי וגם בהקיום כתוב הכתיבה לפני הלימוד דהיינו שנצטוה לכתוב ואח"כ ללמדה וכן עשה שכתב ואח"כ לימד, וכן אח"כ כתב התורה שכילה לכתוב ונתנו ללויים וצוה לקוח וגו' ואח"כ אמר הקהילו וידבר את השירה. ונראה דביאור הדברים כך הוא שבכל מצוות התורה נצטוו בהמצוות עוד קודם שנכתב ומשום שיש תורה ויש מצוה, ונצטוו בכל המצוות ואח"כ בסוף מ' שנה נצטווה לכתוב את כל התורה למ"ד תורה חתומה נכתבה. אמנם שונה ממנו שירת האזינו שאינה מצוה שיצטווה בה אלא שהוא תורה וציווהו ללמד את בני ישראל דברי תורה, וכדי שייחשב לדברי תורה הוצרך להצטוות קודם על כתיבתה שיהיה בגדר דברי תורה (ושיהיה דברים שבכתב שאי אתה רשאי לאומרם על פה), ואם לא היה נכתב ולא היה חל עליו שם דברי תורה היה בגדר נבואה בעלמא וכשי"ת בסוף דברינו מדברי הרמב"ן, וכן עשה משה.
ועצם היסוד זה מפורש בדברי הנצי"ב בהעמ"ד פ' וילך עה"פ ועתה כתבו לכם ובתוספת דברים נחמדים. וז"ל: לפי הפשט מזהיר למשה שיכתוב את השירה הזאת בס״ת וילמדה את ב״י. דלא ככל פרשיות שבתורה שמתחלה דבר משה בע״פ לישראל כמו ששמע מפי הקב״ה. ואח״כ כתב אבל שירת האזינו הזהירו ה׳ שיכתוב ויגמור התורה וללמד את ב״י מתוך הכתב. כדין תורה שבכתב בזה״ז. וכן עשה משה כמבואר להלן כ״ב ויכתוב משה וגו׳ ואח״כ וילמדה וגו׳. ומש״ה נהג בה משה כדין שאנו עושים לברך עה״ת כשמלמדים מתוך הכתב וברבים כדאי׳ בירושלמי ברכות פ״ז מה תורה ברבים טעון ברכה. וכך עשה משה כדכתיב כי שם ה׳ אקרא וגו׳. וכדאי׳ בברכות דכ״ג. וכו', עכ"ד.
ועיין שם בהמשך דבריו איך שביאר למה כאן נצטווה לאומרו מתוך הכתב ואני ביארתי ביאור אחר למה כאן שונה מבכל מקום ומשום דאף פעם לא נצטווה ללמד דברי תורה אלא ללמד את המצוות עצמם וכאן לא מיירי במצוה אלא בדברי תורה גרידא.
וא"כ הוא מקור חשוב לדברי הרמב"ם שאמר דכתבו קאי על כל התורה שיש בו האזינו ומשום דלא ניתן לכתוב פרשיות פרשיות, וכפשוטו תמוה הוא דהרי שירת האזינו נצטוו לכתוב בציווי בפני עצמו, ולפי הרמב"ן באמת כתבו ללא קשר לכל התורה ועוד לפני שהכניסו להתורה (ולמ"ד מגילה נתנה יש לפרש הפסוקים כדברי הרמב"ן ובאופן שיהיה תואם לדברינו), אמנם להנ"ל ניחא דהרי כל הא שנצטוה לכתוב פרשת האזינו לפני שלימדו היה מדין כתיבת ספר תורה וכיון שלא ניתן לכתוב פרשה בפני עצמה בהכרח שנצטוה על כתיבת ספר תורה.
ולפי דברי חז"ל דהפסוק קאי על כל התורה, וכן משמע מהסוגיא בנדרים דגם הלימוד לבני ישראל קאי על כל התורה א"כ כאן נצטווה משה על כתיבת התורה ועל לימודה לבני ישראל וזהו שכתב בפסוק כב ויכתוב משה את השירה הזאת וילמדה את בני ישראל קאי על כל התורה. ואולי נאמר שבאמת נכללו במצות ה' ב' דברים א' שירת האזינו וב' כל התורה, ובפסוק כב הנ"ל מיירי בשירת האזינו ואח"כ בפסוק כד ובפסוק ל' שנאמר בהם עד תמם מיירי בכל התורה דהיינו עד אחר וזאת הברכה וכשנ"ת לעיל בריש דברינו, ולשם מצות לימוד התורה דהרי מתי לימד להם את הפסוקים מויעל משה אל הר העברים עד הסוף וע"כ דכשכתבם בהאי פרשה גם לימדם וכמו שעד תמם בכתיבה קאי על הכל גם עד תמם בלימוד קאי על הכל.
ו] ואסיים בדבר אחד לתוספת ביאור הענין בדברי הרמב"ן בהקדמתו לספר בראשית וז"ל משה רבינו כתב הספר הזה עם התורה כולה מפיו של הקדוש ברוך הוא והקרוב שכתב זה (א.ה. פי' ספר בראשית) בהר סיני כי שם נא' לו עלה אלי ההרה והיה שם ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם כי לוחות האבן יכלול הלוחות והמכתב כלומר עשרת הדברות והמצוה מספר המצות כולן עשה ולא תעשה א"כ התורה יכלול הספורים מתחילת בראשית כי הוא מורה אנשים בדרך בענין האמונה וברדתו מן ההר כתב מתחלת התורה עד סוף ספור המשכן וגמר התורה כתב בסוף שנת הארבעים כאשר אמר לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית ה' אלהיכם וזה כדברי האומר תורה מגלה מגלה נתנה אבל לדברי האומר תורה חתומה נתנה נכתב הכל בשנת הארבעי' כשנצטוה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם וצוה לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית ה' אלהיכם. ועל כל פנים היה נכון שיכתוב בתחלת ספר בראשית וידבר אלהים אל משה את כל הדברים האלה לאמר. וכו' והטעם לכתיבת התורה בלשון זה מפני שקדמה לבריאת העולם אין צריך לומר ללידתו של משה רבינו כמו שבא לנו בקבלה שהיתה כתובה באש שחורה על גבי אש לבנה. הנה משה כסופר המעתיק מספר קדמון וכותב ולכן כתב סתם אבל זה אמת וברור הוא שכל התורה מתחלת ספר בראשית עד לעיני כל ישראל נאמרה מפיו של הקדוש ברוך הוא לאזניו של משה כענין שאמר להלן (ירמיה ל"ו) מפיו יקרא אלי את כל הדברים האלה ואני כותב על הספר בדיו וכו'.
הרי יסוד דברינו מפורשים כאן בדברי הרמב"ן, ומסירת התורה נעשה כשנאמר מפיו של הקב"ה לאזניו של משה את הדברים והוא כותבן על הספר בדיו, ולכן אמר הגמ' כל התורה הקב"ה אומר ומשה כותב ואומר ומכאן ואלילך הקב"ה אומר ומשה כותב בדמע.