בשו"ת חת"ס יו"ד סי' יח דן בניקב הוושט דדעת השואל דהוי כבר נבלה מחיים, וא"כ אין בזה משום איסור אבר מן החי, (וכששוחטה מותר למכור הבני מעיים לנכרי, יעו"ש הטעם ומקור הדין בתבואות שור סי' כז סק"ה). והחת"ס חולק עליו בזה ודעתו בניקב הושט דלא הוי נבילה מחיים ממש לענין טומאה, רק לענין איסור, דהיינו שלוקה עליו, אבל אינו מטמא מחיים (ומקורו בפלתי). ולפ"ז מסיק החת"ס בלשונו הזהב: "וכיון שאינו מטמא על כרחך יש בו חיות הו"ל אבר מן החי ואסור לבן נח".
היוצא לנו מדברי החת"ס, ששייך לאדם לעבור על איסור אבר מן החי ואיסור נבלה כאחת! ד"מ בהמה שניקב הושט, ובא אדם וחתך ממנה חתיכה כשעודה מפרכסת, אז הוא עובר לכאורה על איסור נבילה (דניקב הושט הוי נבילה מחיים ולוקה עליו) וגם על איסור אבר מן החי (שהרי לענין טומאה אינו מטמא, ועל כרחך עדיין יש בו חיות)!! אתמהה!
לי נראה כל זה מאד מחודש ומוזר. ויש לי מעין ראיה שגם הרעק"א הבין כהחת"ס, אבל אני לא רוצה להאריך.
אשמח לשמוע מהלומדים אם דבר כזה ניתן ליאמר, אולי לא הבנתי דבריו כהוגן, או אולי יש לציין לעוד אחרונים שדנו בזה גופא. ייש"כ.