נהוג עלמא כדעת הש"ך להתיר שימוש בחפצי חבירו באופן שאם היה יודע אמדינן דעתו שהיה מסכים לזה.
ויל"ע עד כמה האומדנא של "לו היה יודע" צריכה להקיף את כל פרטי המקרה.
והמשל בזה, אם היה מבקש ממנו היה מסכים, כי יש ביניהם ידידות, ובעצם למה לא,
אבל מאידך אם היה יודע שאתמול עשה לו נזק גדול או סיפר עליו לשה"ר הרי לא היה מסכים.
או אם היה יודע עד כמה החפץ שביר או יקר (ונתעלם מרוב האנשים ענין זה) ג"כ לא היה מסכים.
אבל מאידך אם היה יודע איזה צורך עצום יש בזה לחבירו (שא"א לגלות הענין) ג"כ היה מסכים.
ובכלל, אם היה יודע מתן שכרן של מצוות... ודאי היה מסכים.
בקיצור, האם צריך לחשב מה היתה דעת הבעלים אם כל פרטי המציאות היו גלויים לו, (וגם העוה"ב?)
או מספיק לחשוב מה היה עונה אם הייתי מבקש ממנו, בלי לחשוף שום פרט בעד או נגד,
או שיש בזה חילוק בין הפרטים.
ויש בזה לעוד ענינים, כגון הא דחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו, כי אם היה יודע היה רוצה לקנות
מה נכלל בידיעה הזו, (וכגון אם רוב העולם סוברים שהוא חפץ גרוע ומזיק, אבל אליבא דאמת הוא טוב ומועיל)
ובכל יאוש שלא מדעת באבידה, אם היה יודע שנאבד ממנו היה מתייאש,
אבל אם היה יודע שזה מונח במקום שאין רבים מצויים בו,
או שהעוברים שם נוהגים להחזיר אבידות גם בלי סימנים וכו', לא היה מתייאש, וכד'.
(ועי' ריטב"א ורבינו פרץ ב"מ דף כו ע"ב).