גדרי תמורה

[בברכה המשולשת]

האם יש נדון באחרונים (אולי גם בראשונים) על הפעולה שמתחוללת בתמורה, דהיינו האם אומרים שחלק מהקדושה עוברת מבהמת הקדשים לבהמת החולין, אך בשתיהן פשטה קדושה בכולה, או שהקדושה נשארת במלואה בבהמת הקדשים ובהמת החולין מוקדשת בקדושה עצמית.
לי היה נראה יותר כמו הצד השני.
האם יש לחו"ר אתרא קדישא הדין מקורות?

[נוטר הכרמים]

מרשימותי מלפני כמה שנים בענין זה, עיקרי הדברים, והבוחר יבחר [למרות האריכות].

בגדרי תמורה

ענף א
שיטת רש"י

א) ברש"י ד"ה הכל ממירין. בהמת חולין זו תחת זו של הקדש. דייק הגרי"מ פיינשטיין זצ"ל דנקט רש"י שממיר בהמת חולין בהקדש ולא שממיר בהמת הקדש בחולין, ואף שבפשיטות ענין התמורה הוא חלות בבהמת ההקדש שממיר קדושתה, וע"כ משמע מזה בדעת רש"י, דענין תמורה הוא עשיה בבהמת חולין לעשותו קודש, ובזה חלוק ענינה מחילול שעיקר העשיה הוא להוציא ההקדש לחולין.

והוסיף הגרי"מ להביא בזה משמועה דלקמן כז,א: א"ר אשי... ידו אקודש חול הוי, ידו אחול קודש הוי. ופירש"י: ואי הוה בעי האי לאחולי הוה מנח ידיה על ההיא דקודש. והביאור בחילוק זה, דהא לכאורה צ"ב מאי שנא היכן מניח את ידו, אמנם חלות תמורה הוא בבהמת החולין וזהו עיקר העשיה בו, ומשא"כ בחולין עיקר העשיה להוציא ההקדש לחולין, ובמה שהוא פועל שם הוא צריך להניח את ידו.

ועוד ביאר הגרי"מ בדעת רש"י, דעבירת מעשה התמורה הוא במה שפועל עשיה להקדיש החולין במעשה של תמורה ולא מצד חפצו להוציא את ההקדש לחולין, דהדרך הראויה להקדיש בהמה הוא במעשה הקדש ולא ע"י העברת קדושה להקדש.

והנה בגמ' לקמן ד,ב איתא: והרי מימר דהוי לאו הניתק לעשה. והיינו דלאו דתמורה הוא ניתק לעשה דכתיב והיה הוא ותמורתו יהיה קודש. וצ"ב דהרי העבירה הוא מה שעושה את העברת הקדושה ומשוי לשתיהן קדושות, והיאך נימא דתוצאה זו ששתיהן קדושות זהו תיקון הלאו.

ב) ונראה להקדים בזה השמועה דלקמן ט,א: תנו רבנן, לא יחליפנו בשל אחרים ולא ימיר אותו בשל עצמו, ולכתוב לא יחליפנו ולא בעי ולא ימיר אותו, אי כתב הכי הוו"א תצא זו ותכנס זו הוא דתילקי אבל ממיר דתרווייהו קא מקדיש להו אימא לא לקי, קמ"ל.

והנה מדברי הגמ' חזינן דענין החילוף הוא תצא זו ותכנס זו, אבל תמורה הוי תרווייהו קא מקדיש. ויל"ע אם באמת הוי צריכותא בעלמא, דלהכי איצטריך לא ימיר, אבל באמת אין שני אופנים של לאוין בתמורה, רק דלעולם האיסור הוא עשיית הקדושה בחולין, אלא דלשון חילוף לחוד אינו מכריח כן, או דגם אליבא דאמת איכא ב' לאוין בתמורה וחלוקים בגדריהן, דאיסור חילוף הוא מה שרוצה להוציא הקדושה מהקדש ותמורה הוא העשיה בחולין.

ואי נימא דאיכא שני לאוין חלוקים בגדריהם גם אליבא דקושטא, אולי י"ל דבאמת הניתק לעשה הוא רק הלאו דלא יחליפנו שעבירת הלאו הוא מה שרוצה להוציא לחולין ולא הלאו דלא ימיר. ומדויק היטב לשון רש"י שנקט שהלאו שניתק לעשה הוא לא יחליפנו, ראה לקמן ד,ב ד"ה והרי מימר.

ועוד מדויק בזה לשון רש"י במתני' בד"ה וסופג את הארבעים-משום לאו דלא ימיר, דאמנם לוקה ארבעים משום לאו דלא ימיר ולא שמונים, דעל לאו דלא יחליפנו אינו לוקה, וראה להלן בס"ד בדברי תוס' בד"ה וסופג.

אבל אי נימא דהוי רק צריכותא בעלמא, וגדר תמורה בכל גווני הוא לאשוויי שתיהן קדושות, הדרא קושיא לדוכתה מאי ניתק לעשה איכא, וכמש"נ.

ויותר מזה שמעתי להקשות, מהא דאמרינן לקמן ה,ב דפריך ממתני' דתנן מימר וסופג את הארבעים, לרבא דאמר כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני, ומשני, אמר לך שאני התם דאמר קרא והיה הוא ותמורתו יהיה קודש. ומבואר דידעינן דהתמורה חלה מקרא דוהיה הוא ותמורתו.

והנה התינח אי מעשה התמורה הוא להוציא קדושה מהקדש ע"י שמעביר הקדושה לחולין, הרי דבהך קרא דוהיה הוא ותמורתו שמעינן שני חלקים. א' שהתמורה חלה. ב' עשה. שהרי גם הקדושה הראשונה לא נפקעה במעשה התמורה. אבל אם מעשה התמורה הוא להתפיס קדושה בבהמת החולין, היאך אפשר למילף מוהיה הוא ותמורתו שנתפס התמורה בחולין, וגם שיש בזה עשה שחל התמורה, ונמצאו האיסור והמצוה בענין אחד, וצ"ע למאוד.

ג) ועכ"פ לדברי הגרי"מ הנ"ל שמעתי לדקדק עוד בדברי רש"י במתני' ד"ה מומר שכתב: דמתפיס עלה קדושה ושתיהן קדושות, ומשמעות לשונו שהכל מכלל מעשה התמורה מצד עצמה הוא שיהיו שתיהן קדושות והוא מתפיס הקדושה בשתיהן, ואינו קדוש רק מגזיה"כ דקרא דוהיה הוא ותמורתו.

ונראה מזה כאמור לעיל, דאמנם המעשה תמורה דיליה לא בא להפקיע קדושה מבהמת ההקדש אלא אדרבה להחיל קדושה בבהמת החולין.

ד) ברש"י לקמן ט,א ד"ה חילוף תצא זו - והתם אע"ג דלא מהני מידי דהקדש תם אינו יוצא לחולין אפ"ה לילקי הואיל ונתכוין להוציא לחולין. מבואר בדבריו דכה"ג דחילוף תצא זו ותכנס זו המלקות הוא משום שנתכוין להוציא לחולין ולא משום חלות התמורה דעביד. ואמנם בטעם דלא מהני נקיט משום שהקדש תם אינו יוצא לחולין.

ויל"ע אליבא דמאן מיירי, אי לרבא דאי עביד לא מהני א"כ מה דלא מהני חילוף תיפוק ליה מצד אי עביד לא מהני, וע"כ דמיירי לאביי דסבר אי עביד מהני, ומ"מ כתב רש"י סברא בפנ"ע שלא יחול החילוף משום דהקדש תם אינו יוצא לחולין כדין שמצינו גבי פדיון.

האמנם, בגמ' ה,ב איתא: ולאביי אי לאו דאמר רחמנא והיה הוא ותמורתו הוו"א תצא זו ותכנס זו קמ"ל, ומבואר דלאביי בלא העשה דוהיה הוא ותמורתו היתה חלה היציאה לחולין, וזה דלא כסברת רש"י הנ"ל דמטעם דליכא פדיון בתם ליכא ג"כ חילוף, וכן הקשה בשו"ת אחיעזר חלק ב סי' מג,ג.

וע"כ יש לדחות, דאמנם רש"י קאי אליבא דרבא דאי עביד לא מהני, ומ"מ האמת אומר דאף בלא העבירה אין כאן מקום לתמורה לחול משום דהקדש תם לא יוצא לחולין, ובאמת יש בזה חידוש דרש"י מדמי לגמרי חילוף לפדיון, וע"ע רש"י יז,א ד"ה תצא זו.

אכן ראה לשון הרמב"ם הל' תמורה ד,יג: וכן אם הקדיש בהמה קדושת הגוף שמא יחזור בו וכיון שאינו יכול לפדותה יחליפנה בפחות ממנה וכו', ומבואר דס"ל לחלק מסברא בין פדיון לחילוף בענין זה זולת הקרא דוהיה הוא ותמורתו.

ה) ויעויין עוד בל' רש"י (ג,ב) לפרש הא דבדיבורו איתעביד מעשה - שעושה מחולין קדשים, ומבואר כיסוד הנז' ברש"י דענין תמורה הוי חלות בבהמת החולין להקדישה, (הערת הרה"ג ר"א שניידר שליט"א).

והוסיף בזה עוד מדברי החשק שלמה שם בקושיית המפרשים אמאי לא אמרינן גבי מחשב בקדשים דהא דלוקה אף דהוי לאו שאין בו מעשה משום דבדיבוריה איתעביד מעשה, וכתב דשאני הכא דאיכא שינוי השם דמעיקרא חולין והשתא קודש, יעו"ש.

ונראה מדבריו דבאמת ענין בדיבורא איתעביד מעשה הוא מה שחל כאן שינוי השם ולא דנחשב שהיה כאן עשיה, ועי' לשון רגמ"ה שמקדיש בהמת חולין, וזה ביאור לשון רש"י שעושה מחולין קדשים, ואכ"מ.

ב
שיטת שאר ראשונים

ו) כתב הרמב"ם סוף הל' תמורה שם, וז"ל: יראה לי שזה שאמר הכתוב והיה הוא ותמורתו קודש... וכן אם הקדיש בהמה קדושת הגוף שמא יחזור בו, וכיון שאינו יכול לפדותה יחליפנה בפחותה ממנה, ואם תתן לו רשות להחליף הרע ביפה יחליף היפה ברע ויאמר טוב הוא. לפיכך סתם הכתוב בפניו שלא יחליף וקנסו אם החליף ואמר והיה הוא ותמורתו יהיה קודש, עכ"ל.

והנה מדבריו שמעינן כמה מילי. א' מבחינת הממיר רצונו הוא תצא זו ותכנס זו ועיקר מעשהו הוא להוציא הבהמה מהקדש וכענין פדיה, אלא שכיון שאינו יכול לפדות בא להחליף. ב' לולי הלאו היה מועיל חילוף להוציא תם מרשות הקדש, אף שאין מועלת פדיה.

והנה יש להבין לפי דבריו, אופן חלות הקדושה דבהמת חולין כיון שההחלפה לא חלה ודין והיה הוא ותמורתו הוא ענין קנס, אם הקדושה חלה מצד מעשה התמורה או מצד אחר, ויתבאר להלן בס"ד.

עוד יש לברר לשיטתו, דהנה בגמ' ד,ב מבואר דלאו דתמורה הוי ניתק לעשה, ובפשוטו ענין ניתק לעשה הוא שהעשה הוא תיקון ללאו. אכן לפי הרמב"ם ענין הלאו הוא שלא להוציא ההקדש לחולין באופן של חילוף, וזה הרי לא עלתה ביד הממיר, ומ"מ עובר במה שנתכוין לכך, והתיקון הוא והיה הוא ותמורתו יהיה קודש ששניהם קדושות, אבל לכאורה זה אינו ענין לעשה אלא זה חלות קדושה הבאה מאליה ע"י מעשה התמורה דיליה.

ובספר אור שמח הל' חמץ ומצה א,ג עמד בזה והוכיח מזה דענין ניתק לעשה הוא שהתורה לא הניחתו לגמור המכוון שלו, והוסיף לבאר עוד דבאמת מרכז ענין תמורה הוא חילוף שמכוין להוציא וקנסתו תורה שלא תצא, והאופן דמבואר בדף ט דממיר בשלו דאמרינן דתרווייהו קדושות הוא התפשטות הלאו.

ונראה עוד שבנקודה זו נחלקו רש"י והרמב"ם אם המרכז של תמורה הוא חילוף תצא זו ותכנס זו, וזו דעת הרמב"ם, אבל דעת רש"י דעיקר תמורה הוא מה ששניהם קדושות, וכמש"נ.

ז) בספר החינוך שם כתב בתו"ד בשורש המצוה, וז"ל: ועל כן כדי לקבוע בליבנו מוראת ענין הקודש צוה הכתוב לבל נשנה הדברים, אלא מכיון שנתקדשה הבהמה תהיה בקדושתה לעולם, ולא נחשוב להפקיעה מקדושתה ולהחליפה בבהמה אחרת, ואם יוציא הדבר מפיו, שתהפך מחשבתו וכל מעשהו ותהיינה שתיהן קודש כי הוא בא במעשיו להפקיע קדושה, ותהיה להיפך שתתפשט יותר ותתפוש הכל.

והנה מדבריו שתים זו שמענו, הא' כמו שעלה מדברי הרמב"ם דעיקר עשיה דתמורה הוא להוציא מהקדש ולא להקדיש החולין. הב' דמה שהוא ותמורתו קודש היפך מחשבתו ומעשיו אין זה חלות קדושה בפנ"ע מחמת קנס, אלא זה התפשטות הקדושה של בהמת ההקדש, ובס"ד יתבאר להלן ענין תמורה אי הוי התפסה או התפשטות.

[בברכה המשולשת]

ייש"כ. בעז"ה אעבור על הדברים בעיון הראוי.

[מיללער]

האם יוצא אדם ידי חובת נדרו בתמורה?

נדר להביא עולה או שלמים, והמיר בהמת חולין בבהמת עולה או שלמים והקריבה כדינה האם יצא בזה ידי חובת נדרו?

האם זה תלוי בחקירות וגדרי התמורה הנ"ל?

[מיללער]

האם יוצא אדם ידי חובת נדרו בתמורה?

נדר להביא עולה או שלמים, והמיר בהמת חולין בבהמת עולה או שלמים והקריבה כדינה האם יצא בזה ידי חובת נדרו?

האם זה תלוי בחקירות וגדרי התמורה הנ"ל?

מישהו ציין לי לדברי בעל גידולי טהרה בספרו 'פירושים וחידושים עמ"ס תמורה' (חקירה ה' אות ה') וז"ל:

Screenshot 2024-09-10 172544.png (188.43 KiB) נצפה 248 פעמים

Screenshot 2024-09-10 172632.png (139.51 KiB) נצפה 248 פעמים

[מיללער]

בדברי הגידולי טהרה הנ"ל הביא ב' טעמים שלא לצאת ידי חובת נדרו בתמורה א. דדבר שבחובה אינה בא אלא מן החולין (תוס' ישנים יומא נ:) ב. שאין אדם מתכפר בדבר הבא בעבירה, ועל טעם הב' כתב שמדברי הרמב"ם ושאר הראשונים משמע שזה דין דוקא בקרבן הבא לכפרה כמו חטאת ואשם ולא בנדר ונדבה.

ולדבריו יש לדון מהו הדין לצאת יד"ח נדרו בולד שלמים - לטעם הא' מתוס' ישנים ביומא שם לכאורה אם בתמורה נאמר שאינה יוצא יד"ח דלא מיקרי 'מן החולין' כ"ש שאינו יוצא בולד, אבל לטעם הב' הרי על ולד לא עשה עבירה וא"כ יכול לצאת בה.

ועל עצם דברי התו"י שתמורה אינה נקרא 'מן החולין' - אם המיר בהמה ואח"כ נדר להקריב קרבן ועכשיו רוצה לצאת יד"ח בתמורה שכבר המיר קודם לכן, מובן הדבר שיש לומר בזה דדבר שבחובה אינה באה אלא מן החולין, אבל אם נדר שלמים ואח"כ המיר בהמת חולין בבהמת שלמים כדי לצאת ידי חובת נדרו עם התמורה, אפשר לומר דלא שייך לומר בזה דדבר שבחובה צריך להביא מן החולין, שהרי כאן הפרישה מן החולין, ומה לי אם מפריש בהמה תחלה לשם נדרו או ממיר לשם זה (מלבד העבירה שבו).

ועל זה כתבתי שאפשר להבין דברי התו"י אף באופן השני אם ננקוט שתמורה לא מיקרי הקדש ראשון, דהיינו דלא מיחשיב כמו שהקדישה הבעלים אלא הוא פועל יוצא מן הקדושה הראשונה ע"י התמורה והתורה גזרה 'והיה הוא ותמורתו יהי' קודש'.

ומצאתי בצפנת פענח בהל' ערכין (פ"ד הל' כ"ח) שבקוצר דבריו ביאר האיבעיא של רמב"ח בתמורה ב: אי קטן מופלא הסמוך לאיש יכול להמיר שזה תלוי אי תמורה מיקרי הקדש ראשון או הקדש שני עיי"ש ובלשונו: אי הוה זה בגדר עונש וקנס או נדר והקדש. ודו"ק

[אליהו חיים]

אולי יש להביא קצת ראיה (שהבאתם גם השבוע באשכול אחר) הא דקיי"ל (רמב"ם הל' נדרים פ"ד ה"ז וירושלמי נזיר פ"ה ה"א) דאין שואלים על התמורה, ומבואר שם דהטעם בזה משום דשאלה עושהו כמו שוגג ובתמורה אף בשוגג חל מגזה"כ (עי' תמורה י"ז א'), ומבואר דאילולי כן היה מועיל שאלה ומשמע לכ' דהוי הקדש שלו והוא הבעלים ולא פועל יוצא מן הקדושה הראשונה.
ואם נדחה דעדיין נחשב הקדשו שהוא הביא לידי המשך הקדושה עליו א"כ לכ' ראוי להיות נחשב כבא מן החולין אף אם הוא המשך הקדושה, אם לא דנחלק בין הנושאים.
ואני כבר מתלבט בזה ביומיים האחרונים, והצפנת פענח שציינתם קצת נראה דאינו תלוי זה בזה דהרי ציין להא דאין נשאלין בדיוק לפני כן אך לא על הנקודה הזו אלא אי דיבור כמעשה בתמורה ולא כתב שבזה תלוי אי תמורה הוי הקדש א' או הקדש ב' (אך צריך להיות ראוי לפענח צפונות כדי לרדת למצפוניו ולדאבוני לא הגעתי כלל לכך).

[מיללער]

מה שכ' בעל הגידו"ט דמרש"י בתמורה משמע דבעולה ושלמים אדם מתכפר (כלומר: יוצא ידי חובת נדרו) בתמורה אף שהוא דבר הבא בעבירה, ראיתי בספר הערות להגריש"א דברש"י לא כתב רק שהעולה והשלמים קרבי ומכ"מ מצינו למימר שלא יצא בה יד"ח כמו שמקריבין עולת גר שמת אע"פ שאין מי שיתכפר בו, ולפי"ז כתב שמצינו לתרץ קושית התו"י ביומא ג"כ שבתמורת הפסח אין אדם יוצא בה יד"ח פסחו משום שבא בעבירה, ולא משום דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין.