1-6: א. לידע שיש שם אלו-ה. ב. לייחדו. ג. לאוהבו. ד. ליראה ממנו. ה. להתפלל. ו. לדובקה בו.
7 - ז. להישבע בשמו – הרמב"ם מונה אותה כמצווה הכרחית, וזהו דבר קצת מפתיע, כי בימינו אנו נזהרים מכל קצה של שבועה! וכנראה שבזמנו עדיין היה מצוי שאנשים היו נשבעים בעת עסקיהם במשא ומתן וכדומה (והלא הוא הגדיר שהמצוות ההכרחיות הן למי ש"יעשה סחורה עם בני אדם").
8 - ח. להידמות בדרכיו הטובים והישרים.
9 - ט. לקדש את שמו – כנראה אין כוונתו למסירות הנפש בדברים שנצטווינו עליהם ב"יהרג ואל יעבור", אלא למה שנקרא היום בלשון העם "קידוש השם" – הנהגה הראויה לתלמיד-חכמים, הגורמת לאנשים לדבוק במעשיו.
10 - י. לקרות קרית שמע פעמיים בכל יום - ואינה חובה לנשים, כמ"ע שהז"ג.
11 - יא. ללמוד תורה וללמדה - ואינה חובה לנשים, כידוע דרשת חז"ל למעט נשים מת"ת.
12-14 יב. לקשור תפילין בראש. יג. לקשור תפילין ביד. יד. לעשות ציצית - ואינן חובה לנשים, כמ"ע שהז"ג.
15 - טו. לקבוע מזוזה – והנשים חייבות בה, כדתנן בברכות.
טז. להקהיל את העם לשמוע התורה במוצאי שביעית – לא נמנתה, הואיל ושביעית בזמן הזה דרבנן, ובמילא אין "מוצאי שביעית" בזמן הזה (מלבד שאלות נוספות שאפשר לדון בהן).
16 - יז. לכתוב כל איש ספר תורה לעצמו – בספר המצוות זוהי מצוה י"ח, ואילו המצוה הבאה היא י"ז שאכן לא נמנתה.
יח. לכתוב המלך ספר תורה לעצמו – לא נמנתה, כי אינה שייכת לכל אחד.
17 - יט. לברך אחר המזון – ולא שלל את חיוב הנשים ממנה. כנראה שדעתו (עכ"פ בספהמ"צ) שנשים חייבות בה
מדאורייתא.
כעת מגיעה סדרה של מצוות התלויות בבית המקדש, ולכן לא נמנו:כ. לבנות בית הבחירה. כא. ליראה מבית זה. כב. לשמור בית זה תמיד. כג. להיות הלוי עובד במקדש. כד. לקדש הכוהן ידיו ורגליו בשעת העבודה. כה. לערוך נרות במקדש.
18 - כו. לברך הכוהנים את ישראל – ועליה העיר הרמב"ם שהיא "מיוחדת בזכרי הכהנים", שהרי אהרן ובניו כתובין בפרשה זו (מלבד מה שהיא לכאורה מ"ע שהז"ג, שהרי אינה נוהגת בלילה).
המשך סדרת המצוות התלויות בבית המקדש, שלא נמנו:כז. להסדיר לחם ולבונה לפני ה' בכל שבת. כח. להקטיר קטורת פעמיים ביום. כט. להבעיר אש במזבח העולה תמיד. ל. להרים את הדשן מעל המזבח. לא. לשלח טמאים ממחנה שכינה שהוא המקדש.
19 - לב. לחלוק כבוד לזרעו של אהרון ולהקדימו לכל דבר שבקדושה – רואים שדעת הרמב"ם היא שמצווה זו נוהגת
מדאורייתא בכל מקום ובכל זמן, וגם הנשים חייבות בה.
המשך סדרת המצוות התלויות בבית המקדש, שלא נמנו:לג. להלביש הכוהנים לעבודה בגדי כהונה. לד. לשאת את הארון על הכתף כשנושאים אותו. לה. למשוח כוהנים גדולים ומלכים בשמן המשחה. לו. להיות הכוהנים עובדים במקדש משמרות משמרות וכו'.
לז. להיות הכוהנים מיטמאים לקרוביהן ומתאבלין עליהן כשאר ישראל שהן מצווין להתאבל.
זוהי מצוה שלכאורה היתה צריכה להימנות, שהרי כתב בה הרמב"ם "וזה בעצמו הוא מצות אבל, כלומר כל איש מישראל חייב להתאבל על קרוביו כלומר ששה מתי מצוה. ולחזק חיוב זה באר אותו בכהן", והרי כל איש נורמלי מישראל מקיים מצוה זו (מלבד מקרים נדירים של מי שנפטר בצעירותו ולא זכה להתאבל על אף אחד מקרוביו)!
ויש לתרץ בב' אופנים:
א. בשו"ת מורשת דלעיל כתב " אכן לפי זכרוני אין חובה להיטמא לקרובים בזמן הזה, בשל העובדה שמלכתחילה אין אנו אוסרים את הכהנים באותה רמת איסור של בית המקדש". ואם כנים דבריו – אז אפשר לומר שמכיוון שעיקר המצוה אינה נוהגת בזמן הזה, לכן לא מנה הרמב"ם גם את מה שנכלל בה – מצות אבל.
ב. אולי בגלל שבאמת לאו כל אדם זוכה לקיים מצוה זו
מדאורייתא, בפרט שלא כל אחד זוכה להיות עם קרוביו בשעת פטירתם, ועד שמגיעה אליו השמועה (באמצעי התקשורת של ימי הרמב"ם) – כבר לא מדובר ביום הקבורה אלא בכמה ימים אחריו, וכבר לא חלה עליו מצוות האבלות דאורייתא.
המשך סדרת המצוות התלויות בבית המקדש, שלא נמנו:לח. להיות כוהן גדול נושא בתולה. לט. להקריב תמידין בכל יום. מ. להקריב כוהן גדול מנחה בכל יום. מא. להוסיף קרבן אחר בכל שבת. מב. להוסיף קרבן בכל ראש חודש וחודש. מג. להוסיף קרבן בחג הפסח. מד. להקריב מנחת העומר ממוחרת יום ראשון של פסח עם כבש אחד. מה. להוסיף קרבן ביום עצרת. מו. להביא שתי הלחם עם הקרבנות הקרבים בגלל הלחם ביום עצרת. מז. להוסיף קרבן בראש השנה. מח. להוסיף קרבן ביום הצום. מט. לעשות עבודת היום ביום הצום. נ. להוסיף קרבן בחג הסוכות. נא. להוסיף קרבן ביום שמיני עצרת. נב. לחוג ברגלים. נג. להיראות ברגלים.
20 - נד. לשמוח ברגלים – רואים שדעת הרמב"ם היא שמצווה זו נוהגת
מדאורייתא בכל מקום ובכל זמן, וגם הנשים חייבות בה.
המשך סדרת המצוות התלויות בבית המקדש, שלא נמנו:נה. לשחוט כבש הפסח. נו. לאכול בשר הפסח צלי בלילי חמישה עשר מניסן. נז. לעשות פסח שני. נח. לאכול את בשר פסח שני על מצה ומרור.
נט. לתקוע בחצוצרות על הקרבנות ובשעת הצרות – אולי היתה אפשרות לחשוב להוכיח מכאן שאין מצוות החצוצרות נוהגת בזמננו, אלא שאפשר לפרוך ראיה זאת ולומר שלא לכל אדם מזדמן להיכנס לחיוב המצווה, אפילו אם היא נוהגת בזמננו.
המשך סדרת המצוות התלויות בבית המקדש, שלא נמנו:ס. להיות כל קרבנות בהמה מיום שמיני והלאה. סא. להיות כל קרבן בהמה תמים. סב. למלוח כל קרבן. סג. מעשה העולה. סד. מעשה חטאת. סה. מעשה האשם. סו. מעשה זבח השלמים. סז. מעשה המנחה. סח. להקריב בית דין קרבן אם טעו בהוראה. סט. להקריב היחיד קרבן חטאת אם שגג במצות לא תעשה שחייבים עליה כרת. ע. להקריב היחיד קרבן אם נסתפק לו אם חטא חטא שחייבים עליו חטאת או לא חטא. עא. להקריב ... קרבן אשם, וזה הוא הנקרא אשם ודאי. עב. להקריב קרבן עולה ויורד.
21 - עג. להתוודות לפני ה' מכל חטא שיעשה האדם, בשעת הקרבן
ושלא בשעת הקרבן.
המשך סדרת המצוות התלויות בבית המקדש, שלא נמנו:עד. להקריב הזב קרבן אחר שיטהר. עה. להקריב הזבה קרבן אחר שתטהר. עו. להקריב היולדת קרבן אחר שתטהר. עז. להקריב המצורע קרבן אחר שיטהר. עח. לעשר הבהמה. עט. לקדש בכור הבהמה הטהורה ולהקריבו.
פ. לפדות בכור אדם – לא כל אדם מתחייב במצווה זו (כהנים ולוים פטורים, ומי שאשתו בת כהן או בת לוי אינו מתחייב בה, ומי שלא נולד לו בכור פטר-רחם (ככל הלכותיו) גם אינו מתחייב בה).
פא. לפדות פטר חמור. פב. לערוף פטר חמור – שתי מצוות אלו לא נמנו, והדברים מובנים, כי לא כל אדם מגדל חמורים.
המשך סדרת המצוות התלויות בבית המקדש, שלא נמנו:פג. להביא כל הקרבנות שיש על האדם בחובה או בנדבה ברגל ראשון שפגע בו. פד. להקריב כל הקרבנות בבית הבחירה. פה. להיטפל בהבאת הקרבנות מחוצה לארץ לבית הבחירה. פו. לפדות קודשים בעלי מומים ויהיו מותרים באכילה. פז. להיות התמורה קודש. פח. לאכול שיירי מנחות. פט. לאכול בשר חטאת ואשם. צ. לשרוף בשר קודש שנטמא. צא. לשרוף הנותר. צב. לגדל הנזיר שיערו. צג. לגלח הנזיר שיערו על קרבנותיו.
22 - צד. לקיים אדם כל מה שהוציא בשפתיו, מקרבן או צדקה וכיוצא בהם.
צה. לדון בהפרת נדרים בכל הדינים האמורין בפרשה – לכאורה זה מפתיע, שהרי הרמב"ם עוסק באיש נשוי, וכל איש מיפר את נדרי אשתו. אלא שיש לראות את דברי הרמב"ם בספר המצוות על מצוה זו:
היא שצונו לדון בהפרת נדרים, כלומר התורה שהורונו לדון בדינין ההם, ואין הענין שנתחייב להפר על כל פנים, וזהו הענין בעצמו הבן ממני כל זמן שתשמעני מונה דין אחד מהדינין כי אין צווי בפעולה מהפעולות בהכרח ואמנם המצוה היא בהיותנו מצווים שנדון בדין זה בדבר זה
ומכאן אנו למדים, שכל המצוות שענין הוא "דינים" – לא נמנו כ"מצוה הכרחית".
ומכאן ואילך יבואו כמה מצוות שהן "דיני טומאה וטהרה", שהרמב"ם אינו מחשיב אותן כציוויים:צו. להיות כל נוגע בנבילה טמא. צז. להיות שמונה שרצים מטמאין. צח. להיות האוכלין מיטמאין. צט. להיות הנידה טמאה ומטמאה לאחרים. ק. להיות היולדת טמאה כנידה. קא. להיות המצורע טמא ומטמא. קב. להיות בגד מנוגע טמא ומטמא. קג. להיות בית מנוגע מטמא. קד. להיות הזב מטמא. קה. להיות שכבת זרע מטמאה. קו. להיות זבה מטמאה. קז. להיות המת מטמא. קח. להיות מי נידה מטמאין לאדם טהור, ומטהרין מטומאת מת בלבד.
קט. להיות הטהרה מכל הטמאות בטבילה במי מקוה – נשים לב, שאמנם זוהי מ"ע דאורייתא הנוהגת בזמן הזה, וכאשר יש בה חיוב – מברכים עליה, אך עצם המצוה אינו ציווי לטבול אלא רק "דין טהרה", ולכן הרמב"ם לא מונה אותה כ"מצוה הכרחית" (וכ"כ בשו"ת מורשת דלעיל).
קי. להיות הטהרה מן הצרעת בין צרעת אדם בין צרעת בית בעץ ארז ואיזוב ושני תולעת ושתי ציפורים ומים חיים. קיא. להיות המצורע מגלח כל שיערו. קיב. להיות המצורע ידוע לכול בדברים האמורים בו – ג' מצוות אלו, גם אם בחלקן יש חיוב גמור, ולכאורה מצד הדין נוהגות בזמן הזה, אך עכ"פ בוודאי שאינן שייכות
לכל אדם ואין סיבה למנותן.
עוד מצוות התלויות בבית המקדש, שלא נמנו:קיג. לעשות פרה אדומה להיות אפרה מוכן. קיד. להיות מעריך אדם נותן דמים הקצובין בפרשה. קטו. להיות מעריך בהמה טמאה נותן דמיה. קטז. להיות מעריך ביתו נותן כערך הכוהן. קיז. להיות מקדיש שדהו נותן בערך הקצוב בפרשה. קיח. לשלם השוגג במעילה מה שמעל לה' ולהוסיף חומש.
להלן תבוא סדרת מצוות התלויות בארץ, שלא נמנו, כי הרמב"ם רוצה לדבר גם על יהודים החיים בחו"ל:קיט. להיות נטע רבעי קודש. קכ. להניח פיאה. קכא. להניח לקט. קכב. להניח עומר השכחה. קכג. להניח עוללות בכרם. קכד. להניח פרט הכרם. קכה. להביא ביכורים לבית הבחירה. קכו. להפריש תרומה גדולה לכוהן. קכז. להפריש מעשר דגן ללויים. קכח. להפריש מעשר שני. קכט. להיות הלויים מפרישין מעשר מן המעשר. קל. להפריש מעשר עני. קלא. להתוודות וידוי מעשר. קלב. לקרות על הביכורים. קלג. להפריש חלה לכוהן. קלד. להשמיט קרקע. קלה. לשבות מעבודת הארץ. קלו. לקדש שנת יובל בשביתה כשמיטה. קלז. לתקוע בשופר בשנת היובל. קלח. ליתן גאולה לארץ בשנת היובל. קלט. להיות גאולה בבתי ערי חומה עד שנה. קמ. למנות שני יובל שנים ושמיטים.
23 - קמא. להשמיט כספים בשביעית – לפי הגירסא המונה את המצווה הזאת, נראה שהרמב"ם מונה אותה למרות שבזמן הזה היא רק מדרבנן, אך מפני שעיקרה דאורייתא לכן נמנתה כאן.
קמב. לנגוש לנוכרי – לא נמנתה, כנראה בגלל שלא כל אדם מלווה כספים לגויים.
24 - קמג. ליתן מן הבהמה לכוהן הזרוע והלחיים והקיבה – נראה שהרמב"ם מדבר במציאות חיים שבה כל אדם שוחט בהמה מדי פעם (אם בעצמו, ואם על ידי שוחט שבא לשחוט בשבילו באופן מיוחד), מה שבימינו אינו מצוי...
קמד. ליתן ראשית הגז לכוהן – זוהי מצוה הנוהגת בארה"ק בלבד (כפי שכתב הרמב"ם בספהמ"צ).
קמה. לדון בדיני חרמים – כבר הזכרנו לעיל שאין הרמב"ם מונה כאן "דינים" אלא רק
ציוויים.
קמו. לשחוט בהמה חיה ועוף ואחר כך יאכל בשרם – או בלשונו של הרמב"ם בספר המצוות "היא שצונו לשחוט בהמה חיה ועוף ואחר יאכל בשרם ושלא יהיה היתר אכילתם אלא בשחיטה". נראה מדבריו שגם מצוה זו היא "דין" ולא ציווי (וכידוע שבגלל זה מברכים עליה "על השחיטה" ולא "לשחוט", כמבואר בדברי הרמב"ם בסוף הלכות ברכות).
25 - קמז. לכסות דם חיה ועוף – זהו
חיוב גמור על השוחט לאחר ששחט. ואמנם לא כל אדם שוחט בעצמו, אבל השוחט הוא שלוחו וכנראה שגם מצות הכיסוי נחשבת כשליחותו של בעל העוף.
קמח. לשלח הקן – לא הכרחי שכל אדם יקיים מצווה זו.
26-27. קמט. לבדוק בסימני בהמה. קנ. לבדוק בסימני העוף עד שיבדיל בין טמא לטהור – נראה מדעת הרמב"ם שאדם האוכל בהמה או עוף (או עכ"פ מי שקונה אותם לשחיטה) נחשב שהוא מקיים את המצווה הזאת.
קנא. לבדוק בסימני חגבים לידע טהור מן הטמא – לא נמנתה, כנראה בגלל שלא בכל מקום מצויים חגבים.
28 - קנב. לבדוק בסימני דגים – כנ"ל לגבי בהמה ועוף.
קנג. לקדש חודשים ולחשב שנים וחודשים
בבית דין בלבד.
להלן יבואו מצוות של שבת וחגים, שברורה הסיבה מדוע נמנו.29-45 קנד. לשבות בשבת. קנה. לקדש שבת. קנו. לבער חמץ. קנז. לספר ביציאת מצריים בלילה הראשון של חג המצות. קנח. לאכול מצה בליל זה. קנט. לשבות בראשון של פסח. קס. לשבות בשביעי בו. קסא. לספור מקצירת העומר תשעה וארבעים יום. קסב. לשבות ביום חמישים. קסג. לשבות בראשון של חודש השביעי. קסד. להתענות בעשירי בו. קסה. לשבות ביום הצום. קסו. לשבות בראשון של חג הסוכות. קסז. לשבות בשמיני של חג. קסח. לישב בסוכה שבעת ימים. קסט. ליטול לולב. קע. לשמוע קול שופר בראש השנה. – ומתוכן ברוב המצוות נשים חייבות, מלבד שופר סוכה ולולב, וספירת העומר (ראוי להעיר שלדעת הרמב"ם (גם במשנה תורה – פ"ז מהלכות תמידין ומוספין הכ"ד) מצווה זו נוהגת
מדאורייתא בכל מקום ובכל זמן).
קעא. ליתן מחצית השקל בכל שנה ושנה – אינה נוהגת אלא בזמן הבית.
46 - קעב. לשמוע מכל נביא שיהיה בכל דור ודור אם לא יוסיף ולא יגרע – כנראה הטעם שהרמב"ם מנה מצוה זו, מפני שאנו מקיימים מצוות רבות ש"מדברי נביאים", כגון חביטת ערבה, ובקיומן אנו מקיימים את המצווה הזאת.
קעג. למנות מלך. קעד. לשמוע מכל
בית דין הגדול שיעמדו להם לישראל – שתי מצוות אלו אינן נוהגות בגלות.
47 - קעה. לנטות אחרי רבים אם תהיה מחלוקת בין הסנהדרין בדינין – כתב בשו"ת מורשת דלעיל "חובת הנטייה אחר רבים אינה רק עניין בבית דין סמוך, אלא גם במוסדות אחרים".
להלן יבואו מצוות השייכות בעיקר לדיינים ולאנשי הציבור:קעו. למנות שופטים ושוטרים בכל קהל וקהל מישראל. קעז. להשוות בין בעלי דינין בשעה שעומדין בדין.
קעח. להעיד בבית דין למי שיש לו עדות – כתב בשו"ת מורשת דלעיל "ייתכן כי בזמן הזה אין חובה להעיד בבית דין שהרי בתי הדין אינם סמוכים".
עוד מצוות השייכות בעיקר לדיינים ולאנשי הציבור:קעט. לחקור העדים הרבה. קפ. לעשות לעדים זוממין כמו שזמו לעשות. קפא. לערוף את העגלה כמצותה. קפב. להכין שש ערי מקלט. קפג. לתת ללויים ערים לשבת.
48 - קפד. לעשות מעקה – כפי שהגדיר הרמב"ם שהוא מדבר על אדם
הגר בבית (אם כי לא כל בית חייב במעקה, וצע"ק).
קפה. לאבד עבודה זרה וכל משמשיה – כנראה בגלל שלא כל אדם חי בין עובדי עבודה-זרה (ובפרט הרמב"ם עצמו שחי רוב ימיו תחת שלטון מוסלמי, שלדעתו אינם עובדי ע"ז).
קפו. להרוג אנשי עיר הנידחת ולשרוף את העיר. קפז. לאבד שבעה עממים מארץ ישראל. קפח. להכרית זרעו של עמלק – ג' מצוות אלו אינן ניתנות לקיום בזמן הזה.
קפט. לזכור מה שעשה לנו עמלק תדיר – נראה שלדעת הרמב"ם קריאת פרשת זכור
אינה דאורייתא, ואין חיוב מן התורה להזכיר את עמלק מדי פעם, אלא רק בבואנו להילחם בו וכיו"ב, שזה אינו נוהג בזמננו.
קצ. לעשות במלחמת הרשות כמשפט הכתוב בתורה. קצא. למשוח כוהן למלחמה. קצב. להתקין יד במחנה. קצג. להתקין יתד – ד' מצוות אלו שייכות רק בהיות ישראל על אדמתם וכו'.
קצד. להשיב את הגזל – "ברשיעי לא עסקינן".
49 - קצה. ליתן צדקה – למצוה זו התייחס הרמב"ם במפורש בטעם הדבר שהוא מונה אותה כ"הכרחית", וכתב "כי
הצדקה מחוייבת אפילו לעני המתפרנס ממנה כמו שבארנו".
קצו. להעניק לעבד עברי – נוהגת רק בזמן הבית.
50 - קצז. להלוות לעני – כפי שכתב הרמב"ם שהוא מדבר על אדם העוסק במסחר, וכמעט לא ייתכן שאדם כזה לא יגיע למצב שעני יבקש ממנו הלוואה.
קצח. להלוות לנוכרי בריבית – כפי שכתבנו לעיל, שלא כל אדם סוחר עם גויים.
קצט. להשיב המשכון לבעליו – לא כל אדם מלווה על משכון וכו'.
ר. ליתן שכר שכיר בזמנו – כנראה שלדעת הרמב"ם ייתכן בן אדם "נורמלי" שלעולם לא ישכור שכירים.
רא. להיות השכיר אוכל בזמן שכירותו – זוהי מצות "דין" ולא ציווי.
רב. לעזוב מעל חברו או מעל בהמתו. רג. להקים המשא על הבהמה. רד. להשיב האבידה – כנראה שלא לכל אדם מזדמנות מצוות אלו וצ"ע.
רה. להוכיח החוטא – כתב בשו"ת מורשת דלעיל "הרמב"ם אימץ כנראה את העמדה שאין מי שיודע להוכיח בזמן הזה" ועצ"ע.
50 - רו. לאהוב כל בני אדם מבני ברית.
51 - רז. לאהוב את הגר – כנראה הרמב"ם מניח שלכל אדם יש מיודעים גרי-צדק.
52 - רח. לצדק מאזניים עם המשקלות – כנ"ל, שמדובר באדם העוסק במסחר.
53-59 רט. לכבד החכמים. רי. לכבד אב ואם. ריא. ליראה מאב ואם. ריב. לפרות ולרבות. ריג. לבעול בקידושין. ריד. לשמח חתן את אשתו שנה. רטו. למול את הבן – כפי שהזכרנו לעיל שמדובר על אדם נשוי נורמלי (ולרוב האנשים - יש לפחות בן זכר אחד), ולכן הוא חייב בכל המצוות האלו. ומתוכן נשים אינן חייבות בארבעת המצוות האחרונות.
להלן רשימת מצוות שאינן שייכות לכל אדם, אלא רק למי שקרה לו מקרה מסוים וכיו"ב (ואולי חלק מהן נחשבות כ"דין" ולא ציווי), וחלק מהן מסורות לבית-דין בלבד:רטז. לייבם אשת אח. ריז. לחלוץ ליבם. ריח. לישא אונס את אנוסתו. ריט. לישב מוציא שם רע עם אשתו כל ימיו. רכ. לדון במפתה בחמישים שקל עם שאר דינין. רכא. לעשות ליפת תואר ככתוב. רכב. לגרש בשטר. רכג. לעשות לסוטה כתורה. רכד. להלקות הרשעים. רכה. להגלות רוצח בשגגה. רכו. להיות בית דין הורגין בסיף. רכז. להיות בית דין הורגין בחנק. רכח. להיות בית דין שורפין באש. רכט. להיות בית דין סוקלין באבנים. רל. לתלות מי שנתחייב תלייה.
60 - רלא. לקבור הנהרג ביומו – וכפי שביאר הרמב"ם שזוהי מצות קבורתו של כל איש מישראל. וכל אחד חייב בקבורת קרוביו וכיו"ב, וגם אם הוא מקיים את המצוה ע"י שליח, עדיין אפשר לומר שהוא מחויב בה.
ועוד רשימת מצוות שאינן שייכות לכל אדם, אלא רק למי שקרה לו מקרה מסוים וכיו"ב (ואולי חלק מהן נחשבות כ"דין" ולא ציווי), וחלק מהן מסורות לבית-דין בלבד:רלב. לדון בעבד עברי כהלכותיו. רלג. לייעד אמה עברייה. רלד. לפדות אמה עברייה. רלה. לעבוד בעבד כנעני לעולם. רלו. להיות החובל משלם ממון. רלז. לדון בנזקי בהמה. רלח. לדון בנזקי הבור. רלט. לדון לגנב בתשלומין או במיתה. רמ. לדון בנזקי הבער. רמא. לדון בנזקי האש. רמב. לדון בדין שומר חינם. רמג. לדון בדין נושא שכר ושוכר. רמד. לדון בדין השואל. רמה. לדון בדין מקח וממכר. רמו. לדון בדין טוען וכופר. רמז. להציל הנרדף ואפילו בנפש הרודף. רמח. לדון בדיני נחלות.