בבאור הלכה סימן ס' ד"ה וי"א צריכות כונה - איתא:
"ועיין בב"ח ובפמ"ג בסימן ח' ובסימן תרכ"ה דמשמע מדבריהם דמצות ציצית וסוכה הכונה בהם לעיכובא כמו בשאר המצות. ולפ"ז אם קראוהו לתורה ולוקח טליתו או טלית הקהל לעלות לבימה, שאז זמנו בהול ומסתמא אינו מכוין אז בלבישתו לקיים המ"ע של ציצית, ממילא עובר בזה על המ"ע, אם לא כשמכוין לשם מצוה"
כלומר, לא רק שלא קיים מצוה אם לא כיוון לשם מצוה, אלא אף נחשב שביטל מצוה, כאילו הלך עם ארבע כנפות ללא ציצית.
הן אמנם שהגרש"ז אויערבך זצ"ל במנחת שלמה קמא סימן א' חלק על הדברים ורצה לחלק בין ציצית לסוכה ותפילין, שבציורו של המשנ"ב בציצית - לא יבטל המצווה, כיון שבפועל הלך עם ארבע כנפות וציצית אף שלא כיוון, אולם בסוכה ובתפילין שהם חובת גברא, אם לא כיוון לשם מצוה, הרי הוא כמי שאכל מחוץ לסוכה וכ"קרקפתא דלא מנח תפילין", עיי"ש.
א"כ יוצא לכאורה לפי שיטות אלה, כי מי שבפועל למד תורה ולא כיוון לשם מצוה, הרי הוא כמי שדיבר שיחת חולין עם חבריו וביטל תורה. וזה פלא גדול.
ובשנות אליהו פאה פרק א' א' לרבינו הגר"א זצ"ל - איתא:
"דאילו לא הוי כתיב והגית, ה"א שאינו צריך אלא תיבה א' ולא יותר, אף שיש לו פנאי ללמוד. לכך נאמר והגית גו' לומר שחייב אדם ללמוד תורה יום ולילה, אך אם צריך לעסוק במצוה או בדרך ארץ שהוא ג"כ מצוה, אזי הוא פוטר את עצמו בתיבה אחת וכו' "
וגם מדבריו אלה לכאורה יוצאת תוצאה זהה ומפליאה לענ"ד,
כי מי שלמד תורה ולא כיוון לשם מצות תלמוד תורה, הואיל ולא קיים מצוה באותו זמן, אם כן נמצא שעבר על ביטול תורה לדברי הגר"א שמותר לבטל תורה רק לצורך עשיית מצוה, למרות שבפועל כן למד.
היתכן?