שלום לכם.
בימים אלו הנני עסוק להבין דין תורה שקרה לפני כאלף שנים.
לדעות החוקרים הוא מס׳ הדינים לרבינו יהודה הכהן ממגנצא:
תשובה זו הוא מספר הדינים לרבנו יהודה כהן ממגנצא, הובא בשו״ת מהר״ם (פראג שסח) סי׳ תתקי״ב; וכן הובא במרדכי ארוך, שלטי הגבורים, ספר מרדכי השלם (מפעל תורת חכמי אשכנז, תשפא) עמ״ס בבא קמא, אות עט, בחסרונות ויתרונות.
לפניכם שני המהדורות של התשובה:
ספר הדינים לרבנו יהודה כהן ממגנצא, הובא בשו״ת מהר״ם (פראג שסח) סי׳ תתקי״ב
וששאלת ראובן ושמעון באו לדין וטוען ראובן שמעון זה היה לו עבד אחד ובא זמרי וגנבו ממנו והוליכו לדוקי״א לימים תיקנתי אני לדרכי ללכת לשם לסחורה ובא אלי שמעון ופייסני להשתדל בשבילו להוציא מיד זמרי העבד ונתנו ביד נאמן להוליכו עמנו עד יקראהו כי היה מתיירא מקילקולו של שמעון וכשבאנו לשם נשמע קילקולו ועשה רעה ובא בקהל וצעק עליו ועלי, וצוו הקהל להחזיר לו דמי העבד וגם לקחו ממני ג׳ חצאי׳ של כסף ונתנו לו כי אמרו לא נשמע כזאת מעולם שהלך שמעון בכח של גוים ולקח שפחתו של זמרי שהיא פילגשו של זמרי והבריחה ממנו למוראו ונפסדתי על ידו ג' חצאי׳ ואותם אני תובעו.
השיבו שמעון אני לא פייסתיך מעולם להשתדל באותו דבר אלא אתה הלכת׳ מדעתך וכתבת הרשאה מזוייפת על שמי ולקחת ממנו דמי העבד והכעסתו ובא עלי בחימה והפסדתי העבד על ידך וגם כ"ב זהו׳ שנתתי לו בפשרה וכל זה הממון אני תובע ממך כי על ידך הפסדתיו ענהו ראובן לא הפסדתיך את שלך אלא פחזותך ששלחת את פילגשו של זמרי למרחקים ועל זאת הפסדתני ג' חצאי׳ ומה שאמרת על ההרשאה לא עלה בדעתי מעולם ומה בצע היה לי בדבר הזה.
כך דעתי נוטה שאין לשמעון על ראובן ולא ראובן על שמעון כלום מחמת תביעה זו. לראובן אין לו על שמעון כלום שאפי' כדבריו של שמעון לא היה לו לסמוך על אותו פיוס ולהחזיק באזני כלב אלא היה לו להחזיק עמו בתנאי שאפי׳ היבא לו שמעון ולא התנה עמו או שהתנה עמו ולא הביא לו לא היה לו לראובן עליו אלא שכרו דתנן (ב״ק קטו:) שטף נהר חמורו וחמור חבירו שלו יפה מנה ושל חברו יפה מאתיים והניח את שלו והציל את של חבירו אין לו אלא שכרו. ואם אמר לו אציל את שלך ואתה נותן לי דמי שלי חייב ליתן לו. ואמרינן בגמ' (שם קטז.) בעא מיניה רב מרי ירד להציל ולא הציל מהו א"ל זו שאילה אין לו אלא שכרו. וראובן זה לא התנה עמו ולא הביא לו אין לו עליו כלום ומנא לך דאפיוס ליכא למיסמך. לשמעון נמי אין לו על ראובן כלום שכל (ש)הפסידו מעשיו גרמו לו ולא ראובן גרם לו, וטענת ההרשאה דבר שאי אפשר הוא דאין אדם חוטא ולא לו. ומשעה שנתפייס עמו ראובן נסתלקו לו מעשיו כדתנן (נב.) כסהו כראוי ונפל לתוכו שור או חמור ומת פטור:
מרדכי ארוך, הובא בשלטי הגבורים, ספר מרדכי השלם (מפעל תורת חכמי אשכנז, תשפא) עמ״ס בבא קמא, אות עט:
הגה. פה וששאלת ראובן ושמעון באו לדין וטוען ראובן שמעון זה היה לו עבד אחד ובא זמרי וגנבו ממנו והוליכו לרוסיא לימים תיקנתי אני דרכי ללכת לשם לסחורה ובא אלי שמעון ופייסני להשתדל בשבילו להוציא מיד זמרי עבדו או דמיו וכן עשיתי הוצאתי מידו דמי העבד ונתנו ביד נאמן להוליכו עמנו עד קראקו כי היה מתיירא מקילקולו של שמעון וכשבאנו לשם נשמע לו קלקולו ועשה רעה ובא זמרי בקהל וצעק עליו ועלי וצוו הקהל להחזיר לו דמי העבד וגם לקחו ממני שלש חצאין של כסף ונתנו לו כי אמרו לא נשמע להם כזאת מעולם שהלך שמעון בכח גוים ולקח שפחה של זמרי שהיא פילגשו והבריחה ממנו למוראו ונפסדתי על ידו ג' חצאים ואותם אני תובעו.
השיבו שמעון אני לא פייסתיך מעולם להשתדל באותו דבר אלא אתה הלכת מדעתך וכתבת הרשאה מזוייפת על שמי ולקחת ממנו דמי העבד והכעסתו ובא עלי בחימה והפסדתי העבד על ידך וגם כ"ב זהובים שנתתי לו בפשרה וממון זה אני תובעך ענה ראובן לא הפסדתי את שלך אלא פחזותך ששלחת את פילגשו של זמרי למרחקים ועל זאת הפסדתני ג' חצאים ועל ההרשאה להד"מ.
דעתי נוטה שאין לראובן על שמעון ולא שמעון על ראובן כלום לראובן אין לו על שמעון שאפי' כדבריו שפייסו שמעון לא היה לו לסמוך על זה אלא היה לו להחזיק עמו בתנאי גמור שבין הביא ולא התנה או התנה ולא הביא אין לו לראובן עליו אלא שכרו דתנן (ב״ק קטו:) שטף נהר חמורו וחמור חבירו כו' עד אין לו אלא שכרו ואם אמר לו אציל את שלך ואתה נותן לי דמי שלי חייב ליתן לו ואמרינן בגמ' (שם קטז.) בעא מיניה רב מרבי ירד להציל ולא הציל מהו א"ל זו שאלה אין לו אלא שכרו וראובן זה שלא התנה עמו ולא הביא לו אין לו עליו כלום ומנלך דמיסמך אפיוס ליכא למיסמך דתנן (ב״מ צח:) השואל את הפרה ושלח ביד עבדו ביד שלוחו של שואל ומתה פטור אלמא אפיוס ליכא למיסמך.
[לשמעון נמי אין לו על ראובן כלום שכל (ש)הפסידו מעשיו גרמו לו ולא ראובן גרם לו וטענת ההרשאה דבר שאי אפשר הוא שאין אדם חוטא ולא לו.] ומשעה שנתפייס נסתלקו לו מעשיו כדתנן (נב.) כסהו כראוי ונפל לתוכו שור או חמור ומת פטור. ע"כ. (מרדכי ארוך)
הנני מתקשה להבין כמה נקודות בדי״ת זו, ואוקיר מאוד לכם שתסייעני להבין סיפור הדברים:
1. על בסיס מה פסקו ה״קהל״ את פסקם, שעל הנאמן להחזיר הכסף לזמרי. ועל סמך מה חייבו את ראובן בג׳ חצאין. ולמה העבירו את הג׳ חצאין לזמרי דוקא.
2. שמעון הבריח שפחת זמרי שהיא גם פלגשו, נראה שלא היה כאן גניבה כי אם הברחה.
3. אם הכעיס ראובן את זמרי בזה שהוציא ממנו כסף עבור הגניבה, למה בא לשמעון בחימה?
4. האם פשרת הכ״ב זהובים הוא פשרה צדדי, או המדובר כאן בדמי העבד. דמי עבד בימים ההם היה לערך כ׳ זהובים, לכן הנני מתקשה להבין איזה פשרה היה כאן. שהרי אם שילם כ״ב זהובים עבור גניבת העבד, אין כאן פשרה כי אם פרעון.
5. סדר הדי״ת הוא שראובן תובע ג׳ חצאין משמעון, ומשמשעון תובע מראובן כ״ב זהובים ו/או דמי העבד. התביעה של שמעון הוא הרבה יותר מתביעתו של ראובן, למה אין שמעון התובע המרכזי?
6. אם הפשרה אינו דמי העבד [כן משמע מסתימת הלשון: ״וגם״ כ״ב זהובים שנתת, וכןאם המדובר בדמי העבד, מה הוסיף שמעון בטענתו זה] כי אם פשרה צדדית, למה אין שמעון תובע מראובן גם את דמי העבד?
אבקש את עזרתכם להאיר עת עיני בדין תורה זו.