ידועה שיטת הג' מרדכי שכשם שהתירו שהייה בכירה שאינה גרו"ק של תבשיל חי, הואיל ומסיח דעתו ממנו עד למחר, ה"נ יש להתיר בכל תבשיל אם מחליט לאכלו רק למחרת, שגם ממנו מסיח דעת.
אמנם הב"י בסי' רנ"ג כתב שמדברי שאר הפוסקים לא נראה כוותיה. והמג"א בסי' רנ"ד ביאר שטעם האוסרים הוא משום שמא ימלך לאכלו בלילה ושוב יבא לחיתוי, ולכן אין היתר אלא בתבשיל חי שבמציאות אינו יכול להיות מוכן לאכלו בלילה.
אכן הרמ"א בריש סי' רנ"ז הביא להקל בדיעבד בהטמין לצורך מחר.
ובביה"ל ריש סימן רנ"ג הביא כן גם לענין שהייה, שלענין 'דיעבד' יש לסמוך על הג"מ.
והנה פשוט בתכלית הפשיטות שמה שהקיל המשנ"ב ב'דיעבד' היינו שאם עבר ושיהה לצורך מחר אין לאסור אכילת התבשיל בדיעבד, והיינו דאמנם לענין להשהות לכתחילה לא נקטינן כהג"מ אלא כרו"פ שהחמירו. אך לענין קנס שקנסו שלא להנות ממעשה שבת יש לסמוך על הג"מ ולהתיר התבשיל.
אכן הפסקי תשובות על אתר הביא כביכול הביה"ל מתיר בשעת הדחק להשהות לכתחילה באופן זה, והיינו משום שהבין שכל שמותר בדיעבד מותר גם לכתחילה בשעת הדחק, דשעת הדחק כדיעבד דמי. [ועיי"ש שעשה בזה מחלוקת בין המשנ"ב שמתיר לבין השועה"ר והחזו"א שאסרו, ולא הבנתי, הרי כמו שמפרש בדעת המשנ"ב ש'שעת הדחק' כ'דיעבד' יכול לפרש בדעת הרמ"א בריש סי' רנ"ז, ומשם בדעת השועה"ר והחזו"א].
ושאלתי כמה מורי הוראה והשיבוני שזו טעות גמורה, שאמנם מקובל כלל זה שכל שעת הדחק כדיעבד דמי, אך היינו בהלכות יו"ד, כלומר, בדברים האסורים באכילה שאין איסור בעצם הפעולה האוסרת אותם באכילה, שבזה אמרינן, שאם בדיעבד מקילים לאכול מאכל כזה, א"כ בשעת הדחק מותר לגרום לכתחילה מציאות מאכל כזה ומפני שכל שעת הדחק כדיעבד דמי, שהרי בעצם גרימת המציאות אין שום איסור וכל השאלה היא רק האם הדבר מותר באכילה, ולכן באופן שנפסק שלכתחילה לא יביא עצמו למצב כזה ורק אם כבר נתהווה מצב כזה יכול לאכול המאכל, א"כ בשעת הדחק מותר לו להביא עצמו למצב כזה.
אך שכשעוסקים בהלכות שבת וכדו' שיש איסור מלאכה או איסור דרבנן לעשות פעולה מסויימת, אף שמצאנו בפוסקים שהקילו בדיעבד להנות מאיסור זה אחר שכבר נעשה, לא שייך לומר 'שעת הדחק כדיעבד', שהרי לא קרב זה לזה, שמה שמקילים בדיעבד היינו באיסור 'מעשה שבת', ואיך אפשר עפי"ז להקל בעצם עשיית האיסור?